מלאך עם סיגריה בפה – פרק אחרון: לעולמי עד.

ישבתי מתחת לעץ בעל הגזע החזק והעבה, ענפיו הארוכים והירקרקים הצליחו במעט להרחיק את השמש הקורנת שצרבה בעיניי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי והתחושה הזו.. שאני חבוקה בין זרועותיו, הצליחה לעורר סערת פרפרים שגעשה בעמקי בטני, ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קרות, צמרמורת משכרת חושים לפתה אותי בחוזקה וטלטלה את כל עולמי.. חשתי את הדרך שבה שפתיו מרפרפות ברצף של נשיקות מתוקות וקטנות במעלה צווארי, מצליחות להשתיק הכול ולנתק אותי מהמציאות, לבי הלם בחוזקה וחזי כאב בהתרגשות.. רטטתי במקומי ונהפכתי בין רגע לפקעת אחת של עצבים..
ידו אחזה בחוזקה בירך שלי והעלתה אותי לשבת על גבי ברכיו, קרביי להטו כלהב חד של תשוקה מושלמת חסרת פשרות או תנאים, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל עצבים.. דמי התפרע בעורקיי.. החמצן נגזל ממני וחשתי כיצד אני חרבה עד עפר בין זרועותיו, שלמרות מצבו השברירי אני עדיין מצליחה לחוש הכי מוגנת בעולם כולו.. הפניתי אליו את ראשי והתבוננתי בטווי פניו המדהימים, עיניו, אשר כחולות יותר מכדור הארץ.. יותר מהאוקייאנוס השקט, שפתיו, אדמדמות ומלאות כוורד, שערו.. כחול מוזהב כשמש שבוהק, חיוכו הקורן שמשתקף בי, הוא יפהפייה.
איני מאמינה שבאמת הצלחנו לשרוד את כל מה ששרדנו עד היום, איני עדיין מצליחה לחיות עם הידיעה שהגבר הזה אוהב אותי יותר מכל דבר אחר.. שנועדנו להיות ביחד, שלמרות כל הקשיים והמשברים, השלדים והרוחות שבארון, השלדים והשברים שנפצו ושברו אותי מבפנים, שצרחתי בייאוש ובדיכאון כה רב וגוסס כמעונה עד הסף.. הוא עדיין קיבל אותי והצליח לבנות אותי מחדש, רק עצם המחשבה שהאדם החזק הזה היה מת.. היה מתפרק בגללי, אלוהים אדירים.. הייתי מתה אחריו.
"עומר, מה לגבי כל שאר המשפחה שלך?". שאלתי בסקרנות.
הוא השפיל את ראשו ושפתיו התיישרו לקו ישר. "כולם התפזרו, ניתקו את הקשר, הסתבכו.. עזבי זאת, באמת שאינך צריכה או רוצה לשמוע.." הוא מלמל ובמהירות שינה נושא. "ואני יכול לשאול אותך את אותה השאלה". קרץ לי.
חבקתי את עצמי והשפלתי את ראשי לחזהו המוצק, הוא הרכין את ראשו לכיוון שערי ושאף עמוק, נושק לקצהו ומלטף.. "נתקנו עם רוב המשפחה את הקשר, מאז שסבא שלי מת ממחלה סופנית וסבתי התאבדה.. הכול נשבר".
הוא התקשח לרגע. "מעולם לא ספרת לי זאת..". מחה. "אני.. אני מצטער, אלינור".
גיחכתי והתבוננתי בו בחיוך מנחם, שלא יחשוב על כך עכשיו.. זה כבר נעשה. "זה בסדר אהוב, פשוט מעולם לא שאלת". משכתי בכתפיי.
הוא צנח על גבי הדשא ואני צנחתי אחריו, שוכבת עליו, היינו מחובקים במדשאה האחורית של הבית חולים, מרוחקים מכל העולם.. חיים, נושמים ולוגמים את הבועה החזקה מכל של אהבתו הלוהטת והרכה.. המתוקה כשוקולד מר.
"את יודעת..". הוא התחיל. "באותו הרגע שהמשאית הזו התנגשה בנו.. הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו הוא עלייך, באותו הרגע של הבום והצווחה שלך.. ראיתי רק אותך..". הוא השתנק.
התכווצתי. "עומר, אני לא היחידה שאמורה להיות חשובה לך..". לחשתי.
הוא צחקק והעביר קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזני בעת שנשק למצחי. "אני יודע חומד, אבל זה חזק ממני..".
פלטתי גניחת בוז. "מה לגבי ירון? או יעקוב? אתה חייב גם לחשוב עליהם..!". נזפתי בו.
הוא העביר את ידיו בחשאי מתחת לחולצתי.. מטווה שביל של ליטופים במעלה גבי, כל כולי התקשחתי והלמתי, חשתי כיצד רטט חשמלי עז מכה בכל מקום ומקום בגופי, כיצד אני נצרבת ככוויה וצונחת.. שוקעת ונעלמת בסחרור חושים המטריף כל דעת ושפיות הארור והמתוק הזה.. כיצד אלפי הצלפות מצליפות על גבי עמוד שדרתי וגורמות לי להתכווץ בכאב מייסר ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מהפנטת ועוצרת נשימה והנשיקה שהוא הדביק לשפתיי הייתה מספיקה על מנת לפרוק אותי על נשקי ולצווח בעמקי נשמתי צווחה שהדהדה בכל איבר, מערכת ותא בגופי.. מחרפת אותי עד עפר וגורמת לי להתפוגג בין זרועותיו לגורמים.. הנשיקה הזו חלחלה לי כה עמוק וגרמה ללבי להלום בחוזקה, לבטני להקשר באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, חשתי כיצד אני נאבדת בתוכו.. במגע שלו.. כיצד אני נקטפת לרגעי חירות נצחיים ונקשרת בו, בדרך היחידה ובאדם היחידי שבו אני רוצה להיקשר.. חשתי כיצד שרפה, אש להבה שורפת הכל סביבנו.. העולם התפרק לי.. אבדתי את הראייה, את חוש הריח, השמיעה.. אבדתי את עצמי.. ואהבתי זאת, רציתי זאת, סגדתי והערצתי..
