מכושפת – פרק ראשון

תלתליה השחורים והארוכים ריצדו לכל עבר.
פרצופה כועס, ואולי גם קצת פגוע.
היא רקעה ברגלה מספר פעמים, מוחאת.
בעיניה השחורות בערה להבה, וגופה רעד בכעס.
"אנג'ל!" צעקה עליה אישה הנראת באמצע שנות הארבעים לחייה, מבטה נזוף.
"מה אמא?! מה לא מובן שאני לא מעוניינת להנשא לדניאל הזה?! אני אפילו לא מכירה בו!"
צעקה הנערה המרדנית, אשר , כנראה, שמה היה אנג'ל.
"אף אחד לא שאל מה מעניין אותך ומה לא. " סינן גבר מבוגר, אשר עמד לצד האישה המבוגרת.
הוריהם של אנג'ל.
המלך תיאו והמלכה אזמרלדה.
ראשה של אמה נשמט אחורנית, ומבטה קודר.
היא ידעה שאין שום דבר ביכולתה לעשות.
"אני אלך לארוז את הדברים" מלמלה בכעס, והחלה הולכת אל עבר חדרה, כשתלתליה הפרועים מקפצים אחריה.

—

דניאל היה.. עשיר למדי.
וגם ניחן ביופי נדיר ביותר.
שיערו שחור ופרוע, מגיע עד אוזניו.
עיניו שחורות משחור, וזיפים קטנים וכמעט לא נראים עיטרו את לחיו, מה שהעניק לו מראה אפל ואף סקסי.
מבנה גופו מרהיב למדי.
6 קוביות משורטטות וקשיחות.
הוא היה חלומן של כל הממלכה, וגם של נשות הכפר.
אנג'ל עמדה מול דלת ביתו הענק והמרהיב, מבטה עדיין כועס ומרדני, כמו תמיד.
"תהיי בדיוק בשבע בערב מול דלת ביתו. ככה הוא מוסר . " נזכרה אנג'ל בדבריי אביה, וגחכה כשראתה שהשעה שמונה וחצי.
היא דפקה על הדלת, מבטה משועשע מעט.
אישה מבוגרת, אשר הייתה לבושה בבגדיי משרתת פשוטים, פתחה את הדלת, מבטה עייף.
"הנסיכה אנג'ל!" קראה.
"הגעת! האדון דניאל חיכה לך!" מבטה העייף הוחלף במבט הקלה, מה שהגדיל את חששה של אנג'ל.
שני משרתים צעירים לקחו את מזוודותיה של אנג'ל במהירות, בעוד המשרתת מובילה אותה אל עבר דניאל.
"אני רוזה. אני כאן לכל בקשה, טענה, או סתם בשביל להקשיב " חייכה האישה המבוגרת הנקראת רוזה , חיוך חם ואמהי.
אנג'ל לא יכלה שלא לחייך בחזרה.
הן הגיעו אל הסלון המרוהט בצורה יוקרתית למדי, כשעל הספה יושב דניאל.
הוא היה לבוש בחליפה מחוייטת, אשר הפכה את מראו למבוגר יותר ממה שהוא.
רק בן 26.
בעוד אנג'ל נראת כבת 14, בעוד היא בת 18.
"תשאירי אותנו לבד, רוזה" קולו היה נוקשה.
רוזה הנהנה במהירות ויצאה מהסלון במהירות.
"אמרתי שתהיי כאן בשבע" קולו היה מאיים.
לחייה התלהטו בין רגע בכעס, וגופה החל לרעוד.
היא ידעה מה יקרה אם לא תשלוט על עצמה, ולכן נסתה להרגע.
"אם זה היה תלוי בי, לא הייתי כאן בכלל" סיננה בכעס.
"איזה מזל שזה לא תלוי בך." אמר ברוגע מאיים.
"אפשר לראות את החדר שלי?" מלמלה.
"שלנו" תקן אותה בקלילות.
"לך תזדיין" אמרה וסובבה אליו את גבה, עולה במדרגות.
פניו היו מופתעות, אך חיוך שובב עלה על פניו.