מי אתה ירין? – פרק 9

קודם כל לפניי הפרק, אני רוצה להודות לכל מי שהגיבה על הפרק הקודם. אתן לא מבינות כמה ששימחתן אותי, ריגשתן אותי וחיזקתן אותי. אתן לא מבינות כמה כוח אתן מחדירות בי להמשיך לכתוב כי לפעמים אני מעורערת עם עצמי על הכתיבה שלי אבל אתן באות ונותנות לי את הכוח להאמין בעצמי. אמיתי לגמרי.
אז באמת, תודה רבה מכל הלב, חשוב לי שתדען שאני מעריכה כל אחת מכן ואוהבת עד אין סוף!
וגם אני רוצה להצטער על הפרק שלא יצא כל כך טוב כי כני התקופה קצת קשה, הרבה מחשבות עם עצמי וגם התקופה הקשה שעוברת על מדינת ישראל. בע"ה שיעברו הימים בשקט וללא נפגעים. גם רציתי לשתף שאני מתחילה לשמור שבת ואשמח להתייעץ עם אחת ששומרת שבת איך אפשר להעביר את השבתות מבלי להישבר ולהסביר לי כמה דברים על זה כי אני ממש חדשה בזה, ואני תמיד רציתי לשמור והנה עכשיו קיבלתי את הכוחות.
תודה שוב לכולכן אוהבת הכי שבעולם!!!
עכשיו אחרי החפירה הנה הפרק:)

היה כל כך קשה להיפרד מהבית, מעידן. לחזור מכל הטוב של הבית לכל הרע בבסיס, זה קשה.
התקדמתי לכיוון המגורים של הבנות, עם התיק הגדול תלוי על גבי שעדיין לא התרגל לכל הכובד הזה. "טירונית", שמעתי מאחורי ועצרתי את עצמי, סובבתי את ראשי ואליאור התקדם בריצה לכיווני.
הבטתי על פניו הרציניות שהביטו בי במן מבט לא כל כך מובן.
"המפקד", קראתי בשקט, הוא תחב את ידיו אל תוך כסיו של המדים האפורים שישבו עליו כל כך מושלם. הלוואי והייתי זוכה לראות את ירין עומד מולי עם המדים שנותנים לי כל כך הרבה גאווה ללבוש אותם.
"לי ולך יש שיחה, רצינית מאוד", הוא אמר בטון שקט וקולו היה צרוד, כאילו איים. שתקתי, כי ידעתי שהוא התכוון לירין.
"תשימי את התיק שלך בחדר ותבואי לאותו המקום שדיברנו בו פעם שעברה", הוא פקד עליי, בלעתי את רוקי בכבדות והנהנתי. התרגשתי, פחדתי , רעדתי. ירין…כאילו נדמה שהסיפור שלי ושלו לא יגמר לעולם, אפילו שהוא כל כך רחוק מכאן.
עשיתי כדבריו, שמתי את התיק בחדר, שירה ויולי עדיין לא הגיעו, נעלתי את הדלת והלכתי לאותו המקום שאמר לי.
הוא ישב על הדשא הלח, הקור חדר לעצמות והקפיא את איבריי הפנימיים.
התיישבתי על ידו, הייתה שתיקה מתוחה. ליבי החסיר פעימה, כל רגע הוא הולך לספר לי על ירין, ירין שלי שזכיתי להרגיש אותו שלושה שבועות בלבד אך שנתיים שלמות של זכרון מעורפל אך עם זאת כל כך מוחשי.
"ירין זה הבחור שדיברת עליו נכון?", הוא שאל, גמע את רוקו בכבדות, שמעתי בקולו עד כמה שירין זה נושא רגיש בשבילו.
"כן", כמעט לחשתי, כל שנייה שעברה הרגישה לי כמו נצח וליבי דפק בקצב מטורף.
"ומה הוא סיפר לך על עצמו?", הוא שאל בחשדנות. הבטתי אל תוך עיניי הדבש שלו וחשבתי לרגע, ניסיתי להיזכר באמת מה אני יודעת עליו, עד כמה אני מכירה אותו והבנתי שאני לא יודעת עליו דבר.
"שום דבר, מה שאני יודעת זה שהוא היה מפקד מאוד חשוב במג"ב, גם הבנתי את זה אחרי…אחרי שזה קרה", הדמעות צרבו בעיניי
ואיימו לרדת כל רגע. הוא נאנח והביט על הדשא הירוק שריחו הורגש בחוזקה מהגשם שירד.
"טוב אגם…תחזרי לחדר שלך, תתארגני על עצמך בקרוב ארוחת צהריים", הוא מבחינתו סיים את השיחה וקם מהדשא ונעמד על הרגליים. קמתי גם אני והבטתי בפניו מעוצבנת.
"מה זאת אומרת?חשבתי שתספר לי עליו", כאילו סוג של באתי בטענות אליו. הוא כיווץ את גבותיו ושילב את ידיו השריריות.
"טירונית, את לא תגידי לי מה לעשות, תחזרי לחדר שלך, תתארגני לארוחת צהריים זאת פקודה!", הוא הרים מעט את קולו בכעס רב והרגשתי איך גופי רתח כמו לבה. עוד השאיר בי תקוות שווא, האמנתי שיספר לי דבר או שניים על אהוב ליבי במסתורי. על הבן אדם שיושב בליבי כבר שנתיים שלמות ומסרב ללכת.