"אני אוהב אותך..". הוא לחש והדביק עוד נשיקה קטנה שגרמה לי לפלוט אנקת ייאוש. "לעולם אל תשכחי זאת..".
אחזתי בראשו בין ידיי ומצחנו נגעו במקצת, ברכות כה טהורה וזכה האחד בשני. "גם אני חשבתי רק עליך.. דבר לא היה מעניין אותי..". נשמתי עמוק והתחושה המפחידה הזו הכתה בי בחוזקה שוב. "מצדי שאני אמות ורק שאתה תשרוד..". מלמלתי ללא קול. "ובכל הזמן שלא התעוררת..-"
"אלינור, די..!". הוא במעט הגביהה את קולו וזרועותיו לחצו על גבי בשרי, עורי.."אני כאן עכשיו, הכול יהיה בסדר..".
עצמתי את עיניי והתנתקתי ממנו.. מתיישבת על גבי המדשאה ומרכינה את פרצופי לזוג כפות ידיי, אז למה יש לי תחושה איומה שלא מפסיקה מללפות ולענות אותי? למה איני יכולה לחוש משוחררת ושמחה כמו כולם? הצצתי בו מבט חטוף, אני רואה דרכו ומשהו לא בסדר אתו! "תבטיח..?". לחשתי.
הוא השפיל את ראשו והתיישב ממולי. "אני מבטיח שלא משנה מה, אני לא אעזוב אותך". הוא חייך.
והאמנתי לו כל כך.. החלטתי לעבור נושא. "למה בכלל שתית ויצאת משליטה? תמיד אמרת לי שאתה יודע.. שאתה יודע לשתות.." לחשתי בפחד.
הוא לפתע נראה אבוד ומוכה הלם, כמחפש איזשהו עוגן על מנת להיאחז בו ולצאת מים הכרישים שזרקתי אותו אליו, וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר והתפללתי שזה לא באמת עד כידי כך גרוע.. "את לא רוצה לדעת.."
"אני רוצה לדעת הכול עליך!". התעקשתי במעט מגביהה את קולי. "מה אמרת לאותם הנערים שגרם להם לכעוס עליך?" לחצתי.
הוא נסה להבליע חיוך אך כשל כישלון חרוץ. "יותר נכון, מה עשיתי.."
גלגלתי את עיניי. "תפסיק להתחמק!".
"בסדר, בסדר!". הוא הגביהה את קולו ונראה כועס.. למה הוא לא מבין שאני פשוט.. דואגת לו? שהכול מאהבה..? אהבה ראשונה ואמתית? "את זוכרת את אותו היום שבו ראיתי את יוסי בפעם הראשונה?".
חבקתי את עצמי והנימול עקצץ בכל פיסת עור בגופי. "בסדר.. תמשיך..". האצתי בו, עצמתי את עיניי והאצתי את נשמתי, זה עבר, יוסי עבר בשבילי. ידעתי שלא משנה עד כמה זה גורם לכפות ידיי להזיע.. ולתחושה מורטת עצבים לקרוע את נשמתי.. אסור לי להראות זאת.
"לא יכולתי לסבול את העובדה שנתתי לו בכזו קלות ללכת, הוא הרס לך את החיים! לא משנה כמה שנים הוא ירצה בכלא או ילך לטיפולים, את נהרסת.. לעולם אני לא אכיר את האלינור הקודמת. כעסתי עליו כל כך, כעסתי על עצמי.. בלילה, בשעה די מאוחרת, הלכתי עם החברים לשתות קצת..". הוא לרגע נעצר על מנת לבחון את הבעת פניי, איך לא ראיתי זאת בפעם הראשונה? שהוא נסער עד עמקי נשמתו מכך?!
"האלכוהול זרם לי בדם וזה רק האיץ את הכעס והשיגעון שלי, ואז הוא נכנס, יוסי". התכווצתי ודמי נזל מפניי.. אני לא רוצה לשמוע את ההמשך! "פשוט ניפצתי את הכוס שתכולתה ריקה על גבי הקיר, תפסתי אותו בחוזקה בחולצתו ומעט בצווארו ו..-"
"הרבצת לו?!". זעקתי.
הוא השפיל את ראשו. "את כל העצבים שלי מהמאורעות האחרונים, כל הסיפורים שספרת לי עליו.. פרקתי עליו הכול.. לא נתתי לו הזדמנות לדבר או להגן על עצמו, יכולתי לרצוח אותו עם רון ואופק לא היו עוצרים בעדי..". הוא הקשיח את כפות ידיו לאגרופים הדוקים שקטעו את רצף מחשבתי, 'יכולתי לרצוח אותו'.. אוי , אלוהים אדירים.. לא! ומה היו התוצאות של זה? מה היו קורה לעומר? הוא לא חושב על עצמו! עצמתי את עיניי ולפתע דבר לא נראה לי בסדר או בעל טיפת היגיון.. ידעתי עד כמה עומר יכול להיות מסוכן, עד כמה הוא יכול להיות אגרסיבי וחסר חשיבה כשהוא בעל תמריץ מספיק טוב..
