מי אתה?

הוא עמד מולי. אפוף אור לבנבן, זוהר קהילה חלושה המתרכזת במרכז ראשו. עייניו הכחולות בערו, ולא תרתי משמע. להבות קטנות בערו בתוך עייניו הגדולות, והקרות. או החמימות? שתיי כנפיים צמחו מגבו, שתיי כנפיים. האחת צחורה כשלג, השניה, חומה אדומה, בוערת כולה, מצד אחד של ראשו, צמחו שיערות שחורות, ארוכות, וקרן אדומה. ומצידו האחר של ראשו, שיער שופע, בלונדיני בוהק, וחצי הילה. הוא חייך חיוך זדוני. עד מלפני 10 דקות הוא היה החבר שלי, שהציע לי נישואין. אני אמרתי כן, חזרנו הביתה ו… הוא הפך לדבר הזה. אני ישבתי, בפוזה לא נוחה, על ריצפת הפרקט של הבית. שדרך אגב קפץ וצץ משום מקום. והתירוצים שלו לא יעזרו. " מי אתה לעזאזל!??!?!?" צרחתי. כן, עדיין היו לי בעיות עם קללות,מעוד מהילדות. " אני…." אמר ומשך בדרמטיות את המשפט, ואז… למרבה האכזבה הוא השתעל והרעיד את הבית. איזה אגרטל מוזר נפל ונשבר. " פאק" אמר בשקט. " אבל עדיין!" הרעים. " אני! אני, בעלך לעתיד, מלך העולם! אלוהים!" התעלפתי.