מכונת הזמן -פרק 99

אביטל , חננאל שובל ותובל היו אמורים לנסוע בחזרה לשנת 1991 כי זאת הדרך היחידה להימלט ממרגריטה.

היא הייתה יכולה לפגוע בהם אם היא הייתה רוצה בכך.

אביטל רצתה לעזוב את שנת 1991 כי אין לה כבר סיכוי לחזור להיות עם גבריאל אי פעם.

החבורה מירושלים התלבטה קשות אם לחכות עד שהחתונה תגיע לסיומה.

" היום זה קורה . היום אנחנו נדע באמת מי ירה בגבריאל דמתי ומי היה האחראי במותו. אני לא תופסת עדיין שהיום הוא מתחתן עם מעיין. למרות מה שקרה בינינו , אני עדיין אוהבת אותו בכל ליבי.

חננאל , יש לי הרגשה שהולך לקרות משהו רע ואני לא יודעת אם אני אחזיק מעמד." אמרה אביטל בלחץ.

" אל תדאגי , היום אנחנו חוזרים הביתה . סוף סוף את לא מתנגדת. אנחנו נוסעים אל שנת 2017 בלי חרטות , זה ברור.

אני מרגיש כאילו זה יום מיוחד בשביל כולנו.

נראה לי שאני יודע מי ירה בו באותו הלילה הנורא ההוא הזכור לך לרעה.

זאת הייתה מרגריטה על בטוח. אין לי ספק שזאת הייתה היא.

אם אני אגיד עכשיו בקול שמרגריטה היא האחראית העיקרית למותו של אגדת הפופ גבריאל דמתי. מה שאומר שיש לה קשר ישיר למותו .

נהיה בשקט כדי שלא תאשימו אותי שהכנסתי אתכן לצרות. הנה גם אביב מתקרב אלינו. זאת ההזדמנות שלך לדבר איתו , שובל." פנה חננאל אל שובל בכוונה שהיא תסדר את ההדורים בינה לבין אביב ויחזרו להיות זוג אחת ולתמיד.

" אתה חושב שאני צריכה ללכת לדבר איתו?" שאלה שובל בחוסר ביטחון מוחלט ונאנחה.

" אני לא רק אומר שאני חושב, אני בטוח שאת חייבת לדבר איתו לפני שיהיה מאוחר מדיי , לא?" אמר חננאל בחיוך ואיחל לשובל הרבה בהצלחה בשיחתה עם אביב.

" תודה. אני באמת הולכת לעשות את זה. אני לא אשכח לך את מה שאתה עושה עכשיו בשבילי." אמרה שובל ברגשות של תודה.

שובל ניגשה אל אביב שהיה נרגש מאוד בשל חתונתו של גבריאל עם מעיין.

הוא הבחין בה ושלח לעברה חיוך נבוך.

" שלום , יפהפייה, איך המרגש? לא להאמין שהיום החתונה של גבריאל כבר הגיע. מה , את רוצה שנדבר? נו תגידי מה שאת התכוונת לומר. אני מחכה!" קרא אביב בחיוך סקרן.

" אביב – אליעזר מעודה . ברצוני לדבר איתך על כך שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותך . זה כל כך חבל שאנחנו לא ביחד. מה קרה לנו? למה הגענו למצב הזה?" שאלה שובל בחיוך נבוך.

" אני לא יודע להגיד לך איך הגענו למצב הזה, אני רוצה לדבר על ההווה , על מה שקורה עכשיו. וגם לא הצלחתי לשכוח אותך. אני מודה , שאני עוד מאוהב בך. מה את אומרת , את תסלחי לי?" שאל אביב ללא חיוך.

" כן , בטח. אני כבר לא כועסת. אני כבר השלמתי עם זה שקוראים לך אליעזר מעודה ואני מקבלת אותך כמו שאתה. אני לא מצפה ממך שתשתנה. הלוואי שתישאר תמיד כמו שהיית. אני אוהבת אותך כל כך." אמרה שובל בהתרגשות. הדמעות זלגו לה מעיניה ללא הפסקה.