"הוא.. הוא איים שיפיץ את הסרטונים שלך.. ואת כל התמונות.. היה לו את זה עדיין!". הוא הגביהה את קולו בשנאה מחליאה. "לא הפסקתי לקלל אותו, לאיים עליו.. להכות אותו יותר ממה שאני מכה שק אגרוף.." הוא מלמל. "הוא לבסוף הביא לי את הדיסקונקי, לאחר שאיים שיפיץ את התמונות.."
דמעה זלגה מעיניי. "עומר, מה עשית עם זה?".
הוא התבונן בי בחצי מבט ולא ענה לי.. הלסת שלי נשמטה וכל כולי רעדתי וחשתי את הלחץ הרב, את המשקל המורט עצבים שגדול מעליי מוחץ אותי וקורע, מנפץ ושובר לאלפי רסיסים.. הוא.. הוא ראה זאת?! "התבוננת בו?!".
"קצת". הודה, מצמצתי בעיניי והייתי מוכת הלם.. לבי הלם בחוזקה והדמעות זלגו, את זאת לא ציפיתי ממנו! שיראה אותי.. בוכה, נואשת לרחמים.. לתקווה, למעט מצפון והיגיון מצד הידיד החולה בראש שלה.. אני יודעת שהוא ראה אותי כבר עירומה אבל עדיין.. בכל זאת – לא! "באיזו זכות?!". צווחתי עליו.
"אלינור, תרגעי.. אני לא רוצה שנריב בגלל החרא הארור הזה בסדר?". הוא נסה לרסן אותי. "את מגיבה כאילו לא ראיתי אותך כך אף פעם..". הוא משכך בכתפיו וחיוך שובבי נפרס על גבי שפתיו המלאות והמגרות. "ועכשיו איפה זה?".
"שרפתי אותו… זרקתי, זה עבר, ברשמיות". הוא קרץ לי. "גם יוסי לא יטריד אותך יותר.. הוא לא באמת גבר או שחשבתן את ושני, הוא חתיכת נקבה". צחקק חיוך גאה ומתנשא.
גלגלתי את עיניי.. שיהיה, איני מתכוונת לריב עמו עכשיו, במיוחד לא במצב שבו אנו נמצאים ובמקום הנוראי הזה שמציל לו את החיים. "והנערים האלו היו..-"
"החברים שלו". השלים אותי. "התגריתי בהם גם, קראתי להם שפוטים".
התבוננתי בו בכעס. "אתה מטורף! כשאתה שתוי עוד?!".
"היי!". הוא מחה. "שתיתי בגלל שלא היית איתי.. הייתי חייך להתפרק איכשהו, חשתי אבוד".
נשכתי את שפתי התחתונה, הפתעתי אותו ופשוט אמצתי אותו אליי לחיבוק, הוא החזיר לי חיבוק אוהב ומסור.. לא מרפה ממני, לא מוכן להרפות ולעזוב.. נצמד אליי, לוכד אותי ככלא בין זרועותיו.. שאפתי את ריחו המשכר אל תוך רעותיי וצחקקתי, אני אוהבת אותו. "עומר..". לחשתי.
"כן?". הוא שאל.
התבוננתי בעיניו ונשכבתי על גבי הדשא. "אני אוהבת אותך..". אמרתי ללא קול. "תודה שאתה כאן".
הוא נשכב מעליי, נשען על גבי מרפקיו ולכד את מבטי במבטו בעת שנשך בשרשרת שתלויה על גבי צווארי בין שיניו הלבנות והישרות כשלג. "אני לעולם לא יבין מה את מוצאת בי..".
"אני מוצאת אושר". אמרתי בלי חשיבה.
הוא גחך וחכך את אפו באפי ואז נשק נשירה ממכרת לשפתיי, הוא במעט העלה את חולצתי כלפי מעלה בעת שפתחתי כפתור – כפתור בחולצתו במיומנות . "את נראית כמו אלה". הוא חייך.
"אתה נראה כמו מלאך". קרצתי לו.
הוא צחקק. "מותק, רק בזכותך הצלחתי איכשהו לעמוד מחדש.."
"אני יודעת, יעקוב ספר לי..". צחקקתי.
הוא זקף את גבתו ונראה במעט נבוך ואבוד. "ספר לך מה?!".
ואז בדיוק שמענו את קולו של ירון שקורה לנו, במהירות הורדתי את חולצתי כלפי מטה בעת שעומר כפתר מספר כפתורים ברישול בחולצתו.
"הנה אתם..". הוא קרא בהקלה. "את נראית יותר טוב אלי". הוא חייך אליי. "הפצעים שלך במעט התרככו".
התבוננתי בו ברכות וחבקתי אותו. "תודה מתוק".
"אלוף, מה אתה עושה כאן? חברה שלך לא הגיעה לבית הספר היום בשבילך..". קרץ לעברי עומר ואני רק גלגלתי את עיניי.
"ברור שאני אתה! פשוט הרופאים רוצים שתבוא לרגע..". הוא מלמל והשפיל את ראשו.
במהירות התמתחתי ואני בעצמי משכתי אותו. "בוא!". קראתי בתוקף.
הוא נאנח. "הישארי כאן אלינור". ציווה עליי. "או לכי לכולם.. אבל אל תבואי אתי.."
"למה?". שאלתי ברעד.
הוא השפיל את ראשו ונשק ללחי שלי. "פעם אחת, רק פעם אחת תקשיבי לי.. זו בקשה גדולה מידי?"
הצלחתי להבליע חיוך. "אתה חוזר אליי מהר?"
"תמיד". וההבטחה הזו הייתה טעונה בכה המון ציפייה ותקווה.

***

אף אחד לא אמר לי מה הרופאים רצו ממנו, הוא בעצמו לא היה מוכן לומר לי.. הכול נראה לי אבל בסדר, הרי היו אומרים לי.. לא?
