מי אתה ירין? – פרק 17

"שכחתי את הפל…" הוא השתתק ברגע שראה את ידיי אוחזות בנייד שלו.

הוא השתתק וקפא במקומו.

"מי זאת?" שאלתי וזרקתי את הנייד לעברו בזלזול, הוא תפס את הנייד והביט בי במבט קודר. מבט מרתיע, לסתו ננעלה ורק אז עיניו ירדו לעבר ההודעה.

הוא זרק את הנייד על המיטה והתקרב אליי בצעדים מהירים כשכל גופו דרוך וקשיח.

"את חושבת שאני יודע?את חושבת שאני בוגד בך?" הוא שאל, העביר את האשמות אליי. בשיא החוצפה.

"סליחה?אליי אף אחד לא מסמס הודעות כאלה, אני זאת שצריכה לכעוס עליך, אל תאשים אותי בבגידות שלך!" הרמתי את קולי ועברתי אותו כשהתנגשתי בכתפו החזקה.

התחלתי לחפש בטירוף אחר בגדיי ונעליי.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שאל ומשך את אותי אליו, הצמיד אותי לקיר ולא נתן לי לזוז.

"תפסיק." לחשתי בפחד, הוא הפחיד אותי כל כך, הציג בפניי את הצד הזועם שלו לא מתבייש כלל. כאילו היה גאה בו.

"אני הכל, אבל בוגד אני לא." הוא הדגיש את המילה 'בוגד'. התעמקתי במבטו, בעיניי הדבש ובאישוניו שהתרחבו ועכשיו צבע עיניו נראו שחורות.

"תפסיק."אמרתי שוב, הוא שיחרר מעט את האחיזה שלו בידיי אך לא שיחרר לגמרי.

"זאת בטח אחת הבנות ששכבתי איתן בעבר, אני לא בגדתי בך ואני לא בן אדם כזה." הוא אמר בקול מעט שבור ומחוספס, צרוד ומסוקס ומאוד בטוח בעצמו.

לא הצלחתי להוציא מילה, לא ידעתי למה להאמין. הסיטואציה הייתה כל כך קשה בשבילי.

"תגידי משהו כבר, אני משתגע." הוא אמר כאזהרה.

"אני לא יודעת…אני באמת לא יודעת אם להאמין לך." קולי היה חנוק ובעיני התמלאו דמעות צורבות שנורא התאפקתי להשאיר אותן שם.

"טוב…תעשי את ההחלטות שלך, אני אמרתי לך ואומר שוב, אני לא בוגד. אני בחיים לא אהיה כמו…"הוא הפסיק לדבר, הפסיק את המשפט, התקשה להשלים אותו. הוא התעמק במבטי עיניו הסוערות קדחו בעיניי המפוחדות.

"אני חושבת שעדיף שאלך." אמרתי, לא בטוחה כלל בהחלטה הזאת. אני יודעת שאם אצא מהדלת הזאת…אין יותר דרך חזרה. אין יותר אני והוא.

"אני בחיים לא אחזיק אותך בכוח, אם את מחליטה לוותר עלינו בכזאת קלות ולא לסמוך עליי…אולי באמת עדיף שתלכי." הוא אמר בהחלטיות ונתן לי את הדרך לעבור.

הבטתי עליו עוד כמה שניות קצרות והחלטתי ללכת.

לוותר, אגו, אגו מטומטם.

***

חזרתי במונית הביתה, נכנסתי, פניי נפולות וגופי רועד מעצבים.

האגו המטומטם שלי, מתי הוא יפסיק למנוע ממני לחיות?

למה אני מטומטמת?למה וויתרתי?אולי הוא דובר אמת?הוא היה כל כך אמין. עיניו לא שיקרו לי.

אולי הוא שחקן?אולי ניסה לסבן אותי?

אח!הראש עוד שנייה מתפוצץ מבלבול.

למה קשה לי לסמוך על אנשים?

"תאומה, מה את פרצוף תשעה באב?" עידן הגיח מהמטבח כשידו אחזה בשקית שוקו קרה ומגרה.

חטפתי את השקית ופניו נראו מופתעות.

"אני בדיכאון, אל תכעס." אמרתי ונזרקתי על הספה בחוסר חשק לכלום.

"דברי." הוא נשמע רציני, מוכן להקשיב.

"אתה בטח תשתגע אם אספר לך מה עשיתי." איך הוא יקבל את זה שישנתי אצל המפקד שלי?

"נו, דברי. מבטיח שלא אשפוט." הוא נתן את מילתו.

"ניפרדתי מהמפקד שלי." אמרתי במהירות, בתקווה שלא יבין.

"עם המפקד?" הוא שאל מופתע, אפילו טיפה כעוס.

