מי אתה ירין? – פרק 19

"אגם לוי!" קולו נשמע מאחוריי, המשכתי לרוץ אך הוא הספיק לעקוף אותי ולעמוד למולי.
"מה אתה רוצה מהחיים שלי?" שאלתי בקול שבור ומרוסק.
לא הצלחתי לנשום כשורה, ידו אחזה בפניי והחמימות חדרה לתוכי והרגיעה את אבריי.
"לאן את הולכת?" הוא שאל כשהוא מתנשם בכבדות, השפלתי את מבטי והרגשתי איך אני מתרככת לאט לאט.
הקול שלו, המגע שלו…
"בואי." הוא אמר ומשך אותי אחריו.
"לאן?" שאלתי ומשכתי באפי מעלה.
"בחזרה למשרד." הוא אמר, נכנעתי כל כך מהר, אני לא מכירה את עצמי יותר.

נכנסנו למשרד, הוא נעל את הדלת ונעמד מולי, רועד בכל גופו ולא רגוע.
עיניי הדבש שלו חדרו עמוק בעייני השחורות.
הרגשתי פתאום רגועה יותר.
"אני מצטער." הוא לחש בקול הצרוד שלו ותפס בפניי בעזרת שתי ידיו הגדולות והגבריות.
עצמתי את עיניי, דמעה זלגה לה במורד לחיי והוא מיהר לסלק אותה בעזרת אגודלו.
"אל תבכי, אני מטומטם סליחה." הוא כמעט התחנן, פקחתי את עיניי והרגשתי אבודה.
לא ידעתי איך להרגיע את הרעד בגופי.
"בסדר." כמעט לחשתי, רוצה שההרגשה המעיקה תעלם כבר.
הוא הביט בי עם המבט הרציני שלו ומשך את גופי הקטן לחיקו.
הבטחון שוב עלה, הרגשתי בטוחה בין זרועותיו החסונות, הן היו כל כך מגנות.
הן עטפו אותי ופיזרו חום בכל חלק שידעו נגעו בי.
"תבטיח לי שלא תתפרץ עליי ככה יותר." ביקשתי בשקט על חזהו, הוא הידק את החיבוק הנעים ונשק על קודקוד ראשי.
"מבטיח." הוא לחש ולא חדל לעטוף אותי בחום.
התנתקנו מהחיבוק, הוא הביט בעיניי באותו המבט שהבטתי בעיניו הגדולות.
הוא ריסק את שפתיו על שלי והתנשקנו בפראות, המון תשוקה וחושניות גערו בנו.
היינו חמים יותר מלבה.
הוא הרים אותי והנחית בחוזקה על השולחן.
פלטתי אנחה שקטה מפי, זה הטריף אותו יותר.
ידיו ליטפו את גבי וירדו ליריכיי.
הרגשתי בגן עדן, כל כך רציתי להיות איתו, לעשות איתו אהבה.
"סעמק את כזאת יפה…" הוא לחש, כאילו בכעס.
מרוב התשוקה הורדתי את החולצה שלו של המדים ואז את החולצה הלבנה הפשוטה.
עכשיו שריריי בטנו היו חשופים למולי, זה הדליק אותי עוד יותר והבליטה במכנסו יותר מהכל.
"את רוצה שאני אפשיט אותך?" הוא לחש באוזני בקולו הצרוד.
הסתבכתי, אני כל כך רוצה, הכי רוצה.
אבל שתקתי, לא יכולתי לענות כי זה כל כך מוקדם להתמסר אליו במאה אחוזים.
"סליחה." הוא אמר והחל להתלבש בחזרה.
"זה מוקדם מידי…" הוא הוסיף והעביר את שתי ידיו על כל פניו, מנסה להרגיע את הרוחות.
"אני מצטערת, אני הורדתי ממך את המדים." אמרתי והחלקתי הישר לריצפה עם רגליי.
"נסחפנו מלאך שלי." אני אוהבת כשהוא קורא לי ככה…הלב שלי מתחיל לפעום בעוצמות מטורפות.
"היום הזה יגיע, הוא יהיה במקום נורמלי וברגע שתרגישי בטוחה בזה." הוא אמר בחיוך קטן שחשף את גומתו.
"אתה מושלם אליאור." אמרתי ואישוניו זזו במהירות על כל פניי.
הוא נישק אותי נשיקה קטנה ונעימה.
"לכי לישון." הוא אמר והנהנתי בחוסר חשק, רציתי להיות איתו עוד.
"לילה טוב." לחשתי ונישקתי את שפתיו ארוכות, מסרבת להתנתק מהן.
"לילה טוב מלאך קטן ויפה." הוא לחש באוזני, צימרר את גופי.
פתחתי את הדלת, מעבירה באליאור מבט אחרון ויוצאת.
***