הוא היה יכול לקבל אורחים, אך היה מושבת למיטה, הנחתי שהוא פשוט זקוק למנוחה קלה.. הרי הוא הנפגע כאן… אני כלל לא משתווה לרמת הפגיעה שלו.
התיישבתי מול דלת חדרו, נזכרתי במה שאמר לי באותו היום על גבי המדשאה.. על כל המכות והאיומים, על הסרטונים והתמונות שראה בחשאי.. לפתע התכווצתי בכאב ודמי הלם במוחי, הוא בעצמו אמר לי שיעשה הכול למעני, אפילו לרצוח.. הוא כמעט רצח אותו, רק אופק ורון עמדו בין הדברים שהיו כה בהירים וצפויים כאילו ונכתבו על גבי רקיע השמיים. חזי כאב ובטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, הדברים שאני מסוגלת לעשות למענו.. הדברים שהוא מסוגל לעשות למעני.. האהבה והתחושות שלי אליו.. זה כבר הרחיק כל לכת.. נהיה מסוכן אך למרות הכל איני אוותר על כך, לעולם.
לפתע אבי הפתיע אותי והתיישב לצדי. "אלינור, אני יכול לדבר אתך מתוקה?".
לבי הלם בחוזקה. "כן..". לחשתי.
"איך את מרגישה?". שאל בחרדה.
גלגלתי את עיניי ונאנחתי, השאלה הזו מאסה כבר. "אני מרגישה מצוין אבא..". מלמלתי.
הוא השפיל את ראשו. "זה טוב". גחך.
"לא רצית משהו?". האצתי בו, מסוקרנת יותר מתמיד.
הוא התבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן כל תנועה והבעת פנים שלי. "עברנו.. עברנו חצי שנה לא קלה.. אני ואת". התחיל, אוי אלוהים אדירים, אבא, הכול בסדר.. למרות שגם אני ידעתי שהדברים שאמרו אחד לשנייה, שכל הריבים והוויכוחים לעולם לא ישכחו.. הם צלקות שאני מנסה לתפור בלבי אך הקרע הזעיר והמורט כל קצה עצבים, הקרע הארור לא יניח או יסור ממני.. "איני אגיד שאת צדקת ואני טעיתי, אך גם איני אגיד שאת הטועה היחידה כאן.. שנינו אשמים, את כבר ילדה גדולה, אני אדם בוגר.. היינו צריכים לקחת את המצב בנימה מעט יותר רגועה..". לחש.
נשמתי עמוק אל תוך קרביי, לבי התכווץ בכאב וגרוני היה חנוק. "אבא..". לא הצלחתי למצוא מספיק כוח בריאותיי ששרפו על מנת לדבר. "זה בסדר, באמת.. במעט הגזמתי.. אבל אתה חייב להבין ש..-"
"שהוא היה חשוב לך. אני גם יכול לומר אותו הדבר, שאת חשובה לי". קטע אותי בחצי חיוך.
חייכתי גם. "מה אתה מנסה לומר?".
"שאני לא רוצה שנשכח את מה שעברנו יחדיו, זהו פרק בחיים ששנינו למדנו בו המון דברים חשובים, אני גאה בך מתוקה, הסתדרת נהדר גם בלי להקשיב לעצותיי, את כבר לא ילדה קטנה יותר". לסתו רעדה ועיניו במעט דמעו והשפיעו בין רגע עליי. "אוי אבא..". נפלתי אל תוך זרועותיו. "אני כל כך מצטערת על הצעקות ועל כל מה שעשיתי לכם..".
הוא ליטף את שערי ונשק לקודקוד ראשי. "אוי, אלי, חומד.. זה בסדר..". דמעה מלוחה הרטיבה במעט את שערי וגלשה בכל מורד מצחי.. דמעותיו של אבי.. אלוהים אדירים, מעולם, בכל חיי, לא ראיתי אותו בוכה, לא ראיתי אותו כה שבור ואבוד.
"אני.. אני מבטיח שאני אסמוך עלייך.. בסדר? אני מבטיח להיות לצדך ולקבל כל החלטה שלך.." הוא נסה להסדיר את נשימותיו בעד שליטף את הסנטר שלי. "בכורה שלי.. פרח".
הרכנתי את ראשי לכף ידו הרחבה והקשיחה, אך גם כה החמימה שחפצתי לה, מעט אהבה וחיבה מאבי הדומיננטי והקשוח, אבי שרק רואה שחור ולבן מצליח להראות לי צד אפור, מטושטש ומושלם בו..
"אני מבטיחה לך שלא נחווה זאת שוב.. אתה.. אתה חשוב לי אבא..". מלמלתי בלחש. "תודה לך".
הוא מצמץ בעיניו בחוסר הבנה. "על מה יקירה?"
"על כך שלא וויתרת עליי". אמרתי ללא כל טיפת חשיבה, אבדתי את נשמתי וצווחתי צווחה נרגשת שהדהדה בכל איבריי וחרבה אותי עד עפר, בטני התכווצה בדרך מטלטלת ודמי התפרע בעורקיי.. אבא..
"אני לעולם לא אוותר עלייך, אני לעולם לא אעזוב אותך, לעולם!". הבטיח לי וגרם למספר דמעות בוגדניות אך בעלות עוצמה אדירה לזלוג מבעד לעיניי.
"זכיתי בבת כמוך.. בת שאוהבת ונלחמת על העקרונות שלה, חשבתי שגידלתי אותך עקום.. כנראה שאני העקום היחידי כאן.." הוא צחקק.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי. "לא אבא! אתה הכי טוב בעולם..". זעקתי וחבקתי אותו שוב, סוף כל סוף הריב בינינו נפתר.. במאורע העצוב והמותח הזה..
