“מכולן אותך ביקשתי” – פרק 3

נקודת מבט לירון:
"קדימה…" אמר המנהל כשעמד בפתח חדרי.
אוח, כבר על היום הראשון הוא רוצה לעצבן אותי זה.
"בסדר, בסדר, אני בא." אמרתי בעצבים ולקחתי את התיק שלי ויצאתי.
כבר הזכרתי כמה אני שונא את המנהל הזה?
נתקלתי בהרבה מנהלים בחיים שלי, אבל בכזה נודניק עוד לא נתקלתי.
"מבנה הכיתות זה בכיוון הזה." הוא אמר והצביע על אחד המבנים. לא עניתי המשכתי ללכת.
ואז הפלאפון שלי צלצל, הוצאתי את הפלאפון מכיס הג'ינס שלי.
על הצד הופיע 'מאמא יקרה שלי' ככה אני קורא לאימא שלי בפלאפון.
"אה, מאמא." עניתי בפלאפון.
"היי לירוני, רק רציתי לבדוק מה קורה איתך ועם אליאן, איך שם, אתם מסתדרים?" היא שאלה בדאגה.
"פתאום כל כך אכפת לך ממני ומאליאן?" שאלתי בכעס.
"ברור שאכפת לי, אתם הילדים שלי." היא אמרה בקול עדין ומרגיע.
"כשאת ואבא זרקתם אותנו מהבית, אז לא חשבת עלינו שאנחנו הילדים שלך, נכון?" שאלתי בחצי צעקה.
"לירוני, זה ממש לא נכון. אבא ואני מאוד אוהבים אתכם, אתה ואליאן אתם כמו…"
"כמו החיים שלכם. כן כבר אליאן ואני שמענו את המשפט הזה היום יחד עם החפירות של אבא היום בבוקר בדרך לפנימייה." אמרתי בזלזול.
"לירוני, אתה ואליאן, אתם הדבר הכי חשוב לנו, אתם ממש כמו…"
"טוב אימא, יש לי שיעור, ביי." אמרתי וניתקתי את השיחה.
לא הייתי מסוגל יותר לשמוע אותה אומרת כמה שהיא אוהבת אותנו וכמה שאנחנו חשובים לה.
"לירוני, אתה ואליאן הדבר הכי חשוב לנו בעולם, אתם כמו החיים שלנו." מלמלתי ובעטתי באיזו אבן שהייתה לי בדרך.
"בולשיט." מלמלתי ובעטתי בעוד אבן.
לא היה לי לא כוח ולא עצבים להיכנס לכיתה עכשיו, אז החלטתי לנצל את הזמן ולעשות סיבוב בפנימייה המעפנה הזאת, להכיר אותה קצת, נכון לעכשיו היא הולכת להיות הבית שלי.
רק המחשבה על זה מגעילה אותי וגורמת לי לרצות להקיא.
במשך שעה סרקתי את כל החצר של הפנימייה. האמת, הפנימייה הזו ענקית, אחרי שעה של סיבובים סביב הפנימייה הלוך ושוב, הרגשתי צמא, מאיפה לעזאזל אני מוצא מים עכשיו?
התחלתי לשוטט במסדרונות, אולי במקרה יש פה איזו מכונת שתייה, מה שלא כל כך נראה לי שיש פה.
"לירון!" שמעתי צעקה מאחוריי שגרמה לי לקפוץ מבהלה, שאני אתפוס את זה שהבהיל אותי עכשיו, אני אפרק לו את הפרצוף שאפילו אימא שלו לא תכיר אותו.
הסתובבתי כולי עצבני, ידיי כבר היו מאוגרפות לפוצץ את אותו, אבל איך שהבחנתי באליאן עומדת מאחוריי ומחייכת אליי את החיוך החם שלה, מבטי התרכך ושחררתי את ידיי שהיו מאוגרפות.
"מה את עושה פה, למה את לא בכיתה?" שאלתי בתקיפות.
"שיואו, תרגיע אח שלו. רק הלכתי למלא את הבקבוק." היא אמרה והראתה לי את הבקבוק שהיה בידה.
"טוב קטנה שלי, לכי תמלאי לך מים שלא תתייבשי." אמרתי וחייכתי.
רגע, היא הולכת למלא מים.
מה מים, איפה מים, איך? אני צמא מת.
"אליאן!" צעקתי לה. היא עצרה והסתובבה אליי.
"אני בא איתך." אמרתי.
"אוקיי." היא אמרה ומשכה כתפיים.
~
"רגע, אני יכולה להבין מה אתה עושה פה." אמרה בזמן שמילתה את הבקבוק בקולר.
"מה זאת אומרת, מה שאת עושה, שותה." אמרתי והצבעתי על הקולר.
"לא גאון, אני מתכוונת למה אתה לא בכיתה." היא אמרה והצביעה עליי ולאחר מכן על מבנה הכיתות.
"המורה נתנה לי אישור לצאת לשתות." שיקרתי.
"המורה נתנה לך אישור לצאת לשתות, עם התיק?" היא שאלה בהרמת גבה.
"לירון, מה עשית הפעם?" היא שאלה בחשדנות.
"לא עשיתי כלום." אמרתי בהתגוננות והנפתי את ידיי לצדדים כסימן של חף מפשע.
"אז איך אתה מסביר את זה שאתה פה, ולא בכיתה." היא אמרה.
"כי לא נכנסתי לכיתה. בסדר, מרוצה?" שאלתי בעצבים.
"ידעתי!" היא אמרה וחייכה חיוך מנצח.
אח, איך אני תמיד נופל בפח שלה. איך תמיד היא מצליחה להוציא ממני את האמת, כנראה שבכל זאת לא סתם אומרים שאליאן היא החכמה מבין שנינו.
"ולמה לא נכנסת לכיתה, אם אפשר לשאול?" היא שאלה.
"אולי כי לא בא לי?" שאלתי שאלה רטורית.
"אבל לירוני, הבטחת לאימא ואבא, הבטחת להם שלא תסתבך, שלא תעשה שטויות, שתכנס לכיתה ותלמד." היא אמרה והביטה בי באכזבה.
"אימא ואבא, גם אימא ואבא הבטיחו לי המון דברים והם לא קיימו אפילו דבר אחד מהם." אמרתי בחצי צעקה ובמעט עצבים כשנזכרתי בשיחה עם אימא בבוקר.
"תקשיבי לירוני, אני…"
"לא, אל תתחילי גם את. היו לי מספיק שיחות כאלה עם אבא ואימא אני לא צריך עוד אחת ממך." אמרתי.