ישבתי בחדר האוכל, לבד.
יולי ושירה החליטו שהן רוצות לנוח עוד קצת ולוותר על הקפה של הבוקר.
שתיתי את הקפה לבד, כל כך היה לי כיף עם השקט הזה.
הלוואי והוא היה נמשך יום שלם.
אבל היום אנחנו יוצאים לשמור בטרמפיאדות, בתחנות שמהם עולים החיילים.
אנחנו יוצאים בזוגות.
מעניין עם מי אני אהיה.
הבטתי בכל מי שנכנס לחדר האוכל ואז…פגשתי בעיניו השחורות, הן נראו כל כך ריקות וגופו היה קשיח מבעד למדים האפורים שהוא היה לבוש בהם.
איך זה הגיוני?ממתי נתי קשור למג"ב?
הסתבכתי בתוך עצמי והמון שאלות צצו בראשי.
הוא נכנס אל חדר האוכל ביחד עם אליאור שנראה כה זוהר וכל כך חתיך.
יכולתי לגמור רק מלהביט עליו.
כל הבנות בחדר אוכל, העבירו את מבטן לכיוונם וכמה נשכו את השפה התחתונה.
אי אפשר להאשים אותן, הם נדמה לי הקצינים הכי שווים במג"ב.
זה פשע כשיש קצינים כאלב מתחת לטירוניות רעבות.
אני בהחלט רעבה, רעבה לאליאור.
הוא נראה כמו חייה טורפת ורעבה במיוחד.
שניהם עצרו בי, הביטו בי במבט משונה, במיוחד נתי. הוא הביט בי כאילו הרבתי לו את החיים.
מה יש לו נגדי?
סיימתי לשתות את הקפה שלי וקמתי מהכיסא שעליו ישבתי.
התקדמתי לכיוון הפח, זרקתי את הכוס ויצאתי מהחדר אוכל.
הרגשתי מוזר פתאום, נתי מבלבל אותי בכל כל הרבה מובנים.
העיניים שתמיד בוחנות אותי, הריחוק והריקנות במבט שלו תמיד כשהוא מביט בי.
עכשיו ההופעה שלו כאן עם המדים…
אח!אני חייבת להפסיק להעמיס עליי את הדמיונות המופרחים שלי.
אני סתם מכניסה את עצמי ללקט של סרטי פנטזיה.
נעמדתי בח' על יד שירה ויולי, חיכינו לבואו של אליאור.
"בוקר טוב טירוניות." קולו הקשוח של אליאור נשמע והוא עמד כהרגלו עם ידיים משולבות על החזה ונתי עמד ממש על ידו עם ידיים תחובות בתוך כיסי מכנסו.
וואו, הוא נראה כל כך טוב עם המדים האלו, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו.
מה קורה לי?
"אני רוצה שתכירו את נתי, כפי שאתן יודעות היום אתן הולכות לשמור בטרמפיאדות ונתי ילווה אתכן ויסביר לכל אחת מכן מה עושים. אני לא רוצה לשמוע תלונות ממנו דירבאלק." אליאור אמר כאזהרה ושיחרר את ידיו מחזהו.
"כן המפקד!" צעקנו פה אחד כל הבנות ונתי נעמד במרכז הח'.
"שלום, לי קוראים נתי אבל בשבילכן זה המפקד. אם מישהי תעז לקרוא בשם שלי היא תקבל שבת. אני לא משחק משחקים, אתן נמצאות בקרבי, במשמר הגבול.
אני חושב שאתן כבר יודעות מה לעשות ומה לא לעשות אז אני לא רוצה להתחיל לחלק כאן עונשים כי חבל. הייתי מובן?!" הוא צעק בקשיחות וברצינות.
הוא ממש נראה מאיים עם הטון הרציני והקשוח שלו.
הוא יותר רע מאליאור.
"כן המפקד!" צעקנו מבוהלות.
"יופי, עכשיו אני מחלק את כולכן לזוגות לפי הסדר, כל זוג ישמור בתחנה אחרת עם האפוד והנשק עליכן. אתן דואגות ששום חייל לא יעלה על טרמפ עם בן אדם זר. כל דבר חשוד אתן קוראות לנו בקשר ואנחנו מתייצבים לעזרה. הייתי ברור?!" הוא אמר ושוב נראה כל כך רע וקשוח, עצבני וכועס.
"כן המפקד!" שוב צעקנו כמו תקליטור שבור.
"יופי." הוא אמר והחל לחלק אותנו לזוגות.
אליאור עמד בצד והביט על כולנו גם במבט רציני אך כשהביט בי…משהו בו התרכך, הרשתי לעצממ לחייך חיוך קטן ונבוך.
"משהו מצחיק אותך אגם לוי?" נתי שאל וישר החיוך נמחק מפניי.
"לא המפקד." אמרתי בשקט וקצת מפוחדת.
הוא רק הביט בי עם המבט הזה שלו כמה שניות שלמות.
"את תשמרי איתי." הוא אמר, לא הבנתי למה.
"למה המפקד?"פלטתי מפי.
"יש לך תלונות?או בקשות?" הוא שאל בציניות וכל כך רציתי לגלגל את עיניי אך החלטתי לשמור זאת לעצמי ולהסתבך פחות.
"לא המפקד." עניתי בתבוסה.
"יופי, אז עכשיו אפשר להמשיך." שוב הציניות נטפה מפיו, זה הרתיח לי את כל הדם בגוף.
למה הוא בא לכאן בכלל?