סובבתי את גבי והלכתי בהליכה מהירה המסגירה את היותי עצבנית וכועסת. הדמעות התחלקו על לחיי במהירות, השארתי אותן יותר מידי זמן על קצות עיניי.
"שונאת אותו", לחשתי בבכי ונכנסתי לחדרי.
התארגנתי לארוחת צהריים, יולי ושירה עדיין לא הגיעו, כנראה יגיעו אחריי הארוחה.
יצאתי מהחדר ונעלתי אותו, התקדמתי לחדר האוכל, נכנסתי והתיישבתי על אחד השולחנות הריקים. אליאור ישב עם אחת המפקדות שרוב הפלוגה שונאת ומתעבת אותה. היא רעה וקשוחה.
הוא צחק איתה בקולי קולות, הבטתי בהם בשנאה, התיאבון ירד והחלטתי לקום וללכת. הרמתי את המגש והתקדמתי לפח הקרוב שעמד ליד דלת היציאה.
זרקתי את כל האוכל.
"טירונית", קולו המעצבן של אליאור קרא לי.
סובבתי את עצמי לכיוונו והוא כבר עמד ממש קרוב אליי.
"כן המקפד", אמרתי בשקט, הוא הביט בי ברצינות רבה וכעס רב עיניו שידרו.
"למה לא אכלת כלום?", הוא שאל, כאילו שזה מעניין אותו.
"איבדתי את התיאבון המפקד", רק הסתכלתי על שניהם איך אפשר שלא לאבד?
"בסדר אגם לוי, את משוחררת", מה לעזאזל זה היה עכשיו?למה הוא עיקב אותי?
"כן המפקד", בקושי הוצאתי קול, הסתובבתי ויצאתי מהחדר אוכל לכיוון החדר.
הנייד שלי רטט, הוצאתי אותו מהכיס ושיחררתי מהנעילה. התרעה מ0404
"פיגוע דקירה על יד חברון, שני חיילים נפצעו קל, המחבל חוסל."
רק בגלל ההתרעות האלה, יש לי עוד כוח להמשיך ולהילחם על מקומי כאן במג"ב. אני גם יום אחד אהיה שם במחסומים ואלחם עם המחבלים האלה. לחשוב על זה מחדיר בי פחד לא נורמלי אך עם זאת גם כוחות ורצון להמשיך להיות כאן.
***
"אני רוצה שתרימו את האקדח שלכם ותכוונו למטרות, תכוונו טוב טוב אל הראש. זהו מחבל שעומד כרגע מולכם, מאיים עליכם עם סכין, הוא מתקרב אליכם בריצה מהירה, מאיים על חייכם ועל חיי האזרחים. אני רוצה שתכוונו נכון ומדוייק.
קדימה אש!", הוא צעק, התחלנו לירות, יריתי בראשו, כאילו היה הוא מחבל אמיתי שאיתו אני נלחמת.
"חדל אש!", המפקד צעק, אך לא הצלחתי להפסיק. חשבתי על ירין ועל מה שעשו לו.
"אגם לוי חדל אש!", הוא צעק שוב והמחסנית כבר התרוקנה.
"כולם להניח את האקדחים ותחכו כאן, אגם לוי את באה איתי", הוא ירק בכעס והבנתי רק עכשיו מה עשיתי.
קלטתי שלא משנה מה, כל עוד אני אהיה כאן אחשוב על המוות של ירין.
אני ואליאור עמדנו מחוץ למתחם המטווחים ועיניי דמעו ללא סוף.
לסתו ננעלה בחוזקה וידיו היו תחובות בכיסיו.
"אני מקווה מאוד שאת הבנת את חומרת המעשים שעשית שם עכשיו", הוא אמר בשקט אך באיום.
"כן המפקד אבל" "אין אבל כשמדובר בחיי אדם, את סיכנת שם את החברים שלך אותי ואת עצמך, מה שעשית שם זה חמור מכל המעשים שאת יכולה לתאר לעצמך. ואת תענשי על זה בחומרה רבה", הוא הטיף בהרמת קול ובאצבע מאשימה.
שתקתי, כי ידעתי שהוא צודק.
"לבכות לא יעזור לך, תתאפסי על עצמך כבר. את לקראת דרך ארוכה של מצבים כאלה ואף יותר. איך אני יכול לסמוך עליך עכשיו אחרי מה שעשית?", לפתע קולו היה רך יותר אבל עדיין סמכותי.
"סליחה המפקד, זה לא יחזור על עצמו", הוא הביט בי כמה שניות ושתק.
"פשוט…", התחלטתי להגיד, מה שמשך את עיניו ואת התשומת הלב שלו.
"חשבתי על ירין, גם אותו מחהל רצח וממש נכנסתי לזה" "ירין מת, תפסיקי להזכיר אותו, הוא מת", הוא התעצבן, העביר את ידיו על כל פניו וחזר להביט בעיניי הדומעות.
"ירין מת וכדאי שתתחילי להפנים את זה", הוא כמעט לחש ונכנס בחזרה למטווחים. השאיר אותי לבד, עם הרבה חומר למחשבה.
למרות שכבר ידעתי את החומר הזה אך לעולם לא הצלחתי להפנים. או שפשוט לא רציתי.