מי היה מאמין-פרק 1 (מבית היוצר של “מבט שאומר הכל”)

"אז ככה,אני יודעת שזה בטח קשה לכן. גם לי זה קשה. המקום הזה הוא כמו בית שני בשבילי ואתן,אתן כמו הבנות שלי. עברנו הרבה ביחד. מי מכן יודעת כמה דברים הקירות האלה ראו. אבל עכשיו,עכשיו צריך להיפרד. בעזרת ה' אתן תמצאו את הדרך שלכן הביתה. הבית הפנימי שלכן. אף פעם אל תשכחו ,אתן לא לבד. אף פעם. יהודי אף פעם לא לבד. אלוקיו עמו בכל מקום." הרבנית חנה ניסתה לעצור את פרץ הדמעות אך ללא הצלחה. שאר הבנות בכו יחד איתה,חלקן בשקט ,חלקן קצת יותר בקול. חוץ מאור. היא לא בכתה. היא הרגישה את הכאב ההוא בחזה. אותו כאב שמרגישים רגע לפני שהדמעות פורצות החוצה. אבל הפעם הן פשוט לא יצאו.

התיקים שלה כבר היו מוכנים. כל הבגדים שלה,החפצים היקרים,היו בפנים. היא לא ידעה לאן בדיוק היא הולכת. לא היה לה לאן. אבל היא לא דאגה. כזאת היתה אור,אופטימית. מאמינה.הולכת לאן שאלוקים יוביל אותה. היא כבר תמצא מקום, חשבה לעצמה.

**
"קדימה,עוד פעם אחת! מוסיוף, להרים רגליים!" נשמע קולו החזק של מפקד הפלוגה. זיעה ניגרה על מצחותיהם של החיילים.התרמיל הירוק והענק שעל גבם משווה להם מראה של צב עם שריון. ביחד עם הנשק שתלוי גופם. כבר שנה וחצי שהם כאן,חלקם קצת פחות. מתנשפים ובכוחות אחרונים הם ממשיכים לרוץ. עוד גבעה אחת.גבעה אחת וחוזרים הביתה. בכל רגע שעובר, רק חושבים על הבית. על המיטה הנוחה. על האוכל של אמא. כן,האוכל של אמא. כל כך שונה מהמזון שסגור בקופסאות השימורים.הוא לפחות עדיף על המזון במטבחים.

ירון נמצא פה כבר שנה ו8 חודשים. מאז שהוריו נסעו לחו"ל הוא מבלה את סופי השבוע שלו בבית דודו, אריה. אחותו הקטנה, ניצן, סירבה בכל תוקף לשהות איתו בבית דודו,שכן היא לא סובלת את בת דודתם, אורטל. גיל 7,נו, חשב ירון. אז הם לקחו אותה איתם.

"זהו להיום! תתחילו לחזור!"

שאגת צהלה נשמעה בקרב החיילים.

"יש!"

"סוף סוף!"
"ווהוווווווווווווווווווווו"

החיילים עלו על הטנדרים הצבאיים בזה אחר זה. חלקם ניצלו את הזמן לתפוס תנומה עד שיגיעו לבסיס ומשם הביתה. חיילים אחרים ניצלו את הזמן לבצע שיחת טלפון לאדם קרוב. ירון פשוט נשכב,כשהתרמיל משמש לו ככרית ענקית. נשכב וחשב. לרגע חשב על להתקשר לחברתו,שירן, אך מייד התחרט. כבר תקופה שהקשר שלהם קצת רעוע. הוא בצבא, היא באזרחות. אחרי שראה אותה ואת חברו הטוב, תומר צמודים(למדי) והתרחקו בבת אחת ככשמו לב שהוא נכנס- הוא כבר לא חושב עליה כמו פעם. לא יודע אם היא בכלל מתגעגעת אליו,או עושה דברים כדי למלא את החסר. הוא נאנח בכבדות ועצם את עיניו.

***

השעה היתה שמונה וחצי. אם אתה סתם נמצא בשכונה,זה נחשב מוקדם. אבל אם אתה נמצא בצומת דרכים,לבד,מחכה לאוטובוס,זה נחשב מאוחר.

חשיכה ירדה לה לאטה. מבלי לשים לב נהיה חושך,בהדרגה. זה מדהים,חשבה לה אור. מעניין מה היה קורה אילו היה חושך בבת אחת. או אם השמש היתה זורחת בבת אחת. היינו מתעוורים, חשבה לעצמה. היא עדיין לא ידעה לאן תלך, איפה תישן. היא בכלל לא בקשר עם המשפחה המורחבת שלה.

היא הביטה במכוניות השועטות על הכביש. נראה כאילו הן באיזושהי תחרות. היא שמה לב שמצדו השמאלי של הכביש נוסע טנדר עם רעש כזה שברור שהוא לא יוצר אתמול. רק שלעומת המכוניות האחרות,הרכב הזה נסע לאט יותר, קרוב יותר לתחנה. אור התחילה להילחץ. הרכב עצר מולה ובתוכו ישב נהג שחום עור וזיפים קטנים על סנטרו.