יעקוב וירון יצאו מבעד דלת חדרו של עומר וחייכו אליי. "הוא נרדם.." מלמלו. "אולי יותר מאוחר דברי אתו".
הנהנתי לעברם ומחיתי את דמעותיי, החלטתי ללכת ולקנות לי שוקו חם.. כן, זה מה שאני זקוקה ביום קר ומסעיר שכזה.
עדיין לא הקלתי את אור העובדה שאבי פתח את לבו בפניי, סוף כל סוף הרשה והניח לי לראות צד כנה ופגיע בתוך עמקי חזותו הקשוחה והסוררת.. לפתע רגש עקצץ בי והכה בי בחוזקה, היו רגעים שלא סבלתי אותו.. היו רגעים שפשוט שנאתי ותעבתי אותו יותר מכל דבר שקיים בעולם, אבל זו רק הייתה אשליה.. הוא.. אבא שלי לכל הרוחות, אני כה מעריכה אותו על מה שעשה ואמר כרגע..
הצלחתי להבליע חיוך מטופש, נכנסתי אל תוך המעלית והתנערתי, כל סערותיי סמרו ואלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי, ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה כמטען חשמלי וחשתי כיצד הדם נוזל לי מפניי, לבי הלם בחוזקה ובטני נקשרה באלפי קשרים מייסרים של כאב.. אלפי הצלפות הצליפו על גבי עמוד שדרתי ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. כל שריריי נמתחו בפעם אחת כמכה מתחת לחגורה וגרמו לי להתכווץ.. המעלית בדיוק נפתחה לרווחה ואני רצתי ממנה, מה זו לכל הרוחות התחושה המחליאה הזו? אולי.. אולי מצבי לא טוב?
התבוננתי במראת הקיר בכניסה למזנון, אני נראית בסדר למען השם.. זו כאילו תחושת בטן שמסגירה לי דבר מה רע, כאילו ורוצה להזהיר ולהתריע לפני המכה הגדולה..
אילו והייתי מאמינה לכך ישר הייתי רצה לעומר ומזעיקה אלפי רופאים, אבל הוא עצמו אמר שאין לי כל סיבה לדאגה, הוא הבטיח לי שתמיד יהיה לצדי.. בלעתי את רוקי וזה צרב, הדליק את כל מערכותיי.. נשכתי את הלחי הפנימית שלי בפי.. רקעתי בכפות רגליי בחשאי בעצבנות.. די כבר, הוא יקיים את הבטחתו!
קשרתי את אצבעות ידיי הלחות האחת בשנייה במתח ובלחץ כה רבים, הן הזיעו.. היה לי כה חם ודביק.. חשתי חלחלה שבעבעה בבטני ורציתי לצווח בתקווה להוציא את כל הגועל החוצה אך שתקתי.. מראה חזות שקטה שכה סותרת את הסערת רגשות ותחושות המחרידה שבתוך תוכי.. נסתי להבליע חיוך כשהמוכרת הג'ינג'ינת שבמזנון התבוננה בי בנחמדות, "שלום לך, מה שלומך?".
"מצוין תודה..". לחשתי, שקר. "אפשר בבקשה שוקו חם..?". שאלתי בנימוס.
היא צחקקה. "כן, כמובן, רק רגע..". מלמלה וסובבה את גבה.
הדבר היחידי שרציתי זה לראות את החברות הטובות שלי כאן, את מיה ויסמין.. אפילו קים תתקבל בברכה, כל דבר שישמש כתעסוקה עבורי.. הוריי לא הודיעו להן ואני יודעת הן יצאו מדעתן כשישמעו זאת.. פלטתי אנקת ייאוש, אני כבולה בשלשלאות לדיכאון, כאפופה באפלה..
"בבקשה!". הקפיצה אותי במקומי המוכרת, צחקקנו שנינו.. שלמתי לה את המחיר הדרוש, אחזתי בשוקו שרתח וצרב את ידיי ככוויה והחלטתי לצאת החוצה לנשום במעט אוויר צח, נקי וטוב.
הייתה זאת שעת דמדומים, התבוננתי לכיוון האופק, בפסגות הגבוהות.. מתבוננת בדרך שבה קרני השמש הוורדרדות מציירות ופוגעות בקרקע בדרך מהפנטת, מתבוננת בכל נהר המכוניות.. באנשים העסוקים שהטלפון לא סר מאוזניהם, האם הם אי פעם ידעו מה זה לב שבור? מה זה פחד? כאב? חולשה ויגון?
האם הם יודעים שקיים ילד קטן שאמו נטשה אותו בגיל צעיר? שהוא היה חייב להתבגר ולגדול מהר מידי על מנת לחזק ולשמור על ביתו ומשפחתו? האם הם מכירים את המילים שנאמרו מפיו.. התבוננתי בנקודה תכולה בשמיים.. מבט אחד בעיניו, בזיכרון בילדות המייסרת שלו.. הכל לכל אחד מגיעה ילדות, ששובר לי את הלב.
מעולם לא האמנתי במושג לב שבור.. הרי זהו פתגם די מגוחך שהאדם המציא על מנת לבטא מצב של פרידה, אך כיום.. במבט לאחור, עומר לימד אותי מה זה לבכות.. הוא הראה לי בדרכים כה רבות ומיוחדות כיצד אפשר לצייר כקרני השמש בזמן שקיעתה, בדרך כמעט מושלמת ומהפנטת, כיצד אפשר להשתחרר מהיצר המטריף והנורא מכל אשר נקרא, שליטה.. כיצד אפשר להושיט יד ולגעת בקצה השמיים ומעבר.. הוא נגע בלבי, בנשמתי, פיזית ונפשית.. מהרגע הראשון הוא לא היה סתם סבל, הוא אל היה סתם נער אגרסיבי.. הוא היה מלאך, מלאך שהסתתר ואיני אדע עד היום כיצד זכיתי בלהקיר אותו בדרך הכי עמוקה וכנה שקיימת.. כל הדברים שאמרנו אחד לשנייה עד השעות הקטנות של הלילה, כל נשיקה וחיבוק, כל צחוק והסתבכות.. כל ריב וצעקה, זה רק עוד רגע מבין אלפי הרגעים ששייכים אך ורק לי ולילד, לנער המתוק והעצוב שלי.. שגורם לי לחוש אושר. אילו ורק יכולתי לקחת את כל הכאב שבו ולטמון זאת בי..
