מי ידע – פרק 1

זה היה סתם עוד יום. השמש העירה אותי דרך פתחי התריסים המוגפים חלקית, הציפורים צייצו באופן לא סדיר ומעצבן. יש כאלה שיאהבו את זה, אותי זה מחרפן.
ניגשתי לארון בחדרי, מוציאה בגדים ללבוש לבית הספר ללא התלבטות כלל; טייץ שחור וחולצה בצבע כלשהו (לרוב שחור) ועליה סמל בית הספר, אלו מדי בית הספר. למה כל כך פשוט? למה אני לא כמו שאר הבנות בשכבה ולובשת ג'ינסים קצרים \ ארוכים, ווסטים למיניהם? ובכן, התשובה הינה בגוף השאלה. אני לא כמו שאר הבנות בשכבה. שחור זה צבע שהולך עם הכל, מסתיר טוב את הגוף ויש שיגידו כי הוא מחטב. אני לא אוהבת לחשוב על התאמות צבעים למיניהן, רק לאירוע או יציאה שבה אני אלבש ג'ינס אני ארשה לעצמי לחשוב על התגנדרות. מהארון אני ממשיכה לחדר האמבטיה שנמצא חדר ליד חדרי. מביטה במראה ומחליקה את ידיי על פניי, מעבירה אותן על מצחי בעל פצעוני בגרות שלא חולפים, ממשיכה לאפי הארוך והשבור, משם לסנטרי שבאמצע יש בו גומה וכך קיבל את הכינוי "סנטר תחת". מרימה את עיניי למראה ומביטה לעיניי שלי, בצבע חום דבש מסביב לאישון ירוק, מתנחמת בכך שהן הדבר היחיד שאני אוהבת בי. אחרי שצחצחתי את שיניי, סידרתי עד כמה שאפשר את שיערי המתולתל ונעלתי את נעלי, הייתי מוכנה לצאת לבית הספר.

"בוקר טוב" אמרתי לרוני, אחותי הקטנה, "בוקר" החזירה בטון עייף. אתמול הייתה במסיבה וחזרה בשלוש, עד שנרדמה כבר היה ארבע ושלוש שעות לאחר מכן היא הייתה צריכה לקום. אז אני מבינה את גישתה. אני ורוני שונות מאוד, בעוד שהיא מתעניינת באופנה ובנים, אני מתעניינת בכלום. אני אוהבת ללכת לחוג שלי, חוג ריקוד, ולהאזין למוזיקה שאני אוהבת.
"אמא בבית? או שאבא הסיע אותה לעבודה?" שאלתי אותה "הוא לקח אותה לפני עשר דקות בערך אני חושבת, הוא השאיר כריכים על השיש במטבח" ענתה לי. לקחתי את הכריכים שאבא שלי הכין לי והתכוונתי לצאת "את באה לבית הספר היום?" שאלתי את רוני רגע לפני שיצאתי מהדלת "לא, יש לי חמרמורת נוראית אני מעדיפה להבריז מאשר לפוצץ לעצמי את הראש בכיתה עם רינה המורה לעברית." אמרה בקול צרוד במיוחד. גיכחתי לעצמי ויצאתי לדרכי.

הדרך לבית הספר אינה ארוכה כל כך, אבל זה תלוי באיזה נעליים את לובשת, כמות הפעילות היומית שלך ורמת הסבלנות שלך. אורך הדרך בזמן הוא רבע שעה עד עשרים דקות, אך תמיד מרגיש לי פחות. בדרך יש עצים גבוהים בעלי עלים ירוקים גדולים, חתולים שרצים מצד לצד כל הזמן בכמויות אדירות. יש חתולה ידועה בשכונה שתמיד נכנסת להריון. אני כל כך מרחמת עליה. בהמשך הדרך יש חלק שאני לא אוהבת, זוהי סוג של "מחששה", מקום בו כל העברייני "צעצוע" של בית הספר שותים ומעשנים. אני מניחה שלהיות בכיתה י"א ולהיות בן 17, עושה אותך בוגר מספיק בשביל לעשן. עברתי את השביל שמוביל למקום הזה, וברגע שרגלי דרכה בשטח המקום, כל מבטם של הבנים הופנו אליי. מובכת נורא עם פרצוף אדום (לפחות כך הנחתי בגלל חום לחיי), אני הולכת בקצב רגיל לגמרי. לא השפלתי את ראשי, הלכתי בקצב רגיל, מאפשרת לעצמי לראות פרצופים. עד שנתקלתי בפרצוף לא מוכר, הרמתי גבה לרגע אבל אז הסקתי בעצמי שהוא כנראה מהתיכון השני. עברתי את שטח המקום והכל חזר להיות נורמלי, חסר ריח נורא של סיגריות.