נקודת מבט אליאן:
"תקשיבי לי טוב, חתיכת תינוק מפונק, אימא ואבא שלחו הנה בגללך, אתה הסיבה לזה, אוקיי.
מה אתה חושב, שלי זה לא קשה בכל שנה לעבור מבית ספר אחד לבית ספר אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לקבל ולראות את הטוב בכל דבר, ואני ממליצה גם לך לעשות את זה." אמרתי ומעט הרמתי את קולי.
האמת, אף פעם לא הרמתי את הקול על לירון או בכלל על מישהו. לירון הביט בי פעור פה, לא מאמין שמי שדיברה איתו כרגע זו אחותו הקטנה והשקטה, זו שאין לה דעה.
במשך כמה דקות אף אחד לא אמר דבר, לירון לחץ עם אצבעותיו על עיניו. האמת שלא תכננתי להוציע את כל התיסכול והעצבים שלי ככה על לירון במסדרון בבית ספר, אני גם יודעת כמה כל המעבר הזה קשה לו, אבל כבר הרגשתי שאני לא יכולה לשמור יותר בפנים.
"לירוני אני, אני מצטערת על ההתפרצות שלי." שברתי את השתיקה והשפלתי מבט.
"לא. אני זה שצריך להתנצל הכל באשמתי." הוא אמר.
"מה זה משנה מי אשם, הגיע הזמן שנפסיק לקטר, זה הבית שלנו עכשיו אם נרצה ואם לא, צריך לקבל את זה." אמרתי.
"אתה תראה, ברגע שתתחיל לקבל את זה, הכל ייראה לך פתאום אחרת." אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
"את צודקת, זה מה שיש צרך להסתדר עם מה שיש." הוא אמר.
שמחתי שהצלחתי לגרום ללירון סופסוף להשלים עם העובדה שאנחנו פה, וצריך לקבל את הדברים כמו שהם, גם אם לא ממש התכוונתי שזה ייצא ככה, כמו איך שזה יצא.
בסופו של דבר מסתבר שלכל דבר יש סיבה והכל לטובה וככה זה גם במקרה שלנו.
"טוב, אז אני אחזור לכיתה." אמרתי.
"לא, לא נראה שיש טעם, השיעור עומד להסתיים בדיוק בעוד חמש דקות." הוא אמר.
"טוב נו. בטח המורה חושבת שקרה לי משהו אם לא חזרתי, בכל זאת כמה זמן יכול לקחת למלא בקבוק מים?" שאלתי בציניות.
"את תמיד תוכלי לומר למורה שהיה תור גדול מאוד על הקולר." הוא אמר.
"ונראה לך שהיא תקנה את זה?" שאלתי בהרמת גבה.
"מה, יכול להיות מצב כזה, בכל זאת חם היום, צריך לשתות הרבה." הוא אמר.
"אני חולה עליך!" צעקתי וקפצתי על לירון בחיבוק.
"אתה בא לאכול, אני מורעבת. שעתיים של מתמטיקה בהחלט הצליחו לעורר בי תיאבון." אמרתי לאחר שהתנקנו מהחיבוק.
"אחרייך." הוא אמר.

נקודת מבט לירון:
אליאן ואני נכנסנו לקפיטריה, ואו היא הייתה פשוט ענקית, המוני ילדי התרוצצו הלוך ושוב עם מגשים בידיים והשולחנות היו מלאים בקבוצות ילדים שישבו ואכלו את ארוחת הצהריים.
האמת, זה דווקא מגניב לראות את כולם ככה יושבים קבוצות קבוצות סביב שולחן.
אחרי השיחה עם אליאן הבנתי שהתנהגתי כמו אידיוט, הייתי עסוק בלהסתכל במה לא טוב במקום הזה במקום על הטוב.
אליאן ואני עמדנו בתור בקפיטריה.
"אז מה אתה חושב שכדאי לי לאכול, שניצל או נקניקיות?" היא שאלה אבל אני באותו רגע לא ממש שמעתי מה היא אמרה..
באותו זמן שאליאן ואני עמדנו בתור בקפיטריה, חבורת בנות נכנסה לקפיטריה, הן היו נראות ממש טוב אבל אחת מהן הצליחה ממש לתפוס את העין שלי לעורר את תשומת הלב שלי, היא הייתה יפיפייה שיערה ארוך וחלק כמו קרשים..
אז יכול שאחרי הכל, למרות הכל לא יהיה פה כל כך גרוע.