לבי הלם בחוזקה והתכווץ בכאב, הייתי עושה הכול.
לגמתי מספר לגימות בשקיקה מהשוקו שהתקרר במעט ושמחתי שלשוני לא נשרפה שוב, שחקתי בשרשרת שהוא הביא לי.. מה המשמעות שלה? היא תמיד הייתה מונחת על גבי צווארו אך מעולם לא ייחסתי לה חשיבות, גם הוא לא.. פשו זוג ציפורים בעלות מקור מחובר, למה הוא נתן לי זאת? בשביל לסמן את השטח שלו? או ששוב אני כעיוורת לא הבנתי את עומק דבריו..
'שכולם ידעו שאת שלי', כולם יודעים זאת כבר מתוק.. אני אך ורק שלך, עצמתי את עיניי ולגמתי עוד קצת מהשוקו, הצלחתי להבליע חיוך כשראיתי זוג נשואי די צעיר בעל זוג ילדות קטנות, האם נושאת את הילדה בעגלה ואילו האב מניח את ביתו הבכורה על גבי כתפיו.. הם נראים כה שמחים ומושלמים יחדיו, נשכתי את שפתי התחתונה והשפלתי את ראשי.. אולי יום יבוא וגם אני ועומר נהיה כך.. אוי..
קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בכאב מטריף ומלהיט, נואש.
הלוואי.
"אלינור, מה את עושה כאן..?". סובבתי את ראשי, זו הייתה אמי.
גיחכתי. "סתם.. נרגעת מכל הטירוף..". קרצתי לה.
היא גלגלה את עיניה ונאנחה. "מתוקה, אני חייבת להגיד לך משהו על עומר".
עיניי נקרעו לרווחה והכוס כמעט נשמטה וצנחה מבעד לכף ידי הרועדת. "אל תגידי לי שחזרת לשנוא אותו!". השתנקתי בפחד.
היא מצמצה בעיניה בחוסר הבנה. "לא, ברור שלא..". לחשה והתיישבה לצדי.
"אז..". עיניי דמעו. "מה יש?".
אמי השפילה את ראשה. "הוא בטיפול נמרץ עכשיו".
המכה הגדולה. "לא..!". צווחתי, זרקתי את הכוס ורצתי כטיל לכיוון הבית חולים, לוחצת שוב ושוב על גבי כפתור המעלית ביד רועדת וכמהה למעט תקווה וניחומים, כל מערכותיי דלקו ולבי הלם בחוזקה, צמרמורת עזה עקצצה והכתה בכל איבר ופיסת עור בגופי, אבדתי את נשמתי ואת כושר ההליכה.. כאילו ויש לי רגלי גומי.. לא הצלחתי למצוא את הכוחות, רעותיי נשרפו וצרבו בייסורים מענים ובלתי נגמרים.. ראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעו בגעש, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח.. לא! לא! לא!
המעלית לא נפתחה.. דמי הלם והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, הייתי קצרת נשימה וחשתי כיצד כל מערכת ותא בגופי נחרבים ונקטלים עד עפר.. הדמעות עמדו בעיניי ואבדתי את האישתונות בין רגע.. רצתי, רצתי במעלה המדרגות עד קומת טיפול נמרץ.
שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, אחזתי בשרשרת שלו בחוזקה, משפילה את ראשי.. חשתי אבודה, מסוחררת.. המדרגות לא נגמרו, הכול היה כה איטי אך כה מורגש.. כאילו ושפדו בי את הסכין החדה שבחדות, לחצו על הדק ההאקדח בלי למצמץ וקטלו אותי בין רגע.. חשתי כיצד כל גופי כאש להבה אשר נגרר ללא כל כוחות, זיעה קרה של צמרמורת ופחד שטפה את מצחי.. אני לא יכולה לאבד אותו, לא אסור לי!
הוא..
הוא הבטיח לי..
לבי הלם בחוזקה, רק ראיתי אותו בעיניי.. רעדתי והנימול טרף אותי, חשתי בין רגע כפקעת אחת של עצבים ושיכרון.. מתח רב וחד כלהב של תשוקה לגבר שלי.. אני.. אני אוהבת אותו. הוא חייב להמשיך לנשום, בשבילי..

עברו שעתיים, כבר אבדתי את הכוח על מנת לבכות, הייתה זו שעת לילה כבר, התבוננתי דרך זגוגית החלון העגלגלה של חדרו.. מתבוננת בדרך שבה מנסים להנשים את הגבר של חיי ללא כל הצלחה.. אצבעותיי רעדו ולבסוף נשברו וצנחו מהחלון.. הנחתי את מצחי עליו.. התכווצתי בכאב..
אמי חבקה אותי מאחור.. העפתי אותה באגרסיביות.. "בבקשה, עומר.. קדימה.. אתה יכול..". התפללתי ביני לבין עצמי, חשתי שאני בסיוט הכי גרוע שלי והוא מתגשם לי מנגד לעיניי.. כיצד אין לי את הכוחות על מנת איכשהו להציל ולעזור לו, אני פשוט עומדת כאן חסרת אונים והוא נאבד לי.. נוזל מבין לאצבעותיי ולא שב עוד.. לא, בבקשה.. מלאך! מלאך עם סיגריה בפה אהוב שלי!