"אתה הבטחת!" כעסתי.

"לא, סליחה. ספרי מה קרה." הוא נירגע והביט בי שאמשיך.

אחרי שסיפרתי לו הכל, הוא החל להצדיק אותו. להסביר שיש מצבים כאלה, שזה הגיוני.

הוא גרם לי להרגיש עוד יותר רע.

"הכל יהיה בסדר נו, אם את חשובה לו, תאמיני לי שהוא לא יוותר עליך בכזאת קלות." הוא אמר בביטחון וליטף את ראשי כשראשי חפור בחזהו.

"אתה חושב?" שאלתי בחוסר ביטחון.

"ברור, אחותי אני גבר. אני יודע על מה אני מדבר." הוא הצליח להרגיע אותי מעט.

"תודה תאום." חיבקתי את גופו השרירי, מאושרת שהוא אחי.

"הכל בשביל התאומה הכי יפה עלי האדמות." חנפן, חנפן שאני אוהבת.

"טוב, היום אנחנו יוצאים, משתחררים ושותים את הנשמה שלנו." הוא הציע הצעה מפתה ומתאימה לי בול.

"זורם לי." אמרתי, שמחה יותר.

***

הבר מלא, מזל שבאנו בזמן והצלחנו לתפוס את המקומות האחרונים.

ממש יפה כאן, אווירה שונה, כפרית יותר. אני מרגישה ממש בחו"ל.

הכל כאן שונה ממה שאני רגילה, הקירות מלאים בתמונות עתיקות, מסתוריות ומושכות.

המוזיקה קלילה ויפה, בדיוק הטעם שלי, והתאורה, לא יותר מידי מוארת.

"ממש יפה כאן, אהבתי תאום." אמרתי באוזנו והוא הנהן בגאווה.

התנגשתי עם כתפי בכתפו וחייכתי חיוך קטן, בדיוק כמו שלו.

"אני רוצה לשתות עוד שוט." קורל לפתע התעוררה מהשקט ששקעה בו וקראה לברמן שמקודם התחיל איתה והזמין אותה לשוט.

עידן הביט בשניהם במבט לא מרוצה ואני חושבת…שמשהו חדש וטוב מתפתח כאן.

"תתיישרי, אני אזמין לנו." עידן החזיר את גופה של קורל בחזרה לכיסא והזמין במקומה את השתייה.

קורל הייתה מבולבלת, לא מבינה מה הסיבה שעשה זאת ואני…חייכתי חיוך מאושר.איך היא לא הבינה עד עכשיו?מעופפת.

"אל תעשי את זה יותר." עידן התעצבן, טוב הוא ממש לקח את זה רציני.

"מה לעשות?" הם החלו להתווכח בינהם ואני התחלתי לסרוק את המקום, אף אחד לא היה לי מוכר עד ש…פגשתי את נתי בעיניי.

הוא ישב שם עם עוד כמה מחבריו כנראה וסוף סוף רואים חיוך על פניו.

הוא ישב בצורה כל כך מושכת, גברית ובטוחה. הוא מלא בביטחון שהלוואי והיה לי קמצוץ ממנו.

החלטתי ללכת לשירותים, הבירות מילאו את בטני ואת השלפוחית הרגיזה שלי.

"אני כבר באה." הודעתי לעידן וקורל אבל הם היו עסוקים בלדבר בינהם. חייכתי חיוך קטן וקמתי מהכיסא בר ונחתתי עם רגליי על הקרקע.

אחרי שסיימתי, יצאתי מהתא ונעמדתי מול המראה הגדולה.
סידרתי את החולצה השוחרה הצמודה שחשפה חלק קטן מבטני והעלתי מעט את הג'ינס הכחול כהה שלי למעלה ויישרתי את שיערי שהתבלגן מעט.
לפתע הדלת נפתחה, נתי נכנס וסגר אחריו את הדלת.
הוא העביר בגופי את עיניו הבוחנות ולסתו הייתה נעולה, ממש כמו בכל פעם שאני רואה אותו.
הוא שתק ונעמד לצידי, הביט בי דרך המראה ושטף את ידיו.
עיניו השחורות, גרמו לי להזיע, וגאם לי להיזכר שיש בתוכי לב שפועם.
המבט שלו…לא ראיתי באף גבר, כאילו ספר שלם מסתתר מאחוריו.
הוא מסתורי בעיני, זה מושך אותי אליו כמו אש.
אני יוצאת רעה, כעסתי על אליאור בגלל ההודעה, ועכשיו אני מפנטזת על השותף האדיש שלו.
הוא סיים לשטוף את ידיו ואני עדיין סידרתי את שיערי, מנסה להתעלם מנוכחותו ומריח הבושם הגברי שנטף ממנו.
