מי ידע – פרק 5

התעוררתי לבוקר אפלולי, תריסיי חלוני אמנם פתוחים אך החדר הינו חשוך. קמתי על רגליי, מתרגלת למצב עמידה וממצב השכיבה הנוחה. מתקדמת אל חלוני באיטיות, אני שמה לב לכמות הערפל שבחוץ. "מישהו ידרס היום" אמרתי לעצמי. זה תמיד קורה כשהערפל מגיע ליישוב. הרוכב אופניים לא רואה את הרכב שמתקדם באופן מדויק ומהיר לעברו, מפה לשם, זה נגמר בבית חולים.
ניגשתי אל ארוני, לוקחת בגדים מהארון. חנוכה הגיע, יהיו סופגניות. חייכתי לעצמי מהמחשבה על הטעם של הבצק המטוגן בשמן עמוק, ממולא בריבה ומכוסה באבקת סוכר. אך החיוך נמחק כשחשבתי עליו. על רן. שלושה חודשים עברו מאז תחילת השנה. לאחר חודש הוא הציל אותי מאונס, שבוע לאחר מכן לא דיברנו ואז החלטנו שאנחנו ידידים. ידידים? ידידים. אני מניחה שלחלוף במסדרון ולחייך חיוך קטן, כמעט ולא נראה זה ידידים. אני מניחה שכאשר אני רוצה לנופף לו בחצר הוא מסתובב עם גבו אליי כאילו לא שם לב. כן, אני מניחה שאילו ידידים. לא! זה לא נקרא להיות ידידים!
המחשבות רצו בראשי ככה כל דרכי לבית הספר, מתעלמת מכל חתול שניגש אליי, מכוניות שנהגיהן נועץ מבט. התעלמתי מהילדים שיושבים, מעשנים ושותים. מהבנות שהסתכלו על נעליי הימיומיות כאילו זה היה דבר מביך. לא, לא התייחסתי לשום דבר מזה. חשבתי על מה אומר לרן ברגע שאפגוש אותו, שאיננו ידידים יותר ופה נגמר הסיפור.

"רן"
"אלינור"
אמרנו באותו הזמן את שמות האחר. "אני צריך/צריכה לומר לך משהו" אמרנו שוב יחדיו. "אתה קודם" אמרתי לו, חושבת על מה ידבר.
"אז ככה, כמו שאת יודעת, לא בורכתי במוח משכיל ומצליח" אמר והמשיך "בקיצור, נכשלתי בביולוגיה. ואני צריך עזרה" אמר. "עזרה? ממני?" שאלתי קצת מופתעת. "כן, ממך. בשביל מה יש ידידים נכון?" שאל, פניו מרוחות בחיוך מתנשא, בטוחות שאקפוץ על ההצעה וישר אומר לו כן. "לא." אמרתי חד וחלק. "לא?" שאל "למה לא?" שאל שנית.
"בוא נראה, האם היית ידיד כשפניתי אליך באותו היום כי הייתי צריכה עזרה או לא? תן לי לעזור, לא היית. אתה יודע למה לא היית? כי פשוט אמרת לי 'תתחפפי מפה סנטר תחת'." אמרתי בכל צרוד. "אתה" אמרתי ומדגישה "מכל האנשים דווקא אתה, באת והשפלת אותי בפניי כל מי שהיה שם" אמרתי והרגשתי את גרוני נחנק "אז תגיד לי אתה, למה שאני אעזור לך?" אמרתי ובלי לחכות לתגובה, הסתובבתי לאחור, מפנה לו את הגב והלכתי לכיוון שער בית הספר מתכוונת להבריז לשעה אחת או שתיים.
***
הייתי די המום. לא הבנתי מה התרחש. אלינור הייתי קרובה לבכי, ובגללי אני חושב. לא, אני בטוח. התנהגתי כמו חמור, והכל בגלל הפוזה. אני איש מפגר למה עשיתי זאת בכלל? איך נתתי לעצמי לאבד ילדה כמוה? אם הייתה בוכה, אני נשבע, שהייתי בוכה איתה. לא כי היא בוכה בגללי, אלא רק בגלל שהיא בוכה. היה בה משהו מיוחד. כל פעם שדחיתי אותה נעשה לי רע. לא ידעתי מה זה, אבל עכשיו אני בטוח. אני מחבב אותה. ואלוהים יודע, אני הולך להשיג אותה. ואני יודע שזה יהיה קשה, כי היא לא סומכת עליי בכלל, וזה עוד בהקטנת השנאה. אבל אני אמצא דרך לפצות אותה. אני חייב.

השיעור עבר כל כך לאט. הסתכלתי על מחוגיי השעון שהיה תלוי מעל הלוח הלבן, והיה נראה כאילו הזמן עוצר מלכת, בקושי זז, כמעט נעצר.
כל היום חשבתי על אלי. בהפסקה הראשונה, לאחר שני השיעורים הראשונים, ראיתי אותה נכנסת דרך השער. היא לבשה ארשת פנים אטומה, כשפנו אליה לשלום טיפה חייכה, אך כאשר חלפו על פניה, היא חזרה להיות חסרת הבעה.
עמדתי במקומי, מביט בה. מביט כיצד עוברת לידי בלי לומר "היי" או "ביי" או אפילו "תזדיין" עוקצני וכואב. לא, היא לא הביטה בי ולא פנתה אליי. וזה כואב יותר מכל קללה שהייתה זועקת עליי. היא לבשה חולצה שחורה כהרגלה, אך רגליה חשופות ולא האמנתי לא מראה עיניי, חצאית הייתה על מותניה. חצאית אפורה, מקושטת בפרחים חסרי צבע, מתמזגים עם צבע לבושה. כפות רגליה נעלו את הנעליים היומיות שלה, שהיו בלויות אך עדיין יפות. הן היו נעלי וואנס שחור לבן, והיא חורשת עליהם כל הזמן. היא כנראה לא בחורה של שופינג, היא בת עם ראש על הכתפיים, שומרת את הכסף לדברים אחרים.

