מי אתה ירין? – פרק 18

ישבתי לצד מושב הנהג, לצד אליאור שנראה כל כך אדיש, עם מבט קר בעיניו.
"אליאור…" מלמלתי בשקט, הוא לא הביט בעיניי, הוא בהה באחת המכוניות שחנתה לצד המדרכה.
התעלם ממני, כאילו פחד לפגוש בעיניי, כאילו הייתי מטרד או מחלה כל שהיא.
"אליאור!" קראתי בכעס, הוא הקשיח את לסתו בהדיקות וכפות ידיו שאחזו עכשיו בהגה התאגרפו ופרקיי אצבעותיו הלבינו כל כך חזק שנראה כאילו עורו עמד להיקרע.
הוא סובב את ראשו לכיווני ממש באיטיות, הביט בי בעיניים סוערות.
עיניי הדבש שלו נראו כמו כדורי אש שהיו מכוונים לכיווני, ממש התחלתי לחשוש ממנו.
"את מטריפה אותי את יודעת?" הוא זעף בי והידק עוד יותר את לסתו.
"את מטריפה לי את השכל, סעמק בגללך אני צריך להישאר ער כל הלילה?למה אני צריך לחשוב מה לעשות איתך, לחשוב איך להחזיר אותך אליי. אני לא עשיתי כלום אגם, אני לא עשיתי כלום ואת מזיינת לי את המוח שאני בוגד בך?"הוא אמר כאילו בפליאה.
פי התעקל מעט למעלה מההלם שקיבלתי, נפגעתי, הוא ממש מחץ לי את הלב עם האמירות האלו.
רציתי לקבור את עצמי עמוק מתחת לאדמה בעודי חייה.
לא רציתי לשבת על ידו ולהרגיש אשמה, להרגיש הרעה בכל הסיפור כי זה לא ככה בכלל.
"היא קראה לך אהובי וכתבה לך שהיא מתגעגעת אליך. איך רצית שאגיב?" שאלתי בשקט, מגוננת על עצמי בפני האצבע המאשימה שלו.
"שתסמכי עליי." הוא אמר בקולו הצרוד שהרטיט לי כל חלק בגוף. שתקתי, לא ידעתי כבר מה אני באמת רוצה ומה אני אעשה עם כל מה שנוצר בינינו עכשיו.
חוסר אמון אחד בשנייה.
אני שונאת להיות במצבים כאלה, אני כל כך שונאת את הרגע הזה.
הוא התניע את הרכב שלו והחל בנסיעה הארוכה לבסיס.
אני שונאת את צורת הנהיגה שלו, אני שונאת את איך שהמדים יושבים על גופו השרירי.
אני שונאת את המבט הרציני שתפר על פניו עכשיו ואת לסתו שבכל רגע מתהדקת יותר ויותר.
אני שונאת שכל זה גורם לי לרצות אותו יותר.

הנייד שלו רטט בדיוק כשעצרנו ברמזור אדום.
הוא ענה לשיחה.
"הלו" קולו היה תוקף.
"שיצפה למשפט ממני, הוא התעסק איתי יותר מידי." הוא אמר בכעס רב. עצבני והיה כל כך סקסי, כל כך רציני שישפוט אותי באותו הרגע.
דיי, מחשבות מלוכלכות לא מתאימות עכשיו.
הרגשתי צורך לחבק אותו עכשיו, להרגיע אותו ולהגיד שהכל מאחורינו, אבל הוא רתח מבפנים, כל כך להוט שפחדתי להגיד אפילו מילה.
***
שירה יולי ואני, ישבנו בחדר האוכל, אכלנו את הארוחת צהריים שלנו.
שקעתי במחשבות, איך אראה את אליאור כל יום דבוק לבלונדינית שלו.
הוא ישב איתה מולנו, מחייך מהבדיחות שלה ומתרגש מכל נגיעה שלה בגופו.
פשוט רתחתי לראות את זה מול עיניי, הוא באמת חושב שזה מה שירגיע את הרוחות?
יכול להיות שהוא מעדיף ככה, אני והוא בנפרד.
אולי הוא התחרט ובחר בחופש על פני.
"וואי כל כך נהניתי הסופ"ש הזה. שתיתי כמו חמור." שירה אמרה ופלטה אנחת עייפות והניחה את ראשה על השולחן.
"תפסיקי לשתות בכמויות כאלו ענקיות. את תהרסי את הכבד שלך." יולי אמרה בדאגה ואפילו קצת כעס נשמע בקולה. תמיד שתיהן מצליחות להצחיק אותי.
"מה נהיית לי האמא הפולניה שלי?" שירה אמרה באדישות וזה הרתיח את יולי שגילגלה את עיניה.
"את בחיים לא תקבלי את העובדה שדואגים לך." יולי אמרה מעט מאוכזבת ואני חשבתי לעצמי שהיא סתם מבזבזת אנרגיות על שטויות.
"אני בסה"כ רוצה לישון יולי, מה לקחת רציני?" שירה אמרה בצחקוק קל.
"עזבי." יולי אמרה ולקחה ביס נוסף מהחזה עוף שלה.

