מי אתה ירין? – פרק 8

עמדתי מול הדלת הסגורה של ביתי, רועדת, מבולבלת. אין לי שמץ מה לחשוב או איך להרגיש.
לפגוש את אבי אחרי שנה, שנה שלמה שלא ראיתי אותו, מה עושים במצב כזה, במיוחד אחרי הבגידה באמא, בעידן ובי. הנחתי בשקט את היד הרועדת שלי על הידית ופתחתי את הדלת.
הבטתי על הבית שהיה חשוך, איש לא היה בסלון או במטבח. נכנסתי וסגרתי אחרי את הדלת.
התקדמתי לעבר החדר של עידן, כשהגעתי ראיתי אותו ישן. שמיכה עבה כיבתה את גופו הגדול ורק ראשי נראה לעין.
חייכתי חיוך קטן, חיוך של אושר שסוף סוף אני רואה אותו.
הלכתי לחדרי והנחתי את תיקי הגדול והכבד על הריצפה והתחלתי להתפשט.
הלכתי למקלחת, נכנסתי למקלחון, פתחתי את הברז וחיכיתי למים החמים. היה קפוא.
ברגע שהמים הקרים התחלפו לחמים נכנסתי והרגשתי את גופי הצטמרר והחל להפשיר לאט לאט.
זה היה כל כך נעים, פתאום אני מעריכה את המקלחת בבית וכל דקה שמתבזבזת בבית.
אחרי שסיימתי להתקלח, יצאתי כשהמגבת כרוכה סביב גופי והתקדמתי לחדר.
החדר היה מחומם מהמזגן שהגלקתי לפני שנכנסתי להתקלח, הורדתי את המגבת מגופי והתחלתי להתלבש.
אחרי שהתלבשתי הלכתי למטבח, עידן ישב בסלון צפה בטלויזיה ואכל גלידה.
"תאום שלי", קפצתי עליו מאחורה באושר ונשקתי על הלחי שלו.
הוא הסתובב והביט בי מחייך, הוא קם וזינק מהספה אליי וחיבק אותי חזק.
כיף להרגיש ידיים אהובות סוף סוף עוטפות את גופי בחום.
"תאומה שלי, סוף סוף את בבית", הוא מלמל והידק את חיבוקו.
"נשמה שלי, התגעגעתי", לחשתי והתנתקנו מהחיבוק הנעים.
הבטתי בעיניי הדבש שלו, הן נצצו, קרנו מאושר בדיוק כמו עיניי.
"נו ספרי איך היה?", הוא שאל בזמן שהתיישבנו על הספה.
"אתה יודע…קשה, מפקד קשוח אבל הוא בסדר", אמרתי ושילבתי את רגליי.
"איך בגולני?", שאלתי אותו, הוא פיסק את רגליו, ישב בישיבה של ערס. לפעמים אני אומרת שגולני הרס אותו והפך אותו לערס, אבל הוא לא באמת כזה.
"קשה, כל המסעות והשהייה בשטח למשך שבוע שלם שאנחנו רק הולכים והולכים קילומטרים שלמים. אבל חוויה", הוא הסביר והביט בי בחיוך קטן, כאילו עדיין מעכל שאני כאן על ידו.
"מה עם…אבא?", חיוכו נפל, עיניו הפכו לכעוסות וטעונות.
"בן זונה…הוא לא ידרוך בבית הזה יותר. אנא החליטה להיות אצלו כמה ימים. את מבינה?!היא החליטה ללכת עם המזדיין הבןגד הזה ולהשאיר אותי כאן לבד", הוא בעט בחוזקה בשולחן ונעל את לסתו עד שחשק שיניים.
"אני לא מאמינה, אני באמת לא מבינה מה הוא אמר לה שהיא התהפכה ככה?", בלעתי את הגוש שחנק את גרוני. הוא כישף אותה בעוד אחד מהשקרים שלו.
"הוא בן של זונה והיא תמימה, יזרה לגיל הטיפש עשרה", הוא ירק בעצבים ורגלו החלה לרעוד.
"תירגע עידן, הוא לא שווה את העצבים שלך, אני אדבר איתה היום", אמרתי ודמעה התחלקה על מורד לחיי, לא יכולתי לסבול את המצב ההזוי הזה.
לא מתאים לאמא שלי להיקלע למצב הזה. לא מתאים לה התמימות הזאת.
"אל תבכי יפה שלי", עידן החל לנגב את הדמעות הנוספות שהתחלקו על לחיי בעזרת אגודלו. הוא חייך חיוך מרגיע ומשך אותי לחיבוק.
"תודה תאום", לחשתי בבכי ובחיוך.
"בשבילך הכל תאומה", הוא לחש ונשק על קודקוד ראשי.
"אני יוצא היום עם חברים, רוצה לבוא איתי?אנחנו יוצאים לנמל", הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן. הוא תמיד מצליח להרגיע אותי.
"לא, תצא אבל אל תשתה הרבה, אני כבר אדבר עם קורל, אולי נעשה שישי ביתי", אמרתי והוא הנהן בראשו.
