מי אתה ירין? – פרק 6

אני רוצה להודות לכולן על התגובות, הן ממש חיממו לי את הלב!
תודה רבה לכןן אני אוהבת ומעריכה את כולכן!
ובקשר לירין, כן הוא מת.

"מעכשיו אתם מוחקים את השם אליאור ופונים אלי בהקשב המפקד. הייתי ברור?!", הוא הרים מעט את קולו באיום, בחן את כולנו בקפידות בזמן שאנחנו משיבים לו"כן המפקד" בצעקה גדולה שתספק את היותו המפקד שלנו.
"עכשיו, אחרי שהכרתי לכם את הבסיס קצת ולמדתם עליו הרבה דברים, תלכו לחדרים, תארגנו את הדברים שלכם ותתייצבו כאן בשעה שבע בדיוק שאתם כבר עומדים בחת הייתי ברור?", הוא שאל וסידר את רצועת הנשק שלו והחליק את נשקו אל מאחורי גבו.
"כן המפקד!", צעקנו שוב והוא המשיך לעמוד ולבחון את כולנו.
הוא נעצר מולי, הביט בי כמה שניות, במבט קצת מפחיד, הוא מפחיד אם להגיד את האמת. אבל הוא היה יותר נחמד כשהרגיע אותי באותו היום בדלתא בחנות, כשהיה את הפיגוע במתחם.
מי היה מאמין שדווקא הוא יעביר את ארבעת החודשים שלי בטירונות.
"משוחררים", הוא אמר בשעה שהוא מביט עמוק בתוך עיניי השחורות. "כן המפקד", צעקנו והוא הלך לכיוון המגורים של המפקדים.
"וואו, כל כך קשוח החתיך הזה…אני שמחה שהוא שלנו", שירה לחשה באוזני, מרוצה מזה שהדבר המפחיד הזה הולך לפקד אותי כל ארבעת החודשים הקשים שאנחנו עומדות לעבור. נאנחתי והתחלתי להתקדם לכיוון החדר שלי ושלה. יש עוד מישהי אחת שגם ישנה איתנו, אבל היא ממש שקטה. קוראים לה יולי.
הכרתי את שתיהן באוטובוס כשיצאנו מהבקום.
ישבתי איתן מאחורה במושבים האחרונים של האוטובוס.
צחקנו, דיברנו, הכרנו פחות או יותר אחת את השנייה.
שירה, היא בלונדינית עם עיניים תכולות מהממות וגופה רזה ומחוטב. לדעתי היא יכולה לדגמן.
יולי יש לה שיער בצבע חום בהיר ועיניי דבש. היא טיפה מלאונת, עסיסית מאוד.
ולי יש עיניים שחורות, שיער שחור פחם ואני רזה. פשוטה נורא ולא מושכת כל כך לעומת כל הבנות כאן בטירונות.
"וואו, הולך להיות לנו שבוע קשה בננות", שירה אמרה ונזרקה על מיטתה בחוסר כוחות.
"כן, אבל מעניין", יולי אמרה בקולה בשעה שקיפלה את החולצות שלה על המיטה.
"אני לא יודעת מה איתכן אבל אני כבר רוצה לחזור הביתה", הן צחקקו קלות ואני משכתי את התיק הגדול שלי לכיוון המיטה שעליה אני הולכת לישון כל הטירונות. היא ממש לא נוחה ויש לי רק מזרון אחד בצבע כחול שלא ירכך את גבי כלל.
פתחתי את התיק והתחלתי להוציא את החולצות המקופלות ממנו והנחתי על המיטה בזהירות רבה שלא יתבלגנו.
הנייד שלי החל לרטוט והוצאתי אותו מהכיס של המכנס שלי.
"היי מאמא", עניתי בהתרגשות, סוף סוף אני שומעת את קולה האהוב.
"היי ילדה שלי, איך את?", היא שאלה בקול רועד ומתרגש.
"אני בסדר אמא, אל תדאגי לי, איך אתם?", שאלתי אותה בעודי מנסה לבלוע את הגוש שלחץ על גרוני בכאב.
"אנחנו בסדר מאמי, איך עובר היום הראשון בטירונות?"
"נחמד, האנשים פה ממש סבבה", הסברתי לה, אבל בתוך תוכי כבר רציתי לחזור הביתה ולהישאר שם.
"יופי, את אוכלצ טוב?לא מרעיבים אתכם שם?", היא שאלה בדאגה.
"כן בטח, דרך אגב אוכל אנחנו צריכים כבר ללכת לאכול ארוחת ערב. אני אדבר איתך יותר מאוחר מאמא"
"טוב ילדה שלי, אני אוהבת אותך ותשמרי על עצמך בבקשה ממך"
"אני אשמור, ביי מאמא אוהבת אותך יותר", אמרתי וניתקתי את השיחה.
הבנות קמו מהמיטה שלהן וסידרו את המדים מול המראה הבינונית שהייתה תלויה על הקיר.
"יאאלה בואו נצא", אמרתי להן.
הן סיימו את הסידורים מול המראה ויצאנו מהחדר.
כשהגענו, הצטרפנו לחת ואליאור הגיע בדיוק איתנו.
"לקבלת המפקד, המחלקה תמתח להקשב, שתיים שלוש הקשב!", צעקנו. אליאור עמד מולנו כשידיו משולבות על חזהו. עיניי הדבש שלו בחנו את כולנו שוב.
"מחלקה שתיים, אני רוצה שתסתדרו לשלשות ישרות ונמשיך לכיוון חדר האוכל.
"כן המפקד!", צעקנו והתחלנו להסתדר בשלשות, כדבריו והתחלנו ללכת.
כשהגענו, התיישבנו כל המחלקה מסביב לשולחן ארוך לאחר ששמנו כל אחד על הצלחת אוכל.
"שקט מחלקה שתיים", הוא צעק בעצבים וכיווץ את גבותיו.
"יש לכם חצי שעה לאכול, לשתות ולעשן. אחרי החצי שעה הזאת כולם להתייצב במתחם הדגל הייתי ברור?!", הוא שאל בטון הסמכותי שלו.
"כן המפקד", צעקנו שוב כמו כולם כאן בחדר האוכל.
זה קצת הצחיק אותי והרגיש לי מוזר.
"יופי, בתיאבון טירונים", הוא אמר והלך לשבת ביחד עם חבריו המפקדים.
"וואו, הוא קשוח", יולי אמרה ולגמה מהכוס מים שלה.
"כן, קשוח וחתיך", שירה אמרה והביטה בו במבט שובבי.
"אויש, כאילו יש לך סיכוי איתו", יולי אמרה בגלגול עיניים.
"בטח, הוא לא יוכל לסרב לי", שירה התעצבנה מעט.
"מה שתגידי", יולי אמרה והתחלתי לצחקק מהויכוח המיותר והמפגר הזה.
***