חננאל חייך כאשר הוא ראה שאביב ושובל חזרו להיות ביחד.

סוף סוף הכול מסתדר לטובה. תובל התקדמה אליו בצעדים גדולים וחייכה אליו.

" חנן . הנה אתה. נו , איך החתונה? מעולם לא ראיתי אותך שמח כל כך. אני רואה שגרמת לשובל ולאביב להתפייס. אני בהחלט גאה בך , יקירי. אתה לא סתם אחד שמוצאים אותו ברחוב.

אתה אכן מאוד מיוחד במינו ואין עוד אחד כמוך." אמרה תובל בחיוך של ניצחון.

" ואת מקסימה , תובי, תודה רבה שהיית שם בשבילי ותמכת בי כשהייתי באמת צריך את עזרתך , תמיד עודדת אותי שאני צריך להמשיך הלאה. לא משנה מה עתיד לקרות.

מה , למה פנייך נפולות זה עתה? נראה שאת עצובה או משהו. נו , תגידי משהו . רק אל תשתקי." קרא חננאל בדאגה כלפיי תובל.

" אני דואגת לאביטל. היא לא שכחה את גבריאל כפי שהיא נוהגת לומר באוזניי. לדעתי , היא עדיין לא השלימה שהוא מתחתן עם מעיין. אתה לא חושב שכדאי לעשות משהו בנושא?" התעקשה תובל.

" זה לא מה שצריך להדאיג אותך , מתוקה שלי. אביטל כבר גדולה מספיק. נו , נלך לשבת איפשהו?" שאל חננאל בעצבנות.

" כן , בטח. את החתונה אני לא מפספסת בחיים שלי. תראה את אביטל , היא נראית עצובה מכך שגבריאל והיא כבר לא ביחד.

אני חייבת לעשות משהו למענה . זה כבר שבוע וחצי שהיא לא מחייכת.

אני רוצה לראות אותה ואת גבריאל שוב כזוג , זה לא מה שאתה רוצה?" שאלה תובל בסקרנות וחייכה אל חננאל ללא הפסקה.

" בייבי , אם זה קשור לאביטל , תסמכי עליי . אני כבר אחשוב על משהו כדי להחזיר אותה אל גבריאל. או ששמי הוא לא חננאל ארזי." אמר חננאל בחיוך מקסים.

אביטל לא הפסיקה להביט על גבריאל וגבריאל לא הפסיק להתבונן עליה.

היא הרגישה שעומד לקרות משהו רע והיא הייתה חייבת לדעת מי ירה בגבריאל דמתי לבסוף.

חננאל סימן לחבורה שהם צריכים להיפרד מגבריאל דמתי. לשם כך הם החליטו לא לחכות עד שהחתונה תסתיים.

אביטל רצתה לראות את הקבר של גבריאל דמתי במו עיניה.

חננאל הסכים להצעה של תובל ושובל העלו שצריך להיפרד מגבריאל דמתי כמו שצריך בשביל שהם יוכלו לחזור אל שנת 2017 כמו שצריך.

אביטל ידעה טוב מאוד שאין לה סיכוי להציל את גבריאל דמתי יותר.

היא הבינה שהיה מאוחר מדי בשביל לגלות את האמת כפי שהיא ניסתה לעשות בעצמה.

ביחד עם חבריה חננאל , תובל ושובל , הגיעה אביטל אל חלקת הקבר שבה קבור גבריאל דמתי.

היא ליטפה אותו כשעצב עמוק השתלט על עיניה.

" אני מצטערת שלא הגעתי בזמן כדי להציל אותך , גבי. אני רוצה שתסלח לי. תודה רבה על כל מה שעשית בשבילי.

שובל , מה אעשה? גבריאל מוכרז כמת עכשיו. אין לי איך להציל אותו. הכול בגלל מכונת הזמן הארורה הזאת , בלעדיה היינו יכולות להיות בשנת 2017.

