מי אתה ירין? – פרק 7

לאחר שיעור על הנשק M 16 שהתמשך שעתיים, יצאנו להפסקה של רבע שעה לרענון. שבוע הבא אנחנו כולנו נערכים לקראת שבוע מטווחים ארוך ביום ובלילה. אני גם מתרגשת וגם מפוחדת, זה נראה מרהיב ומלא אנדרנלין ממלא אותי רק מהמחשבה על זה.
"תגידי, שמת לב שעובר על אליאור משהו?הוא התנהג אלינו בעדינות היום", שירה אמרה ושאפה אל ראותיה את הרעל שאותו מעשנת. "כן…יכול להיות, טוב הוא גם בן אדם", לפעמים זה נדמה שהמפקדים הם לא אנושיים כי הם תמיד רציניים ואסור להם לחייך אפילו לשניה. זה מה שגורם לנו לשכוח לפעמים שגם הם בני אדם ולכל אחד יש את הבעיות שלו.
"כן, היא צודקת", יולי תמכה במילותיי ושירה גלגלה את עיניה. הן לא כל כך מסתדרות אחת עם השניה, וזה ממש מצחיק לפעמים, לפחות אותי.
"הנה החתיך, מעניין עם מי הוא מדבר בנייד שלו, מקווה שלא עם חברה שלו", שירה לפעמים נדמה שהיא חיה בסרט, רחוקה מהמציאות.
"מתי תביני שאין לך סיכוי?", יולי התעצבנה ונשכה את שפתייה התחתונות.
"אויש סתמי, את תראי שהוא לא יוכל לעמוד בפיתוי שלי, מתישהו הוא יישבר", היא המשיכה להביט בו כמו סטוקרית אובססיבית ובחנה כל תנועה של גופו, ידו הפנויה התנופפה מספר פעמים באוויר וסימלה שהוא לא רגוע ואפילו עצבני. פניו היו קשיחות ונעולות, מקווה שכל הכעס שהוא חש עכשיו לא יזרק עלינו.
"טוב בואו נלך, כולן כבר נעמדות בחת", קמתי מהפרגולה ושירה ויולי אחריי. הצטרפנו לשאר הבנות והבנים וחיכינו לאליאור שיגיע.
הוא בדיוק סיים את השיחה, הכניס את הנייד אל כיסו והתקדם לעברנו בצעדים מאוד מהירים.
"לקבלת המפקד המחלקה תמתח להקשב, שתיים שלוש, הקשב!", צעקנו ממש חזק ואליאור החל לבחון כל אחד ואחת בעיניי הדבש שבישרו כעס.
"אני רוצה שכל אחד מכם עכשיו יעשה חמש סיבובים שלמים מסביב למתחם הדגל. יש לכם חמש דקות לעשות את זה ללא הארכת זמן. חמש סיבובים מסביב לדגל זוז!", הוא צעק, כאילו הוציא את כעסו עלינו והנה אנחנו באמת נענשים על כך. זה לא הולך להיות טוב.
"חמש סיבובים מסביב למתחם הדגל המפקד", צעקנו והתחלנו לרוץ.
הבנות והבנים החלו לרוץ מהר, מהר מאוד מה שהשאיר אותי האחרונה מבינהם.
אני לא בכושר וזה הקשה עליי להשלים את הפער עם כולם.
"אגם לוי, תתחילי להזיז את עצמך", שמעתי את אליאור צועק בשעה שעמד בצד בשילוב ידיים ובחן כל צעד שכל אחד עשה. התחלתי לפתח כלפיו שנאה, הוא כל כך מתנשא ומעצבן. חושב שהוא הרמטכ"ל.
התעלמתי ממה שאמר והמשכתי בקצב שלי, המקסימום שיכולתי לתת מעצמי.
עשיתי בינתיים שני סיבובים בזמן שכולם כבר בשלישי. התנשמתי בטירוף והזעתי המון, כל פניי נטפו.