***

"מה קורה קורל?", עידן שאל, ריח הבושם הגברי התפשט בכל החדר והוא כבר היה מוכן ליציאה שלו עם חבריו.
"בסדר, מה איתך?", היא שאלה, בחנה כל חלק בפניו ובגופו. היא מאוהבת בו קשות.
"בסדר נשמה, נו…בחורות יאהבו איך אני נראה היום?", הוא שאל, יצא חסר טאקט מבלי לדעת. בטח קורל בוכה מבפנים.
"כן, אתה תמיד כובש", אמרתי בחיוך והתפללתי שיצא כבר מהחדר.
"אתן בטוחות שאתן לא רוצות לבוא?", הוא שאל כדי להסיר ספק.
"כן, אל תשתה הרבה בבקשה", כמעט התחננתי.
"רק כי היקשת, טוב יפות, אני עף, לילה טוב שיהיה לנו", הוא אמר ויצא מהחדר.
"דיי קורל, אל תהיי ככה, זה שובר לי את הלב", הבטתי בה בעצב, כי תמיד הייתה מאוהבת בו. היא נאנחה ואני משכתי אותה לחיבוק.
"אמרתי לך, מעניין אותו עכשיו רק להשכיב בנות, תפסיקי לפגוע בעצמך ותתחילי לשכוח אותו", הסברתי לה בעדינות, היא הנהנה בחוסר חשק.
"את צודקת אגם…אני אשתדל", חייכתי לעברה חיוך מרגיע וקמתי מהמיטה.
"יאאלה בואי נשתה איזו בירה קרה, נירגע קצת מהמצב", הצעתי לה והיא הסכימה ישר. היא בחיים לא סירבה לבירה טובה במצב לא משהו.
לאחר שהתיישבנו מול הטלויזיה, עם הבירה הנייד שלה החל לרטוט.
היא הרימה אותו מהשולחן ופתחה את ההודעה שקיבלה.
"זה מאור, אחד מהבסיס שלי שתמיד מתחיל איתי. הוא רוצה לראות אותי מחר", היא אמרה ואני התחלתי לחייך.
"את תחייכי לי את החיוך המרוצה הזה שלך, אני לא מתכוונת להסכים, אני לא רוצה לפגוע בו", היא אמרה ואני נאנחתי, היא שוללת כל כך הרבה גברים שבאמת רוצים אותה בגלל אחי שבכלל לא בכיוון שלה.
"הוא הטעם שלך?", שאלתי והיא הנהנה.
"יופי, עכשיו תחזירי לו הודעה חיובית", הפצרתי בה.
"אבל…" "בלי אבל, קדימה קורל", פקדתי עליה והיא בלית ברירה שלחה לו שהיא רוצה.
"תאמיני לי שזה לטובתך", הוספתי והיא לגמה מהבירה מבלי להגיב כי ידעה שאני צודקת.
"הדלת של הבית נפתחה ועידן נכנס עם אחד מהחברים שלו.
"מה אתם עושים כאן?", שאלתי מופתעת.
"סתם, לא הכניסו אותנו", הוא אמר והתיישב בסלון ביחד עם עומר, חבר ילדות שלו.
"לא נורא, רוצים בירה?", שאלתי בחיוך.
"וואלה מתאים", עידן אמר וקמתי להביא את הבירות.
הוצאתי מהמקרר שתי בירות וחזרתי לסלון.
"קחו", הגשתי לכל אחד והם לקחו מידי.
"תודה נשמה", עידן אמר וחזרתי לשבת על הספה.
"איזה יום מנחוס, מה נעשה?", עומר אמר בביאוס.
"לא נורא, הכל לטובה", עידן אמר ולגם מהבירה.
התחלתי לשחק בשרשרת של ירין, חושבת לעצמי, כמה עוד אחשוב עליו, אתאבל עליו.
הוא מת ממזמן ועדיין אני מרגישה אליו כל כך הרבה דברים. הלוואי והייתי יכולה להציל אותו כמו שהוא הציל אותי.
עד היום אני לא יודעת עליו כל כך הרבה חוץ מאיך שהוא נראה. התמונה שהראו בחדשות, התמונה שחרוטה במוחי כבר שנתיים שלמות.
אני בטוחה שאליאור מכיר אותו, מכיר את מי שיצא למבצע הזה אבל אין לי אומץ לשאול.
הרמתי את הנייד שלי מהשולחן, אולי הגיע הזמן שאשלח לו הודעה ואשאל אחת ולתמיד.
"המפקד, אני יכולה לשאול אותך שאלה?", שלחתי, אין דרך חזרה יותר.
"?", הוא שלח סימן שאלה וליבי כמעט יצא מהמקום.
"ירין אמסלם, מת במבצע לפני שנתיים. אתה מכיר אותו?", שלחתי, הרגשתי את ליבי עוד שנייה יוצא מהמקום. הוא הקליד, כל גופי רעד.
"כן".