"מכולן אותך ביקשתי" – פרק 2

נקודת מבט אליאן:
"היי, יש פה מישהו?" שאלתי כשעמדתי בפתח החדר, אבל חוץ מאת ההד של הקול שלי לא הייתה תשובה.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת אחריי בעדינות ובשקט.
הבטתי בחדר ובחנתי אותו בעיניי, הקירות בו היו צבועים בצבע ורוד עדין, ממש כמו בחדר שלי בבית. בחדר היו מונחות שתי מיטות אחת מול השנייה, וארון בגדים גדול.
לפתע הדלת של חדר האמבטיה נפתחה וממנה יצאה ילדה עם שיער זהוב, היא הייתה יפיפייה.
"אימאל'ה!" היא צעקה איך כשראתה אותי מה שגרם לי לבהלה קלה.
"מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אותך." אמרתי בקול מתנצל.
"אני אליאן, הגעתי היום לפנימייה יחד עם אחי הגדול, ואני השותפה החדשה שלך, כנראה." אמרתי וחייכתי.
"תאיר. ומצטערת על הצעקה ממקודם, אני פשוט לא רגילה לאורחים." היא הסבירה.
"זה בסדר, גם אני הייתי מגיבה בדיוק כמוך אם הייתי מוצאת אדם זר בחדר שלי." אמרתי בכנות וחייכתי חיוך ביישני.
"אז כמה זמן את כבר בפנימייה?" שאלתי את תאיר בזמן שסידרתי את הבגדים שלי בארון ותאיר עזרה לי.
"האמת, כבר קרוב לשנה." היא ענתה. והניחה ערימת בגדים שלי על אחד המדפים בארון
"ואת אוהבת את הפנימיה?" שאלתי בזמן שהוצאתי מהמזוודה שלי עוד ערימת בגדים והנחתי המדף.
"אוהבת, יותר רגילה מאשר אוהבת." היא אמרה והתיישבה על המיטה.
"מה, עד כדי כך נורא פה?" שאלתי בחשש וקיבצתי את גבותיי והתיישבה גם אני על המיטה שלי.
"לא, ממש לא. האמת שממש בסדר כאן, זו פשוט אני, קצת קשה לי עם שינויים ומעברים." היא הסבירה.
"האמת, אני כבר רגילה לשינויים ולמעברים. בכל שנה אני נאלצת לעזוב את בית הספר שלי ולעבור לבית ספר אחר, בגלל אח שלי, מעיפים אותו בכל בית הספר אפשרי, אין בית ספר בשכונה שלי שלא למדתי בו." משכתי כתפיים וחייכתי חיוך ביישני.
"וואו, זה בטח קשה." היא אמרה.
"קשה, אבל מתרגלים." עניתי וחייכתי.
"אגב, מתי השיעורים פה מתחילים?" שאלתי.
"ממש בעוד, עשר דקות?" היא אמרה בחצי שאלה לאחר שהעיפה מבט בשעון היד שלה.
כל אחת לקחה את הדברים שלה ויצאנו לכיוון מבנה הכיתות בזריזות.
בדרך חיפשתי את לירון, אבל לא ראיתי אותו. אני ממש מקווה שהוא לא מתכוון לעשות איזו שטות כבר על היום הראשון.

נקודת מבט זוהר:
"ימים יגידו אם געגוע יתגנב אל תוך ליבך…" זמזמתי לי תוך כדי שהסתובבתי בחצר, לא היה לי כוח להיכנס לכיתה לשמוע את החפירות של המורה.
"אדון פרץ!" צעקה גרמה לי לעצור הסתובבתי לראות מי המשועמם שמעז להפריע לי בסיור היומי שלי.
הסתובבתי וראיתי את הפרצוף המעצבן של המנהל, יום אחד אני פשוט לא אשלוט בעצמי ואני אעיף לו בוקס, הפרצוף שלו כל כך דורש מכות.
א'וח, כל כך אין לי כח למנהל העילג הזה על הבוקר.