"שתי דקות נשארו, אגם לוי תגבירי את הקצב, או שתצטרכי לחזור על הסיבובים האלה עד שתצליחי לעשות אותם כמו שצריך", הוא שוב צעק, כאילו עוקב רק אחרי המהלכים שלי. ממש התעצבנתי ושנאתי שהוא צועק את השם המלא שלי על יד כולם, ירין היה קורא לי ככה.
"דקה נשארה טירונים, כל הכבוד לאלה שסיימו, אגם, תתחילי להזיז את עצמך", בעלתי את רוקי ואת השנאה שחשתי כלפיו ברגע הזה. הוא מתנפל רק עליי, מה הוא רוצה ממני?לא הצלחתי להבין.
"נגמר הזמן", הוא הכריז וכולנו הפסקנו את הריצה.
נעמדנו על ידו שוב בחת. הוא צמצם את גבותיו והביט בנו כשידיו משולבות על חזהו הנפוח.
"אני פשוט מאוכזב מכם", הוא אמר בזמן שהביט עליי כשאמר את המילה מאוכזב.
"חלקכם עשו את זה יפה, והחלק השני גרוע, ממש גרוע", הוא אמר בנימה מאוכזבת, ליבי ממש יצא אליו. חשבתי לעצמי בציניות מוחלטת, הוא מוציא ממני את הרע.
"מחר, כולכם…עושים את זה מחדש והפעם אני רוצה לראות תוצאות טובות, אל תגרמו לי להתאכזב, דירבאלק טירונים. מחר אתם באים ברוח קרבית ורצינית. אני רוצה לראות אתכם נלחמים על המקום שבו אתם נמצאים עכשיו. לא כולם זכו להיות חלק מהטירונות הקרבית של מג"ב ואני רוצה להגיד לכם שזאת רק ההתחלה. זה רק חימום אז תכינו את עצמם טוב טוב לקראת מה שעוד מצפה לכם", הוא נאם, כמעט כמו הרמטכ"ל, גלגלתי את עיניי כי ממש לא עניין אותי להיות פה.
"אגם לוי", הוא קרא את שמי בטון תקיף והחל לצעוד לעברי.
"הגלגול עיניים הזה לא היה במקום", הוא אמר ונעל את לסתו המרובעת. הביט ממש עמוק בתוך עיניי השחורות.
"על זה רדי לשלושים", הוא פקד עליי ובלית ברירה זה מה שעשיתי.
עכשיו רשמית הוא הבן אדם הכי שנוא עליי, מה לעשות שלדעתי זאת לא זכות להיות כאן אלא הכרחה, הכריחו אותי.
לא רציתי מג"ב לא רציתי להיות לוחמת במג"ב. אני פחדנית, יודעת שלא אהיה מסוגלת להתמודד עם מעצרים והתמודדות עם מחבלים.
"עשרים ותשע, שלושים", סיימתי בקושי את השכיבות שמיכה וחזרתי לעמוד, כל גופי רעד ומה שרציתי זה רק לשבת ולנוח.
כולם היו בשקט עד כדי שהיה אפשר לשמוע את נשימותיי המופרזות.
"כולם משוחררים", הוא אמר "כן המפקד", צעקנו והתחלתי ללכת אך הוא עצר אותי, תפס את ידי בחוזקה.
"חוץ ממך אגם לוי", הוא אמר בשקט, בטון מאיים.
"בואי", הוא אמר והפנה את גבו אליי, החל לצעוד, ואני אחריו.
הגענו למן מקום שקט ומבודד, לא יצא לי להיות כאן.
היה כבר חשוך ועננים אפורים איימו על השמיים ונראה שכל רגע ירד הגשם.
"תשבי", הוא פקד עליי וכמו חיילת טובה התיישבתי, לא רציתי להסתבך. אני רציתי לצאת הביתה ביום שישי.
"אגם לוי", "המפקד אתה יכול להפסיק לקרוא לי ככה?", קטעתי את דבריו, נמאס לי שהוא קורא לי ככה, נמאס לי שהוא כל כולו מזכיר לי את ירין.
"טירונית…אל תתפרצי למילים שלי", הוא אמר והביט בי מבלי להזיז את עיניו משלי.