הוא אמר מילה לא ברורה בערבית.מהניגון של המילה אפשר היה להבין שהוא שאל משהו. היה לו מבטא ערבי. אור נלחצה קצת יותר ולבה דפק במהירות. היא נמנעה מלהביט בו. כל שכן מלענות לו. הוא חזר על אותה המילה פעם נוספת. הפעם בצעקה. אור קפצה בבהלה. הוא פתח את דלת המכונית ויצא במהירות.הוא התקרב אל אור בצעדים גדולים. היא נרתעה לאחור,מתפללת שיילך משם. הוא עשה צעד נוסף לכיוונה והיה יותר קרוב. הוא צעק משהו בערבית. עם כל האמונה שיש לאור, הפעם היא פחדה. 'בכל זאת,אני לא צדיקה' חשבה לעצמה. היא נרתעה לאחור. הוא תפס את תיקה והחיל למשוך אותו ממנה. אור חשבה לעזוב את התיק ובלבד שהוא יעזוב אותה אבל המחשבה על כל החפצים יקרי הערך שבתוכו מנעו ממנה לעשות זאת. הסידור שקיבלה מאמא שלה, תמונות של המשפחה ועוד חפצים. היא תפסה את התיק ומשכה אותו בחזרה.

הוא לא הפסיק לצעוק. אור לא הבינה מה נכנס בו. מה הוא רוצה ממנה,לעזאזל? היא דחפה אותו והוא נהדף לאחור.

פניו התרכמו בכעס. לבה של אור פעם במהירות. הוא הוציא סכין מכיסו ושלח את ידו לעבר בטנה.היא החזיקה את ידו בכדי למנוע את חדירת הסכין. הוא היה חזק ממנה.היא הרגישה איך אט אט כוחותיה אוזלים.הוא כמעט שבר לה את הזרוע.היא איבדה תחושה בזרועותיה וידו הצליחה להדוף את ידה.הוא תקע הסכין בבטנה ואור כרעה על הרצפה.הוא התקרב בכדי לבצע דקירה נוספת.

"היי!" נשמע קול גברי מאחוריו והוא נהדף לאחור כשיד כרוכה סביב צווארו.הערבי הצליח להשתחרר מאחיזת אותו אדם ורץ במהירות לרכבו. אור נשכבה על הרצפה כשעיניה מפלבלות ונאנקה מכאבים. האדם וויתר על מרדף כשראה את אור הפצועה. הוא התקרב אליה בצעדים גדולים ורכן לעברה.

הוא הוציא מתיקו שהיה בקרבת מקום מגבת וכרך סביב בטנה בכדי לעצור את הדימום.

"אל תדאגי,אני מייד מזמין לך אמבולנס,טוב?" אמר בזמן שחייג 101.

אור לעומת זאת,בקושי הצליחה לראות מרוב כאבים. הדבר היחיד שהצליחה לקלוט היה נעליים צבאיות שחורות שהתחברו למכנסי זית.

האמבולנס הגיע. אור כבר היתה חסרת הכרה. הפרמדיקים יצאו במהירות לעבר אור. ירון כרע לידה כשהוא עדיין מהדק את המגבת סביב מקום הדקירה.
"מה קרה?" שאל אחד הפרמדיקים בעודו שם כפפות לבנות על ידיו בחיפזון. ירון שחרר את אחיזתו בכדי לאפשר לאנשי מד"א לעשות את עבודתם.
"איזה ערבי דקר אותה." אמר וסינן בנוסף קללה עסיסית.
הוא נעמד והסתכל על הפרמדיקים. לאחר מכן עיניו נחו על פני הנערה.היא נראתה כבת 18.היא היתה יפיפיה.שיערה הזהוב ליטף בעדינות את פניה.שפתיה היו ורדרדות ומלאות במקצת.

הוא לא יכל להתיק את מבטו ממנה.היא נראתה כמו מלאך.עיניו סקרו את גופה. היא לבשה חולצה סגורה עם שרוולי תחרה,יחד עם חצאית קלוש קלילה ופרחונית. לרגליה היו גרביים בצבע קרם שכמעט תאמו לצבע עורה ונעלי בלרינה באותו בצבע. הפרמדיקים שמו אותה באלונקה והובילו אותה לאמבולנס.

"אתה איתה?" שמע קול מאחוריו. הוא הסתובב וראה את נהג האמבולנס לידו.

"אה…עברתי פה במקרה" אמר ירון.

"צריך מלווה לפצועה,אתה יכול?" אמר הנהג.

"כן,בטח" אמר בלי לחשוב פעמיים. הוא לקח את תרמילו והתקדם לעבר הניידת.הוא ראה מזוית עיניו שני תיקים והסיק שהם שייכים לפצועה. הוא לקח אותם איתו ועלה לניידת.

ירון חייג לדודו בזמן שהניידת נסעה לבית החולים.

"אריה,אני אתעכב קצת היום,בסדר? אני בסדר גמור אני רק אאחר טיפה.או קצת יותר." הוסיף.

"ביי". הוא ניתק את הנייד.

"חזרת עכשיו?" שאל אותו אחד הפרמדיקים שישב לידו.

"כן,מהבסיס" ענה אורי בעייפות.

"כמה זמן אתה שם?"

"בערך שנה וחצי"

"אני ליעד"

"ירון."

מבטו של ליעד עבר אל אור.

"יפה,אה?" אמר מניד את ראשו לעברה.

ירון מצדו רק בהה בה בעצב וקיווה שלא יקרה לה כלום.