מאר ולאון – פרק 4

נק' מבט לאון:
אז עבר חודש וחצי מתחילת הלימודים,החדשים כבר הגיעו,לכל כיתה הגיע מישהו אחר כנראה בגלל שהם גדלו אחד עם השנייה,כמוני,אחותי,נטליה ונתנאל…
האמת? שהילדה החדשה שהגיע אלינו לא כל כך גרועה כמו שאני וחלק מהחברים שלי לכיתה חשבנו,היא דווקא מאוד…מאוד חכמה,מאוד יפה ה,מאוד חמודה,מצחיקה,יש לה שמחת חיים,יש לה כבוד עצמי ולשאר הסביבה,היא שרה ממש טוב,קיצר – היא ילדה טובה,שלא יודע למה,אבל…נראה לי שאני מתאהב בה… מהיום הראשון לא הפסקתי לחשוב עלייה…
אז למה התגריתי בה? ניסיתי להתקרב אלייה,להכיר אותה,אבל כנראה רק הצלחתי לגרום לה לשנוא אותי….
ולמה נישקתי אותה? נישקתי אותה כי רציתי לדעת אם אני באמת מתאהב בה,או סתם כי היא יפה,ולא,היא לא סתם יפה,אני באמת מתאהב בה,אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייה,על העיניים החומות והפשוטות שלה שמרוב שהן פשוטות הן יפות,
על האף הקטן והחמוד שלה(חחח),על החיוך המדהים,היפה המושלם שלה שאני רוצה שתחייך אותו כל הזמן,על איך שהיא מדברת,על הקול המדהים שלה שכל פעם שאני שומע אותה,יש לי פרפרים בבטן,על איך שהיא שרה,איך שהיא רוקדת,איך שהיא מנגנת,על איך שהיא מתייחסת לשאר הסביבה,על הכל,על כל מה שהיא עושה,על כל מה שהיא,אני פשוט מתחיל להתאהב בה,בילדה עם העיניים הכי יפות בעולם שדרכן רואים את הכל ושלא נמאס לך להסתכל עליהן,בילדה עם החיוך הכי..(תתכוננו.נפשית כי זה ארוך) הכי יפה,חמוד,מדהים,מתוק,מושלם,כובש,הכי..הכי אמיתי,הכי היא שבעולם,הכנות שלה,החיוך שלה,העיניים שלה,הלב שלה,זה מה שכובש אותי,היא,פשוט האופי שלה,היא עצמה,הילדה הכי טובה,יפה,מדהימה,מתוקה,מושלמת,כובשת,חמודה,אמיתית,נחמדה,מצחיקה,חייכנית,בעלת שמחת חיים,משוגעת(בצורה טובה) ועוד הרבה יותר…
השעה כבר שלוש וחצי בצהריים,החלטתי ללכת להתאמן על השירים שלמדתי בסטודיו שלמדתי בו,שמתברר שהיא כתבה אותו…
כשהגעתי לחדר מוזיקה,כבר שמעתי מישהו שר,מישהי יותר נכון,התקרבתי יותר וגיליתי שזאת היא,היא שרה איזה שיר,שיר שלא הכרתי,אבל מצדי? לא אכפת לי מה היא שרה,העיקר שתשיר..
כשהיא סיימה התחלתי למחוא כפיים,היא הסתובבה,וכשהיא ראתה אותי,היא לא כעסה או משהו,היא פשוט חייכה חיוך קטן וביישני..
"אממ..מה אתה עושה פה?" שאלה אותי
"אממ..באתי להתאמן על שירים שלימדו אותי בסטודיו שלמדתי בו שכנראה הם שלך(?)" עניתי לה והגשתי לה את החוברת תווים ומילים של השירים
"כן,הם שלי,אז למדת בסטודיו 21 בארגנטינה אני רואה,דודה שלי מלמדת שם מוזיקה,היא ספרה לשאר המורים על השירים שאני כותבת והיא בקשה ממני לשלוח לה חלק,אז שלחתי לה חלק" היא ענתה
"אוקיי,אז אני מאוד מודה לך על השירים ששלחת לה,כי אני ממש אוהב אותם,הם מדהימים" אמרתי מחמיא לה
"תודה,אז,אממ..באת להתאמן
נכון? אין לי בעיה ללכת אם אתה רוצה,אני גם במילא יכולה להתאמן בארץ,זה לא משנה לי" היא אמרה בנחמדות
"לא! זאת אומרת,אממ…אפשר גם שנתאמן ביחד,זאת אומרת,אם את רוצה…" הצעתי
"אממ…אוקיי,אז יאללה" היא אמרה והתחלנו,התאמנו,היא הכירה לי שירים אחרים שלה כי רציתי,אחרי כמה דקות החלטנו לעבור לשיר אחר,ומה יצא? מה ששרנו בפעם הקודמת,יותר נכון..מה שהיא שרה ואני הצטרפתי,באותו היום שנישקתי אותה…
התחלנו לשיר את podemos,שרנו כאילו זה רק אני והיא,כאילו אין עוד מישהו אחר בעולם,כאילו הזמן עצר מלכת,כאילו שהכל קפא..
בסוף השיר…שנינו הסתכלנו אחד על השני,תפסתי את פניה עם ידיי,ליטפתי אותה,שנינו התקרבנו אחד אל השני ו..התנשקנו…פעם שנייה..