הכול בגללה!" אמרה אביטל ברוגז.

שובל ותובל ניסו לנחם את אביטל הבוכיה.

" מה , מאמי . קצת איחרנו את המועד. אבל זה היה כדי שתביני שגבריאל דמתי לא בשבילך. ממילא מכונת הזמן הזאת לא שווה כלום.

ממחר אנחנו נוחתות בשנת 2017 וזהו.

שכחת שאנחנו לא שייכות יותר לעשור הזה , אנחנו צריכות לחזור לשנת 2017.

לא משנה כבר מה יקרה בעתיד. אנחנו יודעות שזה קשה לך מאוד לשמוע.

אבל זה מה שהיה צריך לקרות. אביטלי. אולי תשתי טיפה מיים . זה יעזור לך להשכיח מעט את העצב. " הציעה תובל בתום לב כי חשבה שזה יעזור לאביטל להתגבר על מה שהיא הרגישה לגבריאל.

היא הייתה מאוהבת בו מאז שהייתה בת שנתיים ומאז הוא לא יצא מהראש שלה לעולם.

" אני מצטער ששנאתי אותך מהרגע הראשון שאתה ואביטל הייתם ביחד. כל כך שנאתי אותך על כך שהיא איתך.

אני מבקש סליחה ממך , גבריאל דמתי.

אני מקווה מאוד שאתה שומע אותי.

על אף שאולי לא תאמין למה שאני אומר, אבל די התחלתי לחבב אותך מאז שרציתי שאתה ואביטל תסיימו ביחד.

ואתה היחיד שאביטל אהבה באמת בחייה.

היי שלום , איש יקר." אמר חננאל בעצב.

" אני לא מאמינה עדיין שאנחנו נמצאים מול הקבר שלו." קראה שובל בקול שבור.

" אתה יודע , גבי . תמיד אמרתי עלייך שאתה בחור מושלם. יותר מדי טוב בשביל לפול למלכודת הדבש של מעיין ומרגריטה.

אני לא מבין איך יכולת להתחתן עם מעיין אם אתה עדיין אוהב את אביטל.

אביטל ואתה הייתם זוג משמיים. לקח לכם המון זמן כדי שתבינו שאתם מאוהבים אחד בשני. אבל עכשיו אני אוהבת אותך כל כך." אמרה תובל בהתרגשות.

" אתן קולטות בכלל שגבריאל דמתי מת , לא הצלחתי לעמוד במשימה שקבעתי לעצמי. עכשיו אני יודעת שטעיתי , טעיתי הרבה ואני מאוד מתחרטת על כך שבאשמתי הלב של גבריאל נשבר, הוא צדק לחלוטין כאשר שאל אותי למה אני לא נותנת לו עוד הזדמנות." קראה אביטל בחיוך עגמומי.

" אל תגידי את זה ככה , אביטל. את לא אשמה במה שקרה. אלו מעיין ומרגריטה אשמות שהן העיזו להתגרות בגורל , וזה מה שקרה בסוף שמצאנו את הקבר הטרי של גבריאל דמתי , הוא היה בחור כזה לעניין.

חבל שהוא מת בגיל כל כך צעיר." אמרה תובל בצער.

" לעולם לא הייתי צריכה להתעסק עם מכונת הזמן המטופשת הזאת , לעולם! בגלל זה קרה לגבריאל מה שקרה. שהוא מצא את מותו בשנת 1991 . בדיוק כמו שחששתי שעתיד לקרות." קראה אביטל בציניות פגועה ובעטה במכונת הזמן הפתוחה. היא התחילה לפרוץ בבכי מחודש.

בינתיים בחתונה של גבריאל ומעיין , התרחשה דרמה גדולה לא פחות.

כאשר אורנה ואמה עליזה הופיעו משום מקום.

הייתה שתיקה מוזרה בקהל. כולם הביטו אחוזי תדהמה ממה שקרה לפני דקות אחדות.