סוף סוף הרגע הזה הגיע, אני כבר אחרי מקלחת שהורידה ממני את כל היום העמוס והמוזר הזה.
שיחררתי את המסך של הנייד שלי מהנעילה והתקשרתי לאמי.
"היי מאמא, מה קורה?", שאלתי ופתאום שמעתי צעקות מעבר לקו.
"אמא מה הולך שם?", קמתי מהספסל שעליו ישבתי.
"אבא שלך, הוא חזר ועידן הופך פה את כל הבית הוא רב איתו", היא אמרה בבכי. לא מאמינה שהוא חזר, שהיא הכניסה אותו לבית שלנו.
"אמא…איך עשית את זה בכלל?אחרי כל מה שהוא עשה לך!", צעקתי עליה וכל גופי רתח ורעד מעצבים.
"למה לא אגם…הכל בסדר עכשיו", היא שיקרה לי ובמיוחד לעצמה.
"אמא, תעיפי אותו מהבית, אני לא מאמינה שנכנעת לשקרים שלו", צעקתי, שכחתי איפה אני נמצאת.
"אלה לא שקרים אגם…תפסיקי לפקפק באבא שלך", היא כעסה, באיזו זכות?
"טוב…בסדר אמא כשתחזרי לעצמך תדברי איתי", אמרתי וניתקתי את השיחה.
ניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי וניסיתי להירגע.
"מה הולך פה טירונית?", אליאור שאל והבהיל אותי כמעט עד התקף לב.
"המפקד…הכל בסדר", התיישבתי על הספסל והשפלתי את מבטי.
"למה נראה לך שאת יכולה לצעוק כאן בכל המגורים ולהפריע לבנות לישון", הוא שאל ונעמד מולי עם ידיים משולבות על חזהו.
"המפקד, איבדתי שליטה", הסברתי והרמתי את מבטי לעברו.
"פעם אחרונה שאת צועקת ככה הייתי ברור?", הוא איים בקולו, הפחיד אותי עד מוות. אני אפילו לא יודעת מה יש בו שכל כך מפחיד אותי.
"כן המפקד", השבתי לו, הוא עמד מביט בי כמה שניות והלך.
אחרי שהוא הלך, הרשתי לעצמי להוריד את הדמעות ולשחרר את הכל.