מי-ורדים מפקיעין – סיפורה של אהבה בלתי אפשרית

"בִּרְעוב געגועי אניח עיני על סיקוסי העץ שעל שמך קראתי. ולעת משבר, ולעת שׂיבה, בהם אתנחם. כי שמך ומבט עיני, ופרי הילולים משותף שיבוא כאחד, ימשיכו כעץ חיים לתת פרי אחרי כלות הגוף"…

והיה אם ישאלכם מישהו על הסיפור שאתם עומדים לקרוא בזה, אִמרו לו: הכל בדיה היה…
"אתה יודע, איסחק בן-סְפי (יצחק בן-צבי) ישב כאן; מולי, כמוך. הייתי צעיר; אבי "אללה ירחמו" (ז"ל) ישב פה לפנַי, במקום שאני יושב בו עכשיו.
בן-צבי אהב לשבת ליד החלון. רוח טובה נשבה בו בימי הקיץ. "רַג'וּל מֻתְוַואדֶע" (איש ענַיו) היה האיש. הייתי צעיר. ה"מֻתְוַואדֶע" הפך להיות נשיא מדינה. לך תדע את דרכי האלהים…"
חום הקיץ המהביל הגביר את ריח היסמין שנשב פנימה. וכאן מן החלון נראו בתי הכפר העתיקים. אבנים מחורצות, משל לאותות הזמן, לדברי ימיו. מן העבֶר האחר, הפונה לעמק, במדרון, טרסות תחומות באבנים ועליהן כל עץ פרי שניטע משך דורות. מזכיר נופי הרים בלבנון ואת הדרך בואכה חברון ובית-לחם. ניחוח היסמין נמזג עם ריח עדרים שקולם הרחוק הלך והתקרב ועִימם ענני אבק-דרכים. ריח אש ועשן טבּוּנִים הגיע לאפו ולחם ריחני שזה עתה נאפה בחצר שנמזג עם ריח האדמה הלחה הוגש לשולחן.
צלחות צלחות החלו נערכות על השולחן שהיה מכוסה במפה צחורה, מעשה רקמה. מיני זיתים, גבינות לבנות, לבַּנֶה בשמן זית, בצלים ירוקים ושאר ירקות צבעוניים שזה עתה נתלשו מן הגינה. חצילים כבושים בשמן – מעדן מלכים, מעשה ידיה להתפאר של בעלת הבית.
"אתה רואה מכובדי, הנה הספר ששלח בן-צבי לאבי" – פנה המארח אבו שוקרי לאורחנו. "כמעט ספר שלם על פקיעין. הנה הקדשה בכתב ידו. אתה מדבר אִתִּי על בית הכנסת העתיק בכפר, על סמל המנורה שהיה בו, על אבנים עתיקות, על מערת רבי שמעון ועל המעין. תראה, תראה כתוב, אפילו על ספר הזוהר הקדוש שלכם שנכתב כאן בפקיעין, הכל כתוב, אותן השאלות. כן וואללה.
למה אני מספר לך כל זאת? כי בשעתו בן-צבי עצמו שאל את המַרְחוּם (המנוח) אבי אותה שאלה שאתה שואל עכשיו. מי יודע, אולי רצה לבחון אותו; אולי לא. והוא שאל: הרי אלהים ברך אותך בעושר רב ואדמות לך אף בתוך לבנון הגדולה, מה קושר אותך לחיות בכפר הדל הזה?
ואז פתח אבי וענה: שוּף ח'וואג'ה (תראה אדון) בן-צבי – ואותה תשובה אני משיב לך היום: – הבית הזה 'מִן גִ'דִּי וַאַגְ'דַדִי (מסבִי וסבֵי סבִי) הוא; דורות. תביט מן החלון, תראה, שם קבור גם אבי גם סבי. פה, בבית הזה נולדתי, אני, בתי, ואני יודע היכן אקבר. הנה תראה, אבי במו ידיו בנה תוספת לבית. הזיתים שעל השולחן מיבולי עצים הם שניטעו מדורות, במו ידינו מסקנו אותם. השֶמן מבית הבד שלנו, הבֵּיציָה שאנו אוכלים, נעשתה על גחלים משורשי זיתים. ה'לבַּנֶה' והגבינות מעדרינו הן. המים מהמעין. הלחם מעשה יומיום של אשה שהיא מנת חלקי, וברכת אלהים על הכל, ומה אדם צריך יותר מזה?"
