מי אתה ירין? פרק 1

"אמא, תהיי רגועה. אני אחזור מחר בסדר?אני אתקשר אליך ברגע שאגיע לקורל" ניסיתי להרגיע אותה אך לשווא. אנחנו בתקופה בכלל לא טובה במדינה. יש המון פיגועים, באוטובוסים, מסעדות, מועדונים ובתי מלון. פיגועיי דקירה, אבנים, בקבוקי תבערה. המצב בכלל לא יציב וכל צעד שהוא מחוץ לבית גורם לפחד לפעול בכל העוצמה ולעיניים להביט על כל אחד בחשד.
"בבקשה תשמרי על עצמך אגם. אני אוהבת אותך, תתקשרי ברגע שתגיעי אליה", היא אמרה בקול דאגני ואימהי. כמה שאני מעריכה את האישה הזו, אין עוד אמא כזאת בעולם. היא האישה והאמא הכי מדהימה וראויה להערצה ולהערכה שאני מכירה.
"טוב מאמא, אני אוהבת אותך יותר. אני אתקשר בעוד שעה", אמרתי לה והאוטובוס בדיוק הגיעה מהמרכזית של לב המפרץ בחיפה.
"טוב, ביי ילדה שלי"
"ביי אמא", אמרתי וניתקתי את השיחה.
הרמתי את התיק גב השחור שלי ותליתי על כתפי. האוטובוס עצר ופתח את הדלתות, האנשים החלו לדחוף ולהילחמם לעלות ראשונים בשביל לתפוס מושב לשבת עליו. תמיד זה הצחיק אותי וגרם לי לשנוא אנשים. כאלה.
תורי הגיע ועליתי את המדרגות ונעמדתי מול הנהג, הבאתי לו שטר של עשרים והוא החזיר לי את העודף והדפיס לי כרטיס ביקורת.
"תודה", הודתי לו בחיוך והמשכתי ללכת לסוף האוטובוס. המושב הכי אהוב עליי הוא הכי אחרון. גורם לי להיות רגועה ולהרגיש בשליטה. מן שריטה כזאת אצלי. במיוחד במצב של היום.
התיישבתי במושב האחרון ליד החלון והוצאתי מתיקי השחור את האוזניות הלבנות שלי וחיברתי אותן לנייד שלי. תחבתי אותן לאוזניי ובחרתי לי שיר מהמבחר העצום שיש לי.
הנהג החל לנסוע והרשתי לעצמי לעצום את עיניי ולישון עד שנגיע לתחנה של נהריה.
***
פקחתי את עיניי וגיליתי שהתחנה הבאה היא התחנה שבא אני אמורה לרדת. ממש שמחתי, אני כל כך שונאת נסיעות ארוכות.
הנהג עצר בתחנה וירדתי מהאוטובוס.
הבטתי מסביבי והיו הרבה חיילי מג"ב מסביבי. מוזר, בדרך כלל הם לא מסתובבים ככה ברחובות של נהריה.
התקדמתי לכיוון קבוצת האנשים שעמדו והביטו על משהו ונראו לחוצים ודואגים.
"סליחה, מה קרה כאן?", שאלתי את אחד המגבניקים שעמד ליד האנשים וניסה להזיז אותם משם ללא הצלחה.
"חפץ חשוד, תלכי בבקשה אחורה, זה מסוכן. כולם לזוז אחורה, קדימה לזוז אחורה!", הוא צעק לעבר אותם האנשים שכנראה אוהבים את הסיכון הסה ולעמוד בפניי המוות עצמו.
זזתי אחורה וגופי החל לרעוד. פחדתי שכל רגע אנחנו עומדים להתפוצץ.
שלחתי הודעה לקורל שאתעכב קצת בגלל החפץ חשוד.
נשענתי על עמוד והתפללתי לה' שהכל יעבור בשלום.
כולם מסביבי נראו לחוצים ומפוחדים, נעים מצד לצד, לא יודעים מה לעשות עם עצמם.
"כולם לזוז אחורה, זה עומד להתפוצץ!", אחד החיילים אמר ולפני שהספקתי להבין מה קרה הבום שלא ציפיתי לו הגיע והעיף אותי אל הריצפה. עיניי נעצמו ולא הרגשתי כלום יותר.