אחרי שסיימנו את הארוחה, הלכנו למתחם הדגל וחיכינו לאליאור.
כל הבנות כאן ירקו קצף מהפה מהציפיה לראות אותו שוב, את המפקד החתיך.
גלגלתי עיניים בגלל ההתלהבות הילדותית שלהן.
הוא הגיע ונעמד מולנו כשהוא משלב את ידיו על חזהו הקשיח.
כולנו נעמדנו דום וחיכינו שיתחיל לדבר.
שבוע טוב טירוניות, אני מקווה שחזרתן עם הרבה כוחות לשבוע הזה כי הוא הולך להיות לא קל בכלל." הוא אמר במעט תוקפנות, אך בסמכותיות מוחלטת.
"כן המפקד." צעקנו כולנו פה אחד והוא המשיך להביט על כל אחת מאיתנו.
"אז לפני שנתחיל את היום איתי, אני רוצה שתעבירו עם גליה הרצאה על עזרה ראשונה וכל מיני טיפולים שתצטרכו לדעת בשטח.
אני לא רוצה לשמוע תלונה אחת מגליה אחרת כולכן תרוצו את המתחם הזה עשר סיבובים בחמש דקות. אני מזהיר אתכן."
הוא איים ואני גלגלתי את עייני, מה הוא חושב לעצמו שהוא מאיים על דבר כזה?
"משהו לא מתאים לך ממה שאמרתי אגם לוי?" הוא שאל והחל להתקרב אליי בצעדים מהירים.
גלגלתי שוב את עיניי.
"עוד גלגול עיניים פשש…אגם לוי חזרת ממש אמיצה." הוא אמר, בנימה מזוייפת.
"על הגלגול עיניים הזה את תישארי שבת, עכשיו למשרד שלי ואתן, גליה תלווה אתכן." הוא אמר וגליה כבר עמדה לצידו.

נכנסתי למשרד שלו, סגרתי את הדלת מאחוריי ובתיישבתי מולו.
הוא כרך את שתי ידיו סביב צווארו, כמה שאני אוהבת שהוא יושב ככה ומביט בי עצבני.
הוא גבר כל כך סקסי.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, אני המפקד שלך אגם לי. כדאי שתפנימי את זה עמוק עמוק בתוכך. על הזלזול בי את נשארת שבת ועוד גלגול עיניים אחד את תישארי גם את השבת ההבאה."אמר אמר בתוקפנות, הרים את קולו עליי מאיים עלי. הוא פשוט התהפך כאילו שכח מה עברנו לפני יום.
"הנה גלגלתי, ממש מעניין לי שתשאיר אותי כאן שבת הבאה, מצידי תשאיר אותי כל השבתות. אתה לא מאיים עליי." אמרתי בהתגוננות. הוא התעצבן ופניו הקשיחו ועיניו ירו לעברי אש.
"אגם לוי" "תפסיק לקרוא לי אגם לוי!" צעקתי כמו מטורפת.
בשנייה שצעקתי הוא העיף את כל מה שהיה מונח על שולחנו בהינף יד חדה ומהירה.
הותיר אותי המומה ומבוהלת.
עוד התפרצות זעם, הוא נראה כל כך אלים באותו הרגע.
פחדתי.
גופי רעד ושפתיי גם החלו לרעוד, התאפקתי בכל הכוח לא לבכות.
אחרי הכל אני אשמה, התגרתי בו והתחצפתי כאילו היה ידיד שלי.
הוא הביט בי מתנשף, מעביר את על כל פניו את שתי ידיו הגדולות ואז חוזר להביט בי.
"תעופי מפה." הוא ביקש בשקט כשהוא מביט בי בסערה וזה פוגע בי כל כך.
כל כך רציתי להיות חבוקה בין זרועותיו החסונות והחמות.
אבל זה לא קרה הוא רק חיכה שאצא שלא יראה את פניי מולו.
"אתה רציני?" שאלתי בקול רועד.
"הכי רציני, תעופי מפה עכשיו." הוא אמר והפעם הרים את קולו. ידיו היו מאוגרפות ולסתו הדוקה וקשיחה.
"אין שום בעיה, לא תצטרך לראות אותי פה עוד יום אחד." אמרתי ויצאתי ממשרדו, רצתי לחדר לארוז את כל הדברים שלי.
אני לא רוצה שום קשר למג"ב הם הרסו לי את החיים.