בשיחה התערב לפתע סלים בֶּק שהיה יחידי אשר נילווה לאורחנו: "אבּו שוּקְרי" – פנה סלים בֶּק למארח – "שמעתי שאורחנו מבקש לסייר בכפר, אצל המוכְתרים וגם לבקר בבית הספר הוא מבקש".
"כן, בהחלט, כן יהי מבוקשכם" – ענה המארח. "נשתה קפה ותהיו פנויים לדרככם". אמר והיה. ספלוני קפה מהביל הוגשו למסובים חיש מהר, וניחוח "הֶל" חריף עלה בחדר.
סלים בֶּק, אדם נשוא פנים היה, ובלט במעמדו כראש הכפר. גבה קומה במידתו, רזה כלשהוא ושפמו הקצר והמטופח הוסיף כבוד להדרת מעמדו.
חרף לבושו ה"פְרַנְגִ'י" (אירופאי) – רגיל היה לחבוש טרבּוּש קצר לראשו כמנהג ימים עברו, ולמולל באצבעותיו דרך קבע במַסְבַּחַה (מחרוזת) ענברית שתמיד היתה בידו. מדי פעם היה מעביר בחֵן אופייני סלסול בשפמו, מעשה חשיבות. את תואר הכבוד "בֶּק" קיבל מבית המלוכה ההאשְמי. יש אומרים מהמלך עבדאללה הראשון בכבודו ובעצמו.
בתום הארוחה נפרד אורחנו גם מסלים בֶּק, שכן ביקש לבקר במקומות השונים בכפר לבדו, מבלי שתהא דעתו משוחדת וכדי לזכות בהתרשמות ישירה. בכך גם יַראה על אי תלותו באיש. כאן המקום להזכיר כי אורחנו הופקד זה עתה להיות ממונה על האזור מטעם השלטונות והיה זה כמתחייב מתפקידו להכיר מקרוב האוכלוסיה על מרכיביה, מוסדותיה ומנהיגותה.
והנה צעדיו אותם צעד בבטחה עתה, לא ידע כי צעדי גורל הם לו. אלא שזו דרכו של עולם.
בבית הספר קרה הדבר. היא היתה מורה. שם-דבר במעמד וביחס. הודיעו לה מראש על בואו. התלמידים קמו לכבודו ואת פניו קיבלה בחיוך מאופק מעט, כמנהג בית אביה, ברוח כבודה של בת-מלך פנימה. נימוסיה השמרניים וסגירותה בפני זרים היו מתכונותיה, אף שזכתה יותר מאחרים כנשים וכגברים, לפתוח צוהר לעולמות רחוקים, במסגרת לימודיה.
בתום הביקור נפרדה ממנו במילות ברכה והגישה לו כשי צנוע מי-ורדים, מעשה ידי אמה אמרה. ובענווה רבת חן סיפרה לו על תהליך הפקת מי הורדים הנעשה ממש בבית המשפחה מדי עונה ושמירתם בבקבוקים ירוקים מיוחדים השומרים על ריחם מחיה הנפש, ימים ועונות.
