מכתב אהבה?

המוות שלך כל כך איטי בין המחשבות שלי, אני אפיל אותך אל האדמה ואקרע בזעם כל פיסת עור קטנה ועייפה מגופך המגושם.
כשלאט לאט כל כפיי מוכתמות דם, הדם שלך,
אתפור בעדינות את כל החתיכות לדמותך השלמה.
ובכל לילה, ארד לחדר המראות ואלבש את החליפה הנוצצת שלך.
אשחק לי משחקים עם המסכות שלך, כמו הימים שלנו.
אתה זר השושנים הלבנות שצבועות בדם, שושנים ללא קוצים.
עוד יום חורף שמקפיא את הבועה שלי, המים במקלחת רותחים כשהגוף שלי קופא מקור.
הם זורמים ומכסים כל שסע קטן ופעור בגופי.
ואני עוד חושבת על היד הגדולה שלך, איך שהיא לאט לאט מעבירה את כריות האצבעות הרכות האלה על כל גוף הקטן שלי.
איך שהיא לאט לאט גורמת לי להיכנס לעולם אחר, שלנו.
הצמרמורות כבר לקחו את התפקיד הראשי בהופעה שלי.
ואני אשמור את מילותיי לעצמי,
לא תשמע את קולי הרך לוחש על כמה צער יש במגע הזה שלך,
על כמה כאב יש במבט הזה שלך.
היקר לה מכל, אני עוד נושמת
העט יהיה לי נשק,
וכשאלחץ על ההדק?
ארה את המילים בצרור.
הן חדות כטהר וכלום לא יעזור.
הזרועות שלי רועדות, הן צמאות לחבק אותך כל כך חזק ולעולם לא לשחרר.
הקול שלי, הוא רוצה להתקרב אליך, לגעת בצלילים שלך, וללחוש לך כמה אני אוהבת אותך.
כל חלק וחלק בגוף שלי מתמלא בלהט ותשוקה, כשאתה עוד כלוא בין האישונים שלי.
השפתיים שלי רוצות אותך כל כך, לקחת עוד לגימה מהעולם שלך..
ואילו היינו קרובים עכשיו,
היינו שוכבים מתחת לשמיכות כשהקור מקפיא כל פינה בחדר, עירומים.
וכשכמעט נעלים אחד את השניה מהלהט של הנשיקות,
הידיים הקטנות שלי יעטפו ברכות את כל גופך העייף.
אנחנו נירדם אחד בתוך השניה,
לעוד בוקר בנשימה אחת.
אתה השושנים הצבועות בדם, השושנים הנבולות שלי.
אנשים כבר לא מעריכים אהבה היום,
היא נשמעת להם כמו עוד טרנד שחולף.
היקר לה,
אני אוהבת אותך.