"ממש איכזבת אותי היום, את מזלזלת במקום שלך", השפלתי את מבטי, לא כל כך היה לי כוח לשיחת עידוד.
"את לא רוצה להיות כאן בזמן שאלפים היו מתים להחליף אותך ולהפוך לחיילים קרביים, כאלה שרוצים להגן על המדינה שבה הם חיים. להגן על הקיום שלהם כאן", דמעה התחלקה על מורד לחיי, הוא הזכיר לי את הסיבה שבגללה אני לא רוצה להיות כאן, הטראומה שעד היום אוכלת אותי. הייתי חלק בזה, חלק מהאינתיפדה הארורה הזאת שנמשכת ולא מראה את סיומה.
ניגבתי את הדמעה, הוא שתק ונתן לי את הזמן לדבר.
"המפקד, לפני שנתיים וקצת, אני נפצעתי מהפיגוע שהיה בנהריה. אני נפצעתי בעיניים שלי וכמעט איבדתי את הראייה שלי. היה שם חייל, חייל ששם לב אליי ולקח אותי לבית חולים, דאג להגיע כמה פעמים בשבוע לבקר אותי ולעודד אותי, לתת לי כוחות לעבור את זה. הוא הוציא אותי מהדיכאון ששקעתי בו", עצרתי את עצמי כדי לבלוע את הגוש שהצטבר בגרוני, הרצון שלי לבכות חנק אותי.
"הוא היה מגבני"ק, אמרתי לו שאני רוצה להתגייס למג"ב, הוא אמר שהוא ידאג לזה. אבל לא ידעתי שזה כל כך גדול עליי, במיוחד אחרי שהבנתי שאיבדתי אותו במבצע…במבצע שאליו יצא עם החיילים שלו", הדמעות הגיעו בזוגות, לא חדלו לרדת, כולי כאבתי מהזכרונות שהעלתי. אליאור שתק, מבין מאיפה בא הרצון שלי לא להיות כאן.
"אני מצטער אגם, מצטער שעברת את כל זה ואני גאה בך מאוד. שהצלחת להתמודד עם כל זה ולהישאר חזקה אחרי הכל", הוא הניח את ידו על כף ידי והביט בי עם מבט מבין ומזדהה.
"גם אני איבדתי חברים, המון חברים במהלך השירות שלי, ואני חושב שזה נתן לי את הכוח להמשיך להילחם ולא לוותר בשום פנים ואופן, כי אם הייתי מוותר, אז המוות שלהם היה לשווא", פתאום משהו במוחי שינה את קו המחשבה, כי הוא צודק, אם אני אלך, המוות של ירין יהיה לשווא?אני לא רוצה שהוא יהיה לשווא, אני רוצה להילחם בשבילו, אני רוצה שידע שלא שכחתי אותו אפילו לא לרגע.
"תודה, אתה צודק המפקד", אמרתי וחייכתי חיוך קטן בזמן שניגבתי את הדמעות המלוחות שזלגו ללא הרף.
"זה בסדר גם לבכות, וזה אנושי להישבר", הוא אמר, נדמה שזה קורה לו המון.
"אתה צודק", אמרתי ולפתע הוא קם מהדשא.
"הגשם מתחיל," הוא הושיט את ידו לעברי. הנחתי את ידי בשלו והוא הרים אותי.
"קדימה טירונית, אני מאמין בך, שלא תחשבי אחרת", חייכתי לעברו בביישנות והנהנתי בראשי.
המשכנו בצעדים מהירים בחזרה למתחם הדגל, כשאני חזקה יותר ומאמינה בעצמי שאני מסוגלת לעבור כל מכשול.

היי בננות אני רוצה להודות לכולכןןןן על התגובות והדירוגים. אתן תמיד מרגשות אותי ומחזקות אותי להמשיך לכתובב:)
מצטערת שאני מעלה רק עכשיו רת נפרק פשוט המצב במדינה ממש מעציב אותי וזה השפיע עליי ממש חזק.
אוהבת ומעריכה עד אין סוףף!!!