מי ידע – פרק 3

התעורר בוקר אחרי 4 שעות שינה. לא הרגשתי עייפות, אני מניח שאני רגיל לכך.
חזרתי מאלינור בסביבות השעה אחת, רק אז היא נרדמה לחלוטין והרשיתי לעצמי לחזור הביתה. כמה שהייתי עצבני על יובל, איך הוא העז? להרים יד על בחורה? לכפות עליה משהו? 'מי הוא? מה הוא?' חשבתי לעצמי. עדיין שוכב במיטה, מצאתי את עצמי גולש בפרופיל אינסטגרם של אלינור. התמונות היו מעטות וכולן די ישנות. אפשר לראות את האופי שלה מתבטא בתמונות; מחייכת אבל לא יותר מידי, ביישנות כזאת של הסתתרות מעיינית המצלמה. אני מדבר כאילו אני מכיר אותה, מסיבה מסוימת זה מרגיש כך. אני רואה סוג של בדידות וכאב אצלה, דבר שאני יכול להזדהות איתו בקלות. תמונתה של אלי קפצה לי לראש, תלתליה הקופצניים, שפתיה המלאות ורגליה הארוכות. מהיום הראשון בבית הספר "שמתי" עליה עין. היא לא מתלבשת כמו כולן, ולא נמרחת כדי לקבל את רצונה. היא לא ילדה של רגליים פתוחות והלימודים חשובים לה מאוד. היא גם נורמלית סך הכל, לא כמו הסטיגמה שהחכמים והיפים תמיד עם חדר מתוקתק, הכל חייב להיות מושלם. וזה רק מושך יותר עצם היותה לא מושלמת.
חזרתי מהבית שלה מהחלון, מחליק מגג הפרגולה שנמצא מתחת לחלונה, ומשם קפצתי אל הרצפה. חשבתי מה היא תחשוב כשהיא תתעורר, אם היא תזכור משהו, אם תזכור אותי. אבל מצד שני אגואיסטי ממני לבקש שתזכור מקרה שכזה טראומטי. ושוב התמלאתי עצבים כלפי יובל, איך הוא יכל? הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה, ובשום פנים ואופן לתת לו לצאת מזה בשקט. אני מניח שאלי לא תפנה לאף אחד כדי לא ליצור סביבה תשומת לב, אבל היא לא אמרה לי על להרביץ כלום… התארגנתי במהירות שיא, רק חושב איזה איבר של יובל יפגוש את אגרופי קודם. רצתי למטה, נושק לאחותי הקטנה על הראש ויוצא לכיוון האופנוע. אני נזכר בפעם הקודמת שהייתי באופנוע, עם אלינור. חייכתי לעצמי לרגע ומהר התאוששתי מזה. אני לא מכיר אותה, אבל יש בה משהו שגורם לי להסתכל עליה ולחייך, אם זה הצחוק המתגלגל שלה, או חיוכה הגדול.

הנסיעה לאיזור של החבר'ה לוקח לי שתי דקות להגיע עם האופנוע, הייתי כל כך להוט לפגוש ביובל שלדעתי הגעתי הפעם בדקה ואפילו פחות.
"יובל!" צעקתי בעודי מסיר את הקסדה מראשי. "אה גבר?" שאל אותי, סיגריה בידו וחיוך על פניו. "אתה לא זוכר מה היה אתמול?" שאלתי אותו מבולבל מחזותו הנחמדה לאחר שעילפתי אותו באגרוף אחד. "אני זוכר מעולה, תאמין לי. אוי כמה שהייתי רוצה לשים יד על אחד מהשדיי-" אמר וישר עצרתי אותו "היי! תזהר במה שאתה מוציא מהפה" אמרתי והתקרבתי אליו בשלושה צעדים, מראה כמה רציני אני. "אתה יודע מה עוד לא שכחתי רן? לא שכחתי את האגרוף שנתת לי" אמר והתקרב הוא בעצמו עוד צעד אחד "לא נוגעים בבחורה כנגד רצונה" אמרתי בטון רגוע אך זועף "אתה בטוח שבבחורה או באלינור שיג?" התגרה בי "בכל בחורה" אמרתי ונעצתי בו מבט "שמעת על המשפט 'אחים לפני בנות'?" אמר לי "הפעם הגזמת, יובל" אמרתי לו, לא מניד עפעף. לפתע הרגשתי אגרוף ננחת על לחי, הודף אותי לאחור בכמה צעדים "אף אחד לא אומר לי אם הגזמתי או לא" אמר לי. לפחות לא אני התחלתי את המכות. בלי לחשוב פעמיים זינקתי עליו, נותן לו אגרופים בפנים, בבטן ואיפה שרק אפשר. קולות החלו להישמע מסביב וניסו להפריד בינינו. יואל היה זה שהצליח להחזיק אותי ולחש באוזני "עזוב, הוא לא שווה את זה", ידיי אחוזות מאחורי גבי על ידו. התנשפתי במהירות, מתאושש ממה שהלך הרגע. השחררתי מידיו של יואל והלכתי לכיוון האופנוע, עולה עליו ונוסע לבית הספר.
***
לאחר שראיתי כי הכסא ריק, קמתי מהמיטה לכיוון חדר האמבטיה, מריצה את אירועי אמש.
אז כמעט נאנסתי, ניצלתי על ידי הילד החדש שמתגלה בשם רן. חשבתי עליו, למה בכלל שם לב להיעדרותי, למה בא אחרי יובל. למה הוא דאג לי? שאלתי את עצמי. אולי הוא שונה, אולי שפטתי אותו מהר מידי. שכנעתי את עצמי שהיום בבית הספר אני אפנה אליו ואומר תודה.