רק לימים נודע לו כי יצא לה שם כמשוררת ושכינו אותה כַּ"פרח הבוקע של בֻּקַיְעַה", היא פקיעין, שהיתה בתו היחידה של עשיר מופלג שאהֵבה כבבת עינו ושאביה אינו אחר מאשר אבו שוקרי…
ביתו של אבו שוקרי בפאתי הכפר היה. על פרשת דרכים. שתי קומות היו בו; כמעט שלוש. בסוכה שעל גגו השׂתרגו דליות שבעונת הקיץ הבשילו אשכולות ענבים. בכניסה לבית התנשא לתפארת עץ תות לבן, עתיק שבעתיקים. לאורך האכסדרה עמדו פחים מסוידים לבן ובהם צמחים ריחניים הידועים בערבית בשמות "פִיתְנֶה", "פִלֶּה" ו"רֵיחַן". האדמה שבהם לחה היתה וניכר שזה עתה הושקו. פרחי היסמין נשזרו בענפי הגפן אשר כיסו סוכה לאורך האכסדרה עד פתח חדר הקבלה. באחת הפינות על הקיר המסויד לבן עמדו תלויים חוטי פלפלים אדומים וחוטי במיה. מתחתם על דרגש עמד מגש ובו רסק עגבניות שצבעו כמעט השחיר ושטעמו המיוחד ידוע היטב לבני המזרח. ריהוט הבית הצנוע, המושבים וכיסוייהם הצחורים, הותירו מקום לחלל גדול ששיווה אוירה נינוחה ומענגת.
המארח אבו שוקרי, כאמור, אדם אמיד היה ונצר למשפחה עתירת נכסים, הן מצד משפחתו הוא והן מצד משפחת אשתו. אדם שעיתותיו בידיו, ויותר משהיה בעל נכסים, היה איש תמים וזך, איש רעים להתרועע עם מי שבחר, ואדם שידע לספר סיפור.
מדי ביקוריו, נתכבד אורחנו במי-לימונדה מעשה בית מהולים במי-ורדים. ענבים ותות לבן היו מוגשים ישר מהענפים שמעל לראשים, לאחר שטיפה במימיה הקרים של גַ'רַּה (כד חרס גדול) שעמדה בפינה בתוך שקע של גזע עץ עתיק. אורחנו הסתפק בארוחות כשרות על אף שמקובל היה בימים ההם לשחוט כבש לכבוד האורח. כרגיל היתה הארוחה מורכבת מביצים, ביצי תרנגולות שהילכו חופשי שניכרו היטב בצבע החלמון הנוטה לאדום, לחם, זיתים ועוד כאלה מטעמים. בדרך הטבע, היתה ההסבה ליד שולחן אחד אירוע חברתי אשר חיזק את ברית "לחם ומלח" בין המסובים.
עלינו לדעת כי אבו שוקרי עצמו בן יחיד היה לאביו. ובנוסף לעושרו היה בין המשכילים המעטים מבני גילו. משפחתו שלחה אותו ללמוד בלבנון, בימים שנחשבה אז כצרפת של המזרח, שם הועידו לו את אשתו שבאה עימו לפקיעין. בין אבו שוקרי לאורחנו התפתח שׂיג ושׂיח בנושאים רבים, ומצד אורחנו השתדל הוא, ככל שזה היה ניתן לסור ולבקרו.
באחד הימים ביקש אבו שוקרי את אישנו לשיחה מיוחדת. רוצה להתייעץ עימו, בענין חשוב אמר. ואז סיפר לו כי יהודי אחד מבקש לשכור ממנו את הבית שמעל הכניסה לכפר על מנת להופכו למחלבה. "אתה יודע – הדגיש – אותו בית שממול לקבר יוסף הצדיק שבכניסה לכפר". כן ביקש היהודי לרכוש מאבו שוקרי את כל חלֵב העדרים באופן בלעדי ליצור גבינות מיוחדות שאותו יהודי נודע כמומחה גדול בעשייתן.
כאשר הוגשו ספלוני הקפה שאל אורחנו את אבו שוקרי על הסיבה להתייעצות אתו.
