מכתב אחרון.

אני כותבת לך כאן מכתב, כמו אין ספור הודעות שכתבתי לך רק שהפעם בניגוד לפעמים האחרות זו לא סתם כתיבה, זו כתיבה של הפעם האחרונה, מכתב פרידה ממני אליך, מכתב שימחיש לך כמה שאני אוהב אותך וכמה שאני רוצה אותך גם כשאני יודעת שהיום אנחנו נפרדים סופית.. ברגע שיגמרו לי המילים לכתוב כאן אני יאבד אותך ולתמיד.
וכל שורה חדשה שכותבת מרגישה כמה הפכת אותי לילדה אחרת, דמעות מלוות כתיבה, לא רציתי שככה תהייה הפעם האחרונה.
מריצה את התקופה הזו בראש כמו סרט, סרט של תקופה מדהימה, כמעט שנה שליוותה אותי בזמן שהכי הייתי צריכה מן מישהו לברוח אליו לעצור הכל ולדבר איתו לספר לו על החיים העלובים בעיר הקטנה בה אני גרה לספר על עצמי ולקבל קצת מחמאות אי שם עמוק עמוק בלב כבר הרגשתי חיבה אליך, איך לא? נער כה מקסים. אז סיפרת לי על הטיפוסים שתל אביב על העיר הרועשת שכל הזמן כל כך מדוברת על בתי הקפה היציאות והפאבים, בין לבין הבדיחות השנינות שמשכה אותי המראה שלא יכולתי להתעלם ממנו. נהנתי. באמת נהנתי. פתאום עלתה מן שאלה סתמית שכזו "הקול שלך בטוח חמוד" הסמקתי. אני נשבעת שפניי האדימו, ליבי פעם ולא יכולתי להוריד את החיוך הסתמי שהיה מרוח לי על הפנים לרגע, השאלה הובילה לטלפון חמש דקות של שיחה מביכה, אתה דיברת וזה הרגיש כאילו מצאתי את אותו אדם שחלמתי למצוא. בחיי שלא שמעתי קול יפה משלך רק רציתי לשמוע עוד ועוד ממך. תקופה שהחלה במקרה והגיע להשאלה המכריעה "נפגש?".
כל כך רציתי אבל ידעתי שאסור לי.
לא להתאהב באדם רחוק, ולא ליצור קשר עם אדם שהכרתי דרך אתר אינטרנט.
כואב הלב.
זהו.
מכאן הכל התגלגל מהר מידי, כמו כדור שלג במפולת שלגים, רק מתעצם עד לפיצוץ!
התאהבתי, לא הייתה דרך לאחור. הקסמת אותי אין ספק.
החזות התל אביבית שלך עניינה אותי.
עד שהחלטנו לקחת הפסקה, המרחק היה חזק מאיתנו.
הקשר נותק. הכרתי בחור חדש, ניסיתי… ניסיתי לנסות מחדש לדפדף אותך ולהבין שאתה עבר.
אבל חזרת מהר יותר ממה שחשבתי.
השיחות חזרו, ומשכתי את הבחור המסכן ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה להתחיל משהו חדש להתאהב מחדש. אבל.. טעיתי. הודעה בכל בוקר, שיחת טלפון פעם בתקופת זמן.. הייתי מחכה לה רק כדי לשמוע לעוד שנייה אחת אותך אומר בקול המתוק שלך "שאלום" בתחילת השיחה, לקח לי בדיוק שניה להעלות חיוך ענקי ולהאדים כולי, שעות לאחר השיחה הייתי שוכבת במיטה בוכה ומקללת את העובדה שאתה רחוק מידי..
רצית להיפגש.
אבל עדיין הייתי חצויה בינך לבין הבחור.
בעצם לא בדיוק תמיד ידעתי שאתה מה שאני רוצה, ושהוא רק "כי אין ברירה".
רק עכשיו כשאני כותבת את זה, אני באמת מבינה כמה אכזבי זה היה.
משכתי את הזמן ואמרתי שלא נוח לי שניפגש שאני מתביישת ומפחדת שלא יהיה דרך חזרה.
אמרת שתחכה, עד שארגיש בנוח.
הצאת לבוא עד לעיר שבה אני גרה. וידעתי כמה אתה לא אוהב אותה.
הכל בשביל לראות אותי.
כואב הלב.
שהכל נגמר בהודעה אחת שגרמה לי לבכות הרבה כל כך.
"אני חושב שאנחנו צריכים לעזוב אחד אחד את השניה ולהמשיך הלאה"
זה כאב.
כאב מאוד.
אני עדיין מרגישה את הלב מתכווץ בכל פעם שאני קוראת את המשפט הזה.
ואני כל כך מתגעגת לקול שלך.
אהבתי ואוהב אותך ואני לא יודעת אם הזכה אי פעם לאהוב ככה מישהו אחר כי רק אותך אני רוצה וכנראה שבגלל זה לא נוכל להיות ידידים וכנראה נצטרך להמשיך בחיים האחרים שיהיו לנו ולשכוח אחד מהשני.
היה טוב וחבל שנגמר, נפגעתי אבל אני לא יפגע ככה שוב. אני לא אתן לזה לקרות, להתראות לך,
אולי עוד ניפגש, אולי עוד נחזור להיות בקשר אם לא במציאות אז בחלום, יהיה שלום, שלום והולוואי גם להתראות, אני אוהבת אותך.
ומקנאה כל כך בכל האנשים שאתה בוסס אותם, בכל אלה שזוכים לשמוע את הקול הזה שלך על בסיס קבוע.
ומתפללת לאלוהים שאתה מתגעגע עשירית מאיך שאני מתגעגעת.
מקווה שגם לך זה קשה.
אבל כל כך יודעת שאני טועה.
ולא אראה ממך עוד הודעה, לא אראה את שמך מתנוסס לי באנשי הקשר, לא אשמע אותך מצחקק לא אשמע עוד שום בדיחה חדשה, שום מחמאה או הערה נחמדה.
כלום, כאילו לוחצת על DELETE בכוח ואתה יוצא לי מהחיים.
זהו… הדמעה האחרונה צונחת על חולצתי ונגמרו לי המילים.
אנחנו נפרדים.
לתמיד…