סיימתי עם אירגוני ויצאתי לבית הספר, לא לפני שצעקתי ביי לרוני.
ההליכה שלי לבית הספר הייתה מלחיצה יותר, כל גבר שהסתכל עליי ונתן לי את התחושה שהוא בוחן אותי גרם לי להתכנס לתוך עצמי ולהכנס למצב מנוטרל, כלומר, העיניים רואות אבל המוח לא מעבד.
הגעתי לאיזור המחששה, שם הופתעתי לגלות את יובל יושב בעין שמאל שלו פנס, חיפשתי את רן ולא מצאתי, מה לעזאזל הוא עשה? ראיתי את יובל מסתכל אליי ומפנה את ראשו במהירות כאילו פניו לא היו כלל לכיווני. עדיין מבולבלת, המשכתי לכיוון בית הספר, חושבת בראשי איך לנסח את הוקרת התודה שהתכוונתי להעניק לרן.
נכנסתי לשערי בית הספר, כולם מסתכלים עליי, אני מניחה ששמועות רצות מהר. המבטים בעיקר היו מלגלגים או מרחמים. אם יש משהו שלא צריך לעשות זה לרחם עליי, ועליי ילגלגו לא משנה מה אעשה עם חיי. "ליני!" צעקה אביגיל מהחצי השני של השביל המוביל לשכבה "אבי" צעקתי לה חזרה, מנופפת בידי. היא הגיעה אליי מתנשפת ואוחזת בידי "לי ולך יש שיחה לעשות ילדה יקרה" אמרה לי ואיך שעמדתי לענות לה ראיתי את רן חולף אחריה, "רק שנייה אבי" אמרתי לה ורצתי אליו "רן!" קראתי בעודי רצה, לידו עמד ילד שאת שמו אף פעם לא ידעתי. "מה" הוא הגיב חזרה, חסר רגש או כוונה. "כלום, רק רציתי לומר תודה על אתמול" אמרתי מבולבלת מהקרירות שנתן לי אחרי מה שאמר לי אתמול. "בקטנה, הייתי עושה את זה בשביל כל בחורה מסכנה" אמר וצחק עם חברו "אני לא מסכנה" אמרתי ושילבתי את ידיי, "מה לגביי מה שאמרת ל אתמול?" שאלתי אותו, לא שכחתי את הדרך שבה החמיא לי. יכולתי לראות שהוא נעצר לרגע ושפתיו המחויכות רטטו, אך כל אשר אמר היה "כנראה הייתי שיכור גם" ותקע את מרפקו בידו של חברו בעודו הוא צוחק איתו. "הסעתי אותי על אופנוע כשהיית שיכור? מה עבר עליך באותו רגע?!" שאלתי מזועזעת "אוי די, תירגעי, נהנית מכל רגע שיכולת לגעת בי". המומה מכל השיחה שהתנהלה כרגע, נמשכתי על ידי אביגיל "בואי ליני, שכחי ממנו" אמרה לי והלכתי אחריה, מסתכלת לאחור ורואה שהוא עדיין מביט בי.