"אתה יודע" – אמר – "אִיָּאםִ אלְאִנְגְלִיז (בימי השלטון הבריטי). התארח בביתנו קצין מחוז חדש. נטע זר. הוא השתמש בלחם הדקיק לניגוב ידיו. חשב שהלחם הם מפיות שולחן. אתה – להבדיל – אחרת, משלנו, ואתה יודע כי ידיד אמת אתה לי, "וִלְאֻלוּב שַוָואהֶד" ("והלבבות עדים"). בכפר לא כולם מסתכלים היום על התקשרות עסקית כזו בעין יפה. קיימת הסתיגות. אתה יודע, פעם היה אחרת. רק משפחת זֵינַתִי, אנשים בודדים ממש, נותרו מכל יהודיה של פקיעין. עסק עם יהודי מאפשר דריסת רגל 'דרך החלון'. הנה לידנו קם ישוב בשם פקיעין החדשה. פקיעין יהודית. יש מתיחות, דיבורים. הקידמה, אתם מדינת ישראל, שהבאתם את הקידמה – הרגתם את ה"זַעָאמֶה" (את המנהיגות) שהיתה קיימת מדורי דורות, וכל פרחח מרשה לעצמו היום לפצות פה. לבד מזאת, באופן אישי, ביום שבאתם רכובים על הסוסים, נקשרתי אליך יותר. סיפרתי על זה לבני משפחתי. אני חושב שהייתי רוצה איזה פעם לרכב אתך למונפורט, אם תרצה להזמינני."
ואז מארחנו קטע דברי אבו שוקרי: "הפתגם הבדואי אומר: 'שב עקום ודבר ישר' – אמור לי מה עלה בדעתך לשאול דווקא אותי?"
"האמת – נכבדי – זו וִוידָאד, בתי. אתה יודע, בתי יחידתי. היא מורה ומשכילה והיא זו שאמרה לי לשאת עימך דברים".
וכאן אורחנו הרגיש עצמו נפעם. משהו זע בקרבו, חדש. ליבו נפתח כניגון גואה ותחושת אושר הציפה אותו בעטיפת נהרה. ווידאד! הדהדה נפשו. הצליל, השם שפירושו אהבה, רעות. עתה החל מקשר דברי אבו שוקרי עם מבטיה החטופים, חטופים-חידתיים כהרף עין שכיוונה לעברו בהזדמנויות שונות. מבטים אילמים שלא ידע פשרם ואשר עתה נולדו להם מבע ומשמעות.
לימים עשה אבו שוקרי את העסקה עם היהודי וזה האחרון הוציא מתחת ידיו מעדני גבינות "אסלי" ("גזעיים") כ"קשקוול", כ"צפתית" ואחרות. הוא אף העסיק כמה מבני הכפר שמדרך הטבע היו בני משפחתו של אבו שוקרי. ואולם תפארת יצירתו היתה גבינה מסוג מיוחד, גבינה עשויה צמות, דומה לחלה. וכאשר היו גבינות אלה מוגשות לאורחנו היה אומר למארחו כי זו הגבינה הטעימה ביותר שטעם מעודו.
"כן, כן" – השיב לא פעם אבו שוקרי – "גם ווידאד בתי חושבת כך."
ושוב היו צלילי שמה מהדהדים כניגון מתעטף בחביוני נפשו.

חורף. הדרך שחצתה את הכפר פקיעין מעפר היתה. וריח גשם ראשון היה כריח שדה מבורך. על השולחן הוגשו מעדני גבינות וריבת מִשמשים מעצי המטע, של אבו שוקרי כמובן. אך יותר מכל אהב אורחנו את ריבת הענבים שטעם גן-עדן היה לה. ומה אדם צריך ביום סגריר מאשר תוספת של תה חם בו מתנועעים עלי נענע טריים שהובאו הישר מן הגינה. אלא, שהרעמים הלכו וגברו וארובות השמים נפתחו. גם שלג החל יורד ומכסה את הכפר ההררי. אבו שוקרי הפציר באורחנו, כמנהג המזרח, לעשות את הלילה בביתו.
במחשבה מעורבת נעתר זה לבסוף להפצרותיו. הוא לא ידע שחתך בכך את גורלו.