צפיתי בה צוחקת עם אביגיל, חצאיתה מתנופפת כנגד תנועותיה. היא הייתה פשוט יפהפייה.
"יו רן, אחי" צעק יואל מרחוק "יויו" צעקתי לו חזרה, מתקדמים זה לעבר זה. יואל היה החבר הכי טוב שלי, מהסוג שמספרים לו הכל, והוא לא שופט.
"מה עובר עליך היום?" שאל אותי בנענוע קל "אתה מתנהג כאילו קיבלת חמרמורת" אמר וצחק. הוא לא יודע כמה הוא צודק. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. על אלינור. כל מחשבה עליה גרמה לי לכאב חזק בבית החזה וליבי מחסיר פעימה כל פעם שאני מביט בה. אני לא מכיר אותה כמעט, אני רק יודע שהיא מיוחדת, ושאין הרבה כמוה – אם בכלל.

"אני בסדר יויו" אמרתי לו בפעם המיליון היום. השתחררנו כל השכבה מוקדם, אין אחד שיודע למה. אני לא בסדר, אני לא בסדר בגלל הצורה שהתנהגתי אל אלינור, ואני הולך לתקן את זה.
***
"הולכים הביתה!" מורן צעקה כשנכנסה לכיתה כמו רוח פרצים, ותוך שניות כל הכיתה, למעשה כל השכבה, התרוקנה מתלמידים ותלמידות. אני בעצמי מיהרתי, לא רוצה להיתקל ברן. מצאתי את עצמי הולכת עם אוזניות באוזניי ומוזיקה מתנגנת על העוצמה הכי גבוה, מזיזה את ראשי לפי קצב שיר ושפתיי מדקלמות את המילים. פתאום הרגשתי חבטה חזקה בראשי, כל כך חזקה שמעדתי לכיוון הקיר שהיה לידי, והתיישבתי. עיניי לא ראו ברור, ובראשי היו זמזומים וצלילים מעצבנים. "היי, ילדה!" צעק לי אחד "את בסדר? אני מצטער, לא היה בכוונה" הוא נופף לי עם ידו מול פניי. התאוששתי אט אט, מצליחה לפקס את עיניי ולראות את התמונה המלאה. חבורת בנים עומדת מסביבי במעגל, קרוב מידי אם יורשה לי לומר, מביטים בי. ואחד מהם יושב מול פניי, לא מפסיק לנופף את ידיו.
"אני בסדר" אמרתי וקמתי, אולי מהר מידי, כי מעדתי שוב ונאחזתי בקיר.
"לא את לא" אמר לי ילד אחר, שעמד מחוץ למעגל. הנה אחד שמבין מרחב אישי מהו.
"בואי, שבי כאן לרגע" אמר וכיוון אותי לעבר ספסל. הסתכלתי לכיוון המושב שהציע, וללכת אליו היה נראה כמעט בלתי אפשרי, ראשי לא הצליח לשלוח פקודות לרגליי. "אם לא תיקחי את עצמך אני חושבת שאני אאלץ לנקוט בדרכים קשות יותר" אמר "מה?" שאלתי מבולבלת, ובלי לחשוב פעמיים, הוא הרים אותי על ידיו, כמו כלה "מה אתה עושה?! אתה רציני?! אתה סוחב עכשיו תא מטען של משאית אתה מבין? אתה צריך להיות מר עולם! תוריד אותי אתה עוד תיפגע!" צעקתי כל הדרך לספסל. "תירגעי קצת, את שוקלת כמו ילדה רגילה. מצחיק שאת חושבת עליי אחרי שחבר שלי פוצץ לך את הראש עם כדור" אמר וציחקק אל עצמו.
"כן לגבי זה, חושב שתוכל לרענן את זיכרוני באיך זה קרה?" שאלתי, מחזיקה את הקרח שהביא לי בדיוק אחד מחברי הקבוצה מהקיוסק שהיה ליד. "הלכת עם אוזניות, לא שמעת אותנו צועקים. היית עם הראש למטה, לא ראית אותנו משחקים. הזזת אותו כמו רוקרית אמיתית, לא שמת לב שכדור כדורגל מתקרב לך לפנים." אמר וכיוון את הקרח על המכה שעל ראשי. תחילה כאב לי, וכל שריריי פניי כווצו, אבל אחרי 'שששש' מרגיע של הילד השרירי, היה נראה כאילו לא קיבלתי מכה כלל.

"שוב תודה" אמרתי לכולם, מוחה את דימעותיי מהתפקעות צחוק האחרונה, כולם שם כל כך נחמדים ומצחיקים. נהניתי להעביר איתם את זמן ההתאוששות מהזעזוע המוחי הקל שקיבלתי. "רגע!" צעק הילד החסון "אני רפאל יצחק, מי את?" צעק אליי כגבע מופנה אליו "אני מניחה שאת זה תצטרך לגלות לבד" צעקתי לו חזרה, פניי הסתובבו לאחור לרגע. והוא חייך אליי חיוך חושף שיניים, חיוך שלוקח את האתגר.

רגע לפני שנכנסתי לביתי, ראיתי אמבולנס נוסע במהירות מטורפת דרך הערפל, אמרתי לכם שמישהו ידרס היום.