ניכר במעיין שהיא הייתה סמוקה ומרוגזת . היא לא הבינה מהיכן נחתו עליה השתיים האלה.

בעוד גבריאל עיכל את מה שקרה מסביבו.

מרגריטה הייתה קרובה מאוד לכעוס. " איך את מעיזה להופיע פה , אורנה? לא הבהרנו את העניינים מספיק טוב." אמרה מרגריטה בזעם.

" שלום מרגריטה ושלום גם לך מעיין . השתיים האלה חטפו אותי וגם טענו שהילד שלי , שלנו שייך לביתה הנוכלת מעיין, מה שאתה לא יודע גבריאל , שהבטן ההריונית ששמשה את מעיין להעמיד פנים שהיא בהיריון. הוא לא אחר מאשר הכרית שהיא שמה על בטנה כדי להגיד שהיא בהיריון ממך גבריאל.

החצופות האלה , העזו לשלוח אותי לבית המשוגעים כדי לתפור עוד איזה סיפור הזוי על לזייף היריון שמעולם לא היה קיים. מה שאומר , שמעיין מעולם לא הייתה בהיריון , בנוסף לכך שהיא שיתפה פעולה עם הפשע של אימא שלה." קראה אורנה בחיוך של ניצחון והייתה מוכנה לחשוף את פניהן האמיתיות של מעיין ומרגריטה.

" זה לא נכון , אימא. איך היא מעיזה להמציא דבר כזה? אל תאמין לה , גבריאל. היא יודעת טוב מאוד שהיא משקרת , אל תאמין לה , בבקשה גבריאל אני מתחננת." אמרה מעיין בתסכול כי היא הייתה בטוחה שהיא הולכת לאבד את גבריאל.

גבריאל לא ידע כבר מה לעשות , הוא הסתכל על מרגריטה ואז גם על מעיין.

ולא ידע מה לעשות עם עצמו.

" זה נכון , מעיין? תגידי לי אם זה נכון מה שאורנה אומרת? אז זה אומר שאורנה צדקה כל הזמן הזה. ואתן שיקרתן לי בפרצוף. שניהם מסכנים מה הם היו צריכים לעבור. גם דניאל וגם אורנה סבלו באותה מידה. וזאת בגלל מה? בגלל שהאמנתי לשקר שלכן , זה שקר אחד גדול מה שסיפרתן לי.

אני לא רוצה להיות פה יותר , זה מגעיל אותי להסתכל עליכן עכשיו." אמר גבריאל בזעם.

" דבר יפה , בחור. זה לא מכובד מה שאתה מנסה לעשות למעיין." אמר ראובן דרך נזיפה.

" עוד יותר לא מכובד בעיניי מה שמעיין ומרגריטה המטופשות האלה עשו לבן שלי דניאל ולאימא הביולוגית שלו , אורנה.

אני הולך מכאן ולא מתכוון לחזור אף פעם." חתם גבריאל וברח מהחתונה כל עוד הוא היה יכול.

" רגע , גבריאל , אתה חייב להאמין לי. אין לי שום קשר לחטיפה של הבן שלך דניאל. אל תעשה לי את זה , גבי. גבריאל בבקשה , אתה צריך להקשיב לי.." קראה מעיין בייאוש.

" את לא מבינה שאני לא רוצה לראות אותך יותר , מעיין, תני לי ללכת. מספיק לי מה שעשית לאורנה וגם לדניאל. אני הולך לחפש את אביטל . כי רק אותה אני אוהב." אמר גבריאל בהחלטיות.

מעיין הייתה שבורה ומרוסקת מפני שחתונתה נהרסה כליל בגלל הופעתה הבלתי צפויה של אורנה שסיפרה לגבריאל את כל האמת.

אביטל שחשבה שכל מה שהיא ניסתה לעשות כדי להציל את גבריאל דמתי , הגיע לסופו כאשר היא ראתה בפעם האחרונה את הקבר הטרי של אהובה גבריאל דמתי.