חשתי כיצד לבי כואב, החור השחור קרע את חזי לרווחה.. כאילו יש לי שקע עצום בחזי הכואב והשורף, כפות ידיי היו לחות ומגרדות, ראשי הסתחרר והקרקע נקרעה לגורמים מתחת לרגליי, ראיתי שחור, הכול לפתע נעצר.. נשמתי נגזלה ממני, לבי חדל מלפעום, הדמעות נספגו בין רגע בעמקי עורי, לסתי נשמתה ונפרקתי על נשקיף נחרבתי ואבדתי את עצמי, גרוני היה חנוק, כל שריריי כאבו, דמי הלם במוחי ובעורקיי.. כשראיתי את הדבר שהרס ושינה את כל חיי לעד.
קו חייו.. השתטח.
הוא מת.

***

פתחתי ביד רועדת את המכתב שכתב לי, אותו מכתב שכתב באותו הבוקר והסתיר זאת ממני, חודש עבר מאז:

"לאחת שלי,
אני גרוע במכתבי פרידה, מעולם לא הייתי מספיק טוב בכתיבה כמוך.. אני די בטוח שזה לא עומד להעביר לך כלום אבל על כל פנים, הנה לבי מוגש לך בדרך שאת אוהבת, בכתב.
מהרגע הראשון שראיתי אותך, הכול השתנה.. חשתי כאילו וראיתי את הדבר היפהפייה ומהפנט ביותר בכל היקום… הרגשתי שלמרות הבור שאני חי בו.. איכשהו השמש זורחת עליי מחדש ויש תקווה – כי את קיימת בעולם הזה.
מתוקה , אהובה שלי.. הצלחת להוביל אותי מהחושך שהייתי שרוי בן אל האור, היית תמיד למעני ברגעי הקושי והכאב, גרמת לי לחוש שאולי למרות הכול אני שווה משהו בעולם הזה..
את.. את מדהימה. הצלחת.. הצלחת לגעת בי נפשית ופיזית כפי שאיש מעולם לא הצליח, למדת להכיר אותי בלי מסכות ושקרים ולמרות הכול שרדת אותי וגרמת לי לחוש נאהב באמת פעם ראשונה בחיי.. הצלחתי להשתקף בך.
קמתי כל בוקר למענך, העברתי את היום בחשיבה עלייך וברגע הנדיר והמושלם ביותר, הרגע היפה והטוב שהוא את .. הרגע שבו אני אראה אותך שוב, שאני יוכל לחבק אותך, להריח את הריח המשכר שלך, לנשק אותך.. מצאתי את עצמי במצב של דאגה כה רבה לך, רק לבדוק האם ישנת טוב והיו לך חלומות טובים, האם קרה לך משהו מיוחד ביום..
מעולם לא חשתי כל כך שלם עם אדם מסוים כל חיי, מעולם לא חשתי את הרצון הרב להיות בחברת אדם עד כידי כך.. אני זוכר כיצד לא הייתי מצליח להירדם בלילות, נועץ מבט מטופש בתקרה ובעל מאבק נפשי מטריף.. כיצד להשיג אותך ולגרום לך להיות שלי ומצד שני, הצד ההגיוני שבי.. כיצד להתרחק ממך בשביל לא לפגוע ולשבור אותך..
אני כל כך מצטער אלינור, על כל הזוועות שראית, הרגשת וחווית בעצמך, אני מצטער על כך שוויתרת על משפחתך, על הלימודים, על חברותייך ועל כל חייך למעני.. למען כל הדיכאון והייאוש הארורים האלו.. תמיד ידעתי שמגיע לך מישהו טוב יותר, אבל לא יכולתי להרפות ממך, לא רציתי.. התאהבתי בך יותר מידי, בדרך כה עמוקה ללא כל דרך חזרה.
כשאת בכית עצרתי את עצמי מלבכות, פשוט אמצתי אותך לחיקי ונסתי להילחם בשיניים בדמעותיי.. כשצחקת צחקתי גם וכשהיית מאושרת הרגשתי על גג העולם- הלב שלי הוא שלך, החיוך שלך הוא החיוך שלי.. לא משנה מה יקרה שמרי עליו, בשבילי ובשביל כך העולם שיחייך גם מהחיוך המדבק שלך..!
לעולם לא היה נמאס לי ממך .. מעולם לא היה רגע שהיה מספק אותי, רק רציתי להמשיך להיות אתך.. כנואש. וזה הפחיד וכה לא אפיין את אשיותי אבל למרות הכול.. את שונה, את מיוחדת, היה ותמיד יהיה לי טוב אתך.. נכנסת יותר מידי עמוק לנשמתי ללא כל דרך חזרה..
למדת אותי מה זה לב שבור, בכיתי. אני זוכר שנשברתי ונעלמתי.. העולם שלי קרס, הייתי בלילה נצחי.. חשתי כאב שבלתי נתן להסביר.. מה שאת יכולה לעשות לי, זה כבר עבור כל גבול.. נהיה מסוכן וחד ומלא תשוקה.. תשוקה לחזור אלייך.
ראית אותי בוכה , אמצת אותי אלייך ואמרת לי שהכול יהיה בסדר.. אמרת לי שאת אוהבת אותי.. אלוהים אלינור, זה היה הדבר המנחם ביותר בעולם.. זה חיזק אותי והעמיד אותי מחדש על גבי הקרקע..
תודה לך אלינור, תודה על הכול.. הלוואי שיכולתי להגיד על מה.. תודה על כך שסמכת עליי, על כך שנשארת לצדי, על כך שחלקנו יחדיו הכול… עברנו כה המון וזה הסיפור שלי ושלך, אנחנו לעולם לא נשכח זאת.. תודה על האהבה הראשונה הזו של רק פעם בחיים..!