"אדון פרץ, הנך יודע מה השעה?" הוא שאל.
"מה זה?" שאלתי בפליאה.
וואלק שידבר נורמלי, מצא לו עם מי לדבר בשפה גבוהה זה.
"שאלתי אם אתה יודע מה השעה." אמר המנהל ודיבר באיטיות כמו שמדברים לילדים מטומטמים, עילג או לא עילג?.
"או, עכשיו מבינים מה שאתה אומר." אמרתי בגיחוך.
"אתה יודע מה השעה?" הוא חזר על שאלתו.
"תגיד לי, אני נראה לך שען?" שאלתי והצבעתי על עצמי.
"אז השעה היא עשר וחצי, ולפי מה שאני…" הוא אמר.
"אז אתה כן יודע מה השעה, אז מה אתה שואל אותי?" שאלתי בגיחוך.
"אין לך איזה שיעור להיות בו?" שאל המנהל.
"יש לי פטור." אמרתי והלכתי בלי לחכות לתשובה ממנו.
"אם תלכי אני נשבע אני שלך אני איתך, עכשיו שבור…" המשכתי לזמזם לי בזמן שפסעתי כמה צעדים.
"זוהר, בוא הנה מיד!" המנהל צעק לי.
"קפוץ לי." מלמלתי והמשכתי ללכת.
"אני כבר אדאג ליידע את הדודה שלך, אני בטוח שהיא לא תאהב לשמוע את כל הדברים שיש לי לומר לה עליך." הוא אמר.
"אוקיי, בהצלחה עם זה." אמרתי והמשכתי ללכת.
מנהל טיפש, דודה מירי נמצאת בשליחות בהולנד יחד עם בעלה במשך שנה, נראה אותו מצליח לתפוס אותה בטלפון.
המשכתי בטיול שלי בחצר עד שהגעתי לקפיטריה, הריח של האוכל סחף אותי לקפיטריה, אין כמו האוכל של מזי, היא אלופה.
"היי מזי." אמרתי בזמן שהתיישבתי באחד הכיסאות והנחתי את ראשי על השולחן.
" היי זורי, אני מבינה ששוב פעם לא נכנסת לכיתה." היא אמרה באכזבה ו ניגבה את ידיה במגבת ולאחר מכן התיישבה מולי.
"משעמם בכיתה." עניתי בכנות.
"אז מה עדיף, להסתובב כל היום בחוץ ולא לעשות כלום?" היא שאלה.
"לא נכון, אני כן עושה משהו, אני מארח לך חברה." אמרתי וחייכתי ומזי הביטה בי וחייכה.
"תראה זורי, אף אחד לא באמת אוהב ללמוד, אבל אין מה לעשות. אנחנו עושים המון דברים בחיים לא בגלל שאנחנו אוהבים לעשות אותם, אלא בגלל שצריך לעשות אותם." היא אמרה.
"אולי, אבל אני צריך משהו שייסחף אותי לכיתה, שאני ארצה ללכת לכיתה מרצוני, אבל וואלק זה לא קורה." אמרתי בייאוש.
"תראה זורי, יש משפט שאומר: אנחנו עושים עכשיו את מה שצריך לעשות, בשביל שבעתיד נוכל לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות." היא אמרה.
"אז,"
"אז, זה מה שאני מנסה להסביר לך." היא ענתה.
"כבר שנה את מנסה להסביר לי את אותו הדבר, אבל מה לעשות, ראש חלול." אמרתי והצבעתי על ראשי.
"אויי זורי." היא אמרה באנחה.
"טוב לפחות אל תשב ככה סתם בלי לעשות כלום, קדימה יש סנדוויצ'ים שצריך להכין, הם לא יכינו את עצמם." היא אמרה.
"מזי, מזי." נאנחתי וחייכתי.
לבשתי סינר בזריזות והתחלתי בעבודה.
בכל זאת הזמן קצר והמלאכה מרובה.