הגענו לתחנה המיוחלת לנו, כל כך רציתי לשבת על הספסל של התחנה.
הייתי מיובשת ועייפה מהדרך מהבסיס לכאן.
ההליכה לכאן חיממה את כל גופי למרות שיש רוחות סוררות בחוץ.
השמיים היו אפורים והעננים איימו להוריד
גשמים.
נתי נשען על הקיר של התחנה והביט בי במבט חודר פרטיות.
רציתי שיפסיק, זה רק גורם לי להרגיש לא בנוח.
"יש לך שרשרת יפה." הוא לפתע אמר, יישר את גבו והתקרב לכיווני.
הוא נעמד ממש קרוב אליי והביט על השרשרת של ירין.
גמעתי את רוקי והתחלתי לרעוד.
"ת-תודה המפקד." גמגמתי מעט.
"מאיפה השרשרת הזאת?" הוא שאל, נראה רציני ועדיין כועס ומרוחק.
"מישהו הביא לי אותו." כמעט לחשתי, הכל פתאום חזר אליי, הזכרון כשהוא נתן לי לשמור על הדבר הכי יקר לו.
"מי?" הוא שאל, כאילו זה עניין אותו ממש.
"אחד שהציל אותי מפיגוע." קולי נשבר.
"ולמה את עצובה?" הוא שאל בקול צרוד.
הרמתי את עיניי הדומעות ישירות לעיניו השחורות שכרגע קדרו.
"כי הוא מת." אמרתי והדמעות החלו לזלוג במורד לחיי כמו מפל ענק.
לסתו התהדקה בחוזקה, הוא ניגב את הדמעות שלי בעזרת אצבעותיו החמות וגרם לליבי להחסיר פעימה.
"אל תבכי." הוא ביקש.
"כבר שנתיים שלמות שאני מנסה, זה לא בשליטה שלי." הסברתי.
"את עדיין אוהבת אותו?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו בסקרנות.
מה אני אמורה לענות לו?הוא חבר של אליאור.
"הוא מאוד משמעותי בשבילי, הוא הציל אותי.
אני בחיים לא אשכח אותו." אמרתי והשפלתי מבט.
"שאלתי אם את עדיין אוהבת אותו." הוא שאל שוב והרים את מבטי בעזרת האצבעות שלו.
למה זה כל כך מעניין אותו?
שתקתי, שיקח את השתיקה לאן שנוא רוצה.
אין לי יותר כוחות לדבר על זה.
אני כזאת מתוסבכת, לפעמים אין לי כוח לעצמי.
"את עדיין אוהבת אותו." הוא קבע, ידעתי שיקח את זה למקום הזה.
"אני אוהבת את אליאור." הסברתי בתוקף.
הוא השתתק, כאילו לא מאמין לי.
"עברו שנתיים, אני לא יכולה לאהוב בן אדם אחרי תקופה כל כך ארוכה.
אולי אני מעריכה אותו אבל אני כבר לא אוהבת אותו." ניסיתי לשכנע אותו את מה שאני משכנעת את עצמי כבר תקופה.
"זה אפשרי, מניסיון." הוא אמר והביט בתוך עיניי השחורות.
"אתה מאוהב במישהי?" שאלתי, הוא כל כך מסקרן.
"כן, תקופה ארוכה כבר." הוא אמר והדליק סיגריה.
"אז למה אתה לא איתה?" שאלתי, בתקווה שזה לא נושא ממש כאוב.
למרות שאהבה זה תמיד משהו שיכאב.
"כי היא שייכת לחבר שלי." הוא אמר, הוצאתי קול מפי של לא מאמין והנחתי את ידי על הפה שלי.
לפעמים אני חסרת טאקט.
"הוא יודע שאתה אוהב אותה?"
"לא." הוא ענה בקשיחות, עיניו היו איקניות וקרות.
"אז איך…איך היא עשתה לך את זה?"
"היא לא אשמה בכלום. אני אשם." הוא הסביר אך עדיין לא הבנתי.
הוא הביט בי במבט כל כך…מחסיר פעימה.
עצמתי את עיניי ונשכתי את שפתיי עד כאב.
רציתי שהזמן יעבור ואוכל ללכת לאליאור.
נתי גורם לי לשכוח ממנו לכמה רגעים, אני לא רוצה את זה.
פשוט לא רוצה.

שבת שלום בנות, אני מודה לכן על התגובות והדירוגים.
מעריכה ואוהבת עד אין סוף!