רוחות עזות נשבו בחוץ. כאשר עלה על משכבו, המשיכו גחלים לבעור בכלי נחושת עתיק ותחושה חמה היתה מתחת לשמיכה. כהרגלו – גם מטעמי ביטחון – היתה שנתו קלה, אך הפעם נדדה שינה מעיניו ותחושת ריגוש גובר הציפה את ליבו.
את אשר היה צריך לקרות בין שני בשר ודם אוהבים – קרה. יד הגורל היתה בדבר. ווידאד הפתיעה בהעזתה. הגיחה מתוך החשיכה, קרבה, ובקול מבויש, כמעט חנוק, לחשה, ספק לעצמה ספק לעברו:
"זה שיגעון…
– החיים…
– קולךָ, אתה יודע? קולך…".
ולאחר דממה: "בבתולַי אני, קחני והיה לי בעל-ברית."
כאשר נפלה עליהם רגיעה ליצרים לחשו שפתיה במקוטע: "זה שיגעון, מה אלוהים עושה בי. איני יכולה יותר. אהבתי חזקה ממני, חשה שאתה יקר לי מאבי ואמי. מאז שנכנסת לחיי אתה זורם בי, בכולי, בעורקי, כל הזמן. ולאחר לכתך אני שואלת מתי אראה אותך שוב, מתי אשמע את קולך. מה הדבר הזה שבנוכחותך אני פתאום קיימת. אין לי למי לספר. חיי נבוכים וכפולים, חצויים. מזייפת כלפי חוץ עם היקרים לי, ואמיתית עם עצמי בנסתרים. געגוע הוא רעב של הנפש, החסר מצמית. מדמיינת את שמך ואת שמי על אדי הזכוכית, כדי להיות הם בתוכי. שיהיו אני, למלא בהם את ריקנותי, משתוקקת, חשה כחלק, כי עניה אני – ממך."
ולרגע השתלבו אצבעותיה באצבעות ידו. חשה בקרבתו החמה והמשיכה: "כאילו מדברת איתך כל הזמן, וסוד בליבי. בפרקי אצבעותיי אני סופרת ומסמנת את ימי מחזור הפוריות שלי, כמו בימים קדומים, מורשת עתיקה ששמעתי מסבתי. זה מקביל למחזוריות הירח, אתה יודע, כדי לחוש פרטיות בתוך עצמי. ובידיים אלה, המבטאות את כל מה שאני, שתלתי באדמה עצי תאנה ורימון שאתה אוהב, נטעתים ליד החלון, ובליבי על שמך קראתים. לא שכחתי, תמיד ב-14 לחודש הירח… מבט עיניך שיהיה בהם, ייתן בהם כוח, נוכחות, ובהם אביט גם אגע. ואתה כעץ חיים תהיה בתוכי ונשימתך תגדיל אותי ואת נפשי.
ואין לי סודות בפניך. ברגש אני דתיה ומסורתית, בשכל אני יותר ביקורתית, אך מתפללת ומדמיינת. ובלילות, כשהשינה בורחת מעיני אני מביטה בקורות העץ בתקרת חדרי. מהעצים ששמך עליהם לקחתי כמה עלים ושמתי אותם כסימניות בתוך דפי התפילה. מגע להרגיע את הגעגוע. אז אני באה עדיך, אליך, לעץ, מחבקת ומתערקת בענפיו, נוגעת בו כעטיפתי, כעורי, ומתחננת עד מחנק שיהיה חלק מעצמוּתִי, שלא יינתק ממני. נפרדת לרגע בנשיקה עמוקה, אך בדמיוני התמונה ממשיכה לחיות בתוכי.
– אני נשמעת נרגשת, אני יודעת, אבל זה כל מה שיוצא ממני."
שחר. ובחוץ פקיעין בלובן שלגים. לוֹּ רק ניתן לעצור את הזמן, אמר. להקפיא את הזמן, לחולל שינוי בכללים…
מכאן ואילך מבולבלת היתה דעתם עליהם. צעדיהם נבוכים היו וקשה היה להם להביט בעיני אמה ואביה.