בית הספר שלי נחמד בסך הכל, יש בו מגרש כדורגל גדול עם סלים, אולם כדורסל עם מושבים ששיש בו אפשרות לשחק כדור-עף ועוד דברים שקשורים לספורט. בזמן ההפסקות יש דשא שאפשר לשבת עליו או ספסלים עם שולחן שאפשר לשבת עליהם בחבורות ולאכול. המבואה שלי, שכבת י"א, היא המבואה הכי רחוקה. אני עוברת את המגרש, אולם ואת הדשא בדרך לשכבה ככה שהיום שלי מתחיל בצעקות של בנים שצועקים "תעביר לי את הכדור, אני פנוי!".
השיעור הראשון כבר התחיל והספקתי להכנס לכיתה בזמן, התיישבתי במקומי הקבוע לצד גיל. "בוקר טוב אלינור" חייכה אליי "היי, בוקר טוב גם לך" השבתי בחיוך. גיל היא מסוג הבנות שלא ידברו איתך אם לא תפנה אליהן, היא עושה את כל שיעורי הבית שניתנים בכיתה וציון מתחת ל 90 לא מספק אותה. היא בעלת שיער בלונדיני חלק ודק, עיניים תכולות ירוקות ואף קטן וקצר. גופה דקיק ורגליה ארוכות, כך שעתידה לדוגמנית צפוי מאוד. אך דברי דוגמנות לא מעניינים את גיל בכלל, אלא המספרים מעסיקים אותה. בשיעור מתמטיקה היא הראשונה לפתור ותמיד זה יצא נכון. אבל היא מעולם לא תרים את ידה ותצעק בגאווה 'סיימתי' אלא תחכה שמישהו אחר יעשה זאת בנימה מתרגשת וגאה, חושב שהוא הצליח לפתור את המשוואה. והיא תמיד מחייכת למראה התוצאה הנכונה, מקבלת מכך סיפוק עצמי, היא ילדה מדהימה ואני מודה למורה שהושיבה אותי לידה.
"אז מה חדש?" שאלה אותי, ובאותו הזמן ראיתי את אותו הילד שחשבתי כי הוא מהתיכון השני נכנס לכיתה. "כלום" עניתי חלושות, מנסה להבין את המתרחש. "מי זה?" שאלתי את גיל בשקט, מצביעה על הילד החשוד. "שמעתי שהוא בא מהעיר, ושהוא עוסק בפשע. הוא מעשן ושותה ולא שם על אף אחד." ענתה לי בטון מפוחד טיפה, מבינה אותה "איך קוראים לו?" המשכתי לשאול, "אני לא יודעת, רק שמעתי, יכול להיות שאלו סתם שמועות." הבטתי שוב בילד החדש, מוקף בבנות מתלהבות. אם הייתי כמותן סביר להניח שאני בעצמי הייתי מתלהבת. לא כל יום בא נער יפה לבית הספר. הייתה לו בלורית בשיער, צבעה היה שטני זהוב ואני כמעט בטוחה שזה צבע טבעי. מסביב לבלורית שיערו קצוץ, מה שגורם לו להיראות בוגר. תווי פניו מרובעות ונראה כי אם אעביר את אצבעותיי עליהן אקבל חתך, פאות לחייו מכוסות זיפים, רק שאצלו בניגוד לשאר הבנים בשכבה זה היה גברי ומושך. עיניו היו ירוקות נוצצות וצבע עורו חום קרמל. כתפיו הרחבות מתאימות לגובהו הרם וידיו השריריות מחזקות את חזותו המאיימת. לפתע שמתי לב כי הוא מביט בי, והסתובבתי מהר לשבת על הכסא, מנסה לדבר עם גיל כאילו לא בהיתי בו לדקה. ראיתי אותו קם מהשולחן ומתכוון לבוא לכיווני, אך דליה המורה בדיוק נכנסה והצילה אותי. "בוקר טוב" בירכה אותנו בעודה מורידה את תיקה הכבד אל כסא המורה. ובכך החל שיעור היסטוריה.

הצלצול הושמע בכל הכיתות, מסמל על תחלית ההפסקה. ילדים רצו מהכיתה לבחוץ, דוחפים אחד את השני וצווחקים תוך כדי. אספתי את דבריי באיטיות והלכתי לכיוון הדלת כאשר מישהו נכנס בי בכתף מאחור. זה היה הילד החדש, הוא הסתובב ויכולתי לראות את פניו. הוא לא התנצל על כך שנתקע בי, בכוונה או לא, אלא חייך חיוך ממזרי והמשיך בדרכו.
פגשתי את אביגייל במדשאה בבית הספר, היא שכבה עליו וראשה על תיקה, מבועתת מהמחשבה ששיערה ייגע בדשא המלוכלך. חייכתי לעצמי, אביגייל היא יצור היסטרי כשזה נוגע לחרקים. אנחנו לומדות ביחד מתמטיקה ובאחד מן השיעורים נכנסה דבורה לכיתה דרך החלון הפתוח, והיא נכנסה ללחץ ענקי, מתחילה לבכות ולצרוח "אמאל'ה!" ו "מלח מים מלח מים". לאביגייל שיער קצר, אבל קצר כמו תספורת של בן. יש לה פוני שהיא מרימה אותו וזה יוצר לה לוק שמאוד הולם לה. שיערה השחור מבליט את עיניה החומות בהירות, כמעט זוהרות. גופה הקטן תואם את גודל רגליה הקצרות ושפתיה עבות וורודות. אביגייל ואני חברות מאז כיתה ג', כשהיא עברה לכאן.
"שלום סנטר תחת" חייכה אליי, מביטה אליי מלמטה "היי גבר" צחקתי והתיישבתי לידה. כשאביגייל התספרה נהגו לקרוא לה 'גבר' עד שהיא גידלה את הפוני וזה שינה את התספורת. אני קוראת לה ככה לגנאי, אבל היא לא נפגעת, היא יודעת שזה סתם. "מה קורה תלתל שלי?" חייכה אליי את חיוכה הגדול "רגיל, ואת?" השבתי "אני בשמיים!" צעקה. גיכחתי למראה המאושר "מה קרה גברבר שלי?" קולי ירד טונים לקול נמוך על מנת להשמע כמו גבר. היא צחקה וחבטה בכתפי חלש, מנסה להסביר את התרגשותה. "ירדן ואני ביחד" אמרה וקפצה עליי "מה?!" שאלתי בקול "ממתי?!" המשכתי, היא צחקה בעודה שוכבת עליי ולוחשת באוזני "ששש זה סוד" וצחקה צחוק גדול, מחרישה את אוזניי.
"ממתי?" לחשתי הפעם, לחייה האדימו והיא אמרה "לפני ההפסקה" היא הביטה בפרצופי שמסמן לה להמשיך. היא חייכה וגלגלה את עיניה "בזמן שיעור אנגלית ישבתי ליד ליאור, והוא הסתובב לירדן כל הזמן, מגחך לעצמו. אחרי שלוש פעמים שהוא הסתובב, הסתובבתי בעצמי אל ירדן שהיה מחוייך וברגע שראה אותי התפקע מצחוק. בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שהם צוחקים עליי. הסתובבתי חזרה ללוח, שוקעת בכסא ממבוכה עד סוף השיעור. כשהיה הצלצול ויצאתי לכיוון הדשא הוא עצר אותי, סובב אותי, הביט בעיניי ופשוט נישק אותי." אמרה בקול חולמני "נו ו…?" שאלתי "מה נו ו? מה עוד חסר?" שאלה לא מבינה "איך זה היה?" גמגמתי וקולי היה חלש. היא צחקה לעצמה, נזכרת מחדש. "כמו שאומרים בסרטים, הרגשתי שהזמן עוצר מלכת ומסביב מנגנים מוזיקה נעימה. זה היה פשוט חלום" אמרה. הייתה תחושת המחמצה בליבי, לא קינאתי באביגייל. להפך, שמחתי בשבילה כל כך, היא הייתה דלוקה על ירדן למשך זמן רב. אבל אני כבר בכיתה י"א ואני לא מאמינה כל כך באהבה. בטח שלא באהבת נעורים. חייכתי אליה וחיבקתי אותה "בהצלחה" לחלשתי באוזנה והיא חיזקה את חיבוקינו. "ראית את הילד החדש?" שאלה אותי כשהלכנו יחד לכיתה, למדנו יחד בשיעור עברית. "כן הוא לומד איתי היסטוריה, ספרות וביולוגיה." אמרתי באדישות. "ו…?" ציפתה להמשך "מה ו…?" חיקיתי אותה "אין לך כלום להגיד עליו? שום דבר? נראה ככה ואת כל כך אדישה?" הביטה בי במבט זעוף "כן" השבתי בגאווה והיא נשפה את האויר החוצה מריאותיה, מנדנדת את ראשה לשלילה. "מה יהיה איתך, אלינור שיג?" שאלה אותי כשנכנסנו לכיתה "נקווה שטוב" השבתי מתחכמת, אך אמיתית.