" אביטל שלי!" צעקה לעברה יחיאל המבוגר , סבה של אביטל . הוא היה אחראי לפריצה המוזיקלית של גבריאל.

" סבא! סבא, איזה יופי שאתה נמצא פה. כל כך התגעגעתי אלייך. מה זאת פיסת העיתון שאתה מחזיק בידך?" שאלה אביטל בהתרגשות ודמעות עמדו בעיניה.

" אביטל , חמודה שלי. זה חלק מהעיתון שפורסם כאשר מצאו את גופתו של גבריאל כאשר הוא נפטר ביום חתונתו עם מעיין שקד. אני מצטער." אמר יחיאל המבוגר בחיוך מלא צער.

" לא , זה לא אתה. זאת אני , סבא . גליתי מכונה שאיפשרה לנסוע בזמן לשנת 1991 . נסעתי לשם כי רציתי לנסות להציל אותו , את גבריאל דמתי. והנה , מצאתי את עצמי פתאום מול הקבר שלו." אמרה אביטל בחיוך עצוב.

" את כבר לא יכולה להציל אותו , מתוקה שלי . הוא כבר איננו מזמן." אמר יחיאל וחיבק את אביטל חזק.

גבריאל הקיא את כל מה שאכל כי הוא הרגיש רע שהוא נתן לעצמו עם אדם שפל כמו מעיין.

" גבריאל , אתה בסדר? איזו דרמה . ידעתי שזה מה שיקרה. אני מצטער מאוד על מה שקרה.." אמר יחיאל בחיוך מתנצל.

" אני לא מרגיש טוב כל כך. איך אפשר לחטוף בן אדם שאומר במפורש שהילד שלו. אני לא מבין כלום. אני לא מבין כלום." אמר גבריאל בבלבול.

" גבי , אתה תרגיש יותר טוב. אתה יודע מה? אולי נלך לאביטל. האמת שאתה עדיין אוהב אותה , נכון?" קרא אביב כדי לעודד את גבריאל , החבר הכי טוב שלו.

השלישייה הלכו לחפש היכן נעלמו עקבותיה של אביטל.

לבסוף , הם מצאו אותה ואת חבריה הטובים בבית הקברות.

יחיאל המבוגר התרגש לראות את עצמו כצעיר עם דינה אשתו. אביטל ניגשה אליהם בצעדים מהירים ולא הפסיקה לחבק את גבריאל.

" מה קורה , אביטלי? את נוסעת לשנת 2017 . גם אני ודינה נבוא אתכם. אין לנו איפה לגור!" קראה דינה בהתרגשות.

" טוב , אתם יותר ממוזמנים לבוא איתנו לשנת 2017. סבא , תכיר זה אתה שהיית צעיר יותר , יחיאל זה סבא שלי מצד אימא שלי עלמה יחיאל." קראה אביטל בחיוך ביישני.

גבריאל ניגש אל אביטל ונתן לה את הנשיקה שלה ציפתה במשך כל כך הרבה זמן.

בעוד החברים מאושרים ומרוצים מסוף הטוב שלו הם ייחלו. כיסא גלגלים התקרב לאיטו ובו הייתה אישה זקנה שעונה לשם מרגריטה.

" או , איזה רגע מרגש , ממש בא לי לבכות. את זוכרת אותי , אביטל! לא תמיד שאלת את עצמך מי ירה בגבריאל דמתי , אז יש לי תשובה בשבילך!" אמרה מרגריטה בחיוך ערמומי.

" לא , מרגריטה מה את עומדת לעשות?" שאלה אביטל בדאגה.

מרגריטה כיוונה את האקדח לעבר גבריאל , אבל מי שחטפה את הכדור בראשה הייתה אביטל.

" לא!" צעקה אביטל לעבר מרגריטה שלא תפגע בגבריאל ולבסוף אביטל נפגעה במקומו.