את היית הראשונה בכה המון דברים, הראשונה שקמה לצדי בבוקר, הראשונה שהיו לי עמה שיחות נפש כה עמוקות, הראשונה שנכנסה לביתי, הראשונה שהכירה כך את משפחתי, הראשונה שגרמה ללבי להלום בחוזקה ולגרום לי לפחד שתלכי ממני או אני ממך והרגשות הללו יכאיבו לי לעד.. רגשות שבלתי אפשרי לשחרר..
השברים התאחו מחדש, ביחד, אני כל כך גאה בזוגיות שלנו.. היא הדבר המדהים והכי חשוב לי בכל העולם הזה.. אל תערערי בה לעולם.. אני שלך, בכל פעם שבה תצטרכי אותי אני שלך.. חי או מת, בארץ או בשמיים.. אני כאן אלינור כי זה לא..
זה לא מכתב פרידה, לא .. אני תמיד יהיה כאן בשבילך, בכל פעם שהשמש תזהר ותנשב לך הרוח בשיער היפה שלך.. תדעי שאני כאן.. אנחנו לא מתנקים את הקשר..
אני כל כך מצטער שזה מה שקרה.. אילו ורק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, לחיות רק עוד רגע בחיים מחדש.. הייתי יכול להתבונן בעינייך, העיניים שלך.. קרן אור ליופי ולתקווה.. ולומר,
עצם קיומי, אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך אלינור .. לעולמי עד, בכל יום כשתביטי במראה תסתכלי על עצמך ותחשבי כמה מדהימה את.. אל תשכחי אותי.. תהיה חזקה – תדעי שאני קיים ואוהב אותך ..
בשבילי תמשיכי הלאה בחייך בדרך הנקייה.. תתחתני, תלדי ילדים, תשבי על גבי הכיסא המתנדנד מוקפת בנכדים.. מותי כאישה ישישה ומדהימה במיטה רכה וחמימה, בבקשה אלינור.. אל תוותרי, תלחמי.. תלחמי בשבילי, הבטחת שתשמרי על לבי.. תקיימי זאת.. תשמרי עליו בטוח ..
את הכול. את האושר שלי, ההצלחה, הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, את השיר שלי, האהבה שלי, את הילדה שלי.. את המודל שלי לחיוקי, וזה ישאר כך, לעד.
בבקשה על תמעיטי בערכך… את הדבר המכשף ביותר בעולם ומי שיתחתן אתך יהיה בר מזל אמיתי.. חבל שזה לא אני.. אבל אני יהיה שם , יתבונן בך לבושה בלבן ואבכה מרוב הערצה ושמחה.. ובתוך תוכך קיים לב אשר נוצץ ויקר יותר מכל הון שבעולם , יותר מכל זהב ..
תארתי לנו עתיד ביחד , חלמתי על היום שאני אכרע ברך בפנייך ואשפוך את לבי.. זה לא יתגשם..
אך אין הדבר חשוב! האהבה שלנו חזקה מעבר לכל טקס או הצעה! אני יודע זאת..
את כמו מלאכית.. מלאכית שנשלחה אליי על מנת לשפוך במעט אור על חיי.. וזה לא הסוף.. אין לנו סוף.. זו לא פרידה.. זה לא אישי.. אני כל כך מצטער אבל את יודעת – אני תמיד כאן.
אני מבטיח להגן עלייך מכל דבר, מחתך מזכוכית עד מוות..
השרשרת הזו.. זו השרשרת שאמי הביאה לאלינור ביום שעזבה .. אלינור הביאה לי אותה שבוע לפני מותה.. ועכשיו אני מביא לך אותה כי את שווה זאת, כי.. כי את האחת והיחידה שלי.. אנו קשורים אחד בשני ללא כל דרך להתנתק.. בכל צעד שנצעד נהיה יחדיו, על אותו הכביש , על אותו הזמן.. אנו קשורים יחדיו ללא כל דרך חזרה.. וזה מה שחשוב.

שלך, אוהב, לעולמי עד, לנצח נצחים ומעבר,
עומר, המלאך עם הסיגריה בפה."

דמעה מלוחה ושברירית נמרחה לאורך המכתב האחרון ממנו.. המילים האחרונות שלו.. אמצתי אותו אל חיקי ובכיתי בשקט, הנחתי את זר הוורדים על גבי הקבר שלו וזרקתי את הסכין.. נמנעת מהתאבדות על קברו..
"אני אוהבת אותך, לעולמי עד..". לחשתי, למרות הריקנות והכאב שטרפו אותי והיו קשים מנשוא, אובדן כה משפד וקוטל.. אכזרי ומייסר ללא כל טיפת רחמים.. רעדתי.. ולפתע קרן שמש חיממה את פניי, הרמתי את ראשי ויכולתי לחוש רוח קרירה ונעימה שדגדגה את עורפי..
חייכתי לכיוון הרקיע.. מנגבת את הדמעות.. למרות הכול, אנחנו עדיין לא נתקנו את הקשר, הסיפור בינינו לא נגמר.
"עד לפעם הבאה מלאך". נשקתי לקבר שלו נשיקה אחרונה, מלטפת את שמו.. את תאריכי חייו, הכנסתי את המכתב אל תוך תיק הצד השחור שלי, לוחצת בכף ידי על גבי מצחי ומנסה להירגע.. אני אוהבת אותו, יותר מכל דבר אחר בעולם כולו..
חייכתי חיוך מריר אחרון והלכתי משם, יודעת שהוא הולך אחריי. אני לעולם לא אוותר, למענו.

-הסוף-