מפגשיהם הבאים בסתר היו. אפופי מתח וסכנה מרגשת. עיניה הטובות שיוו לה מבט ענוג שאמר מה שמילים לא יכלו לומר. שהיה טוב. האם ידעו שניהם מלכתחילה שאהבתם בלתי אפשרית היא?
הוא לפחות חשב על כך. הוא ידע שאם תתגלה אהבתם יהיה לה סוף מר ונמהר. בליבו פיעמה תחושת אסון הולך וקרב.
ואז, ואז, אז ביקש העברה ואיש לא הבין למה. במפתיע בא ונפרד מאבו שוקרי מוכה התדהמה. הוא כיסה טפחיים במבט מבויש שלא הצליח להישירו אל מול עיני האיש. דמעות עמדו בעיני אבו שוקרי הנרגש. "אתפלל, בני-אדם אנחנו, רעי אתה. אתפלל שתצלח דרכך באשר תהיה. שים ידך בכפי; הנה, אני משביעך וגם נשבע לך בכבודי… אם תזדקק אי פעם לעזרה כל שהיא, דע… יהיה אשר יהיה" – אמר אבו שוקרי בקול חנוק, ולא ידע מה אמר. ובטרם נפרדו המבטים, פנה אבו שוקרי – כמדבר אל עצמו – "במה אכבדך למזכרת"? ובהבזק מחשבה החליט: "אתה רואה, אני נרגש. מַסְבַּחַה (מחרוזת) זאת שתמיד בידי מאב לבן עברה. היא אוצרת בתוכה זיכרון מגע ידם המבורך של אבותי בעת תפילה. בנים אין לי. את המַסְבַּחַה הועדתי לנכדי, אלא שאין אדם יודע גורלו ואינני יודע נכד מתי יהיה לי. והאמת אגיד לך – "אִנְתֶה מוּש עַ'רִיב" (אתה אינך זר) – אינני יודע מה קורה עם ווידאד. בתי הפכה לחידה לי. על נישואין לגבר – יהיה אשר יהיה – אין היא מוכנה אף להשיב כלל. באו לבקש ידה מצד משפחת אמה. רופא שלמד בפריס, אביו חבר בפרלמנט הלבנוני, אחיו בנקאי בז'נבה עם סניף גדול בסן-פאולו, בעל קרקעות ככל מלוא העין. אל תזלזל בכסף. בכסף יכול אדם להגשים את עצמו. הכל 'אִיסְמֶה וַנַסִיב' ('גזירה ומזל'). הנה המַסְבַּחַה, קבל אותה מידי כידיד וזכור כי כאח יקר אתה לי… והימים בינינו…"

שנים עברו. שש ואולי שבע. באחד הימים, בעיר חיפה, ברחוב יפו ההומה – תאונת דרכים קשה. הוא עצמו עמד אז ועיין בעיתון בצאתו מפתח משרד נסיעות בו עשה לסידורים אחרונים לפני נסיעה. כמה מבוגרים וילד נפגעו. הילד שכב ללא הכרה. כולם בתוך רכב אחד. היה זה טבעי עבורו לזנק חיש מהר ולהגיש עזרה. נשא הילד על כפיים והאיץ ברכב להעבירו לחדר מיון. בבית החולים תמך בו שעות בעת טיפולים ראשונים, וליווה אותו לצילומים ולסידורי אשפוז.
סקרנות אנושית מעורבת בטוב-לב הביאה אותו למחרת לבקר ולהתעניין בגורל הילד. ניגש לחדרו והילד לא היה במיטה. על דרגש אחד עמדו שתי צלחות ובהן מִשמשים ותאנים ו…
בקבוק מי-ורדים ירוק. כזה בדיוק כמו שהוא מחזיק בביתו, ושימרו למזכרת, מאז.
הלב היכה בהתרגשות. זיכרונות. באפו עלו ניחוחות הגוף שנתערבבו בריחות הכפר. תחושת געגועים חונקת. אהבה שנקטעה במו ידיו. תמונות חלום ומציאות עלו בדמיונו בערבוביה מבלבלת. מעצמה עלתה השאלה, למי דומות עיני הילד הגדולות. מבוהל היה. אץ רץ ושאל על הילד. אמרו לו שנלקח על ידי אמו לניתוח. נעצר, חזר והתבונן בדף החולה שעל המיטה: שם הילד כשמו הוא! כמעט ופרחה נשמתו. תחושת מועקה והרגשת אשם החלה צפה בליבו, "קחני והיה לי בעל-ברית", הדהד קולה וחזר. והפירות שעל הדרגש האם לא מהעצים שעל שמו נִיטעו", ומה זה מנכיח ואומר? בעיני האיש שמראות קשים הצריכוהו להעמיד פני קשוח – עמדו דמעות. האם מוג-לב היה, שאל את עצמו. האם מוג-לב היה כל הזמן? נסער, לא ידע את נפשו, נשא רגליו כבורח מפני גורלו.
באותו לילה חלום חלם. קצתו אולי בהקִיץ. פקיעין. פעימות ליבו נתערבבו עם פעימות מנוע. קול מוכר, קצוב. מנוע בית-הבד וטחנת הקמח שהיו במבנה אחד בכפר, בבעלותו של אבו שוקרי. עונת הזיתים. נשים וטף צובאים על הפתח עם סלסלותיהם. המולה חגיגית. עונת עצירת השמן. לטחנת הקמח מגיעים חמורים בשבילים, לבדם, ללא נוהגים. שק חיטה בודד שעל הגב מורד. שק קמח שנטחן מונח תחתיו והחמור שב על עקבותיו, בַּשביל, לאבוס בעליו. לפתע, על אבן הרחיים המתגלגלת, השומנית, מאירה ומרצדת דמותה, דמותה כפי שהכירה, מאז. מחייכת בעיניים גדולות. האבן משנה צורה בהדרגה, מצטמקת. והוא רואה עצמו רכוב על חמור ורגליו מתנדנדות לצדדים, הולך וקרב אליה. האבן עם הדמות במרכזה מצטמקת עוד ועוד, הופכת לאישון. הוא הולך וקרב אליה, לא על הארץ, ברוח, באין אופק. וקולה מרחוק מהדהד ומלטף כקול חוזר: זו אני, עצמך מאז, באין זמן.
והוא נזכר בדברים שמפיה פעם שמע… "בִּרְעוב געגועי אעלה לתל העצים שמול חלוני, וכמו שלימדתני להשתקף כאישון בעיניך, אניח עיני על סיקוסי העץ שעל שמך. ולעת משבר, ולעת שׂיבה, בכך אתנחם. כי שמך, ומבט עיני, ופרי הילולים משותף שיבוא כאחד, ימשיכו כעץ חיים לתת פרי אחרי כלות הגוף."
במדור 'מכתבים למערכת' שפורסם בסוף השבוע נדפס בעיתון מכתב במסגרת מיוחדת: "לאלמוני היקר שהציל את ילדנו שיואיל להתקשר עם המשפחה על מנת שנוכל להכירו ולהוקירו". על החתום שֵם מוכר מאד. ספק כבר לא היה.
כסהרורי נע במערבולות מחשבותיו. הוא ידע שאיש לא יוכל לעוץ לו עצה. עליו לקבל החלטה. עתה. בזה הרגע.
לנפש האדם מדברות שפות שהן מעבר למילים. קיימת שפת הגוף וקיימת שפה אילמת של חפצים וסמלים החופנים רגשות כמוסים, ואלה בסודם נותנים טעם למה שקרוי חיים.
למחרת, כאשר באה אֵם-הילד לבית החולים, מצאה את בנה ישן. הווילון נע כמואנש, כמנופף ברוח. על הארונית הסמוכה ליד הבקבוק הירוק מצאה מַסְבַּחַת ענבר, מוכרת, שצבעה צהוב כדבש. לידם עמד בקבוק נוסף, זהה. מי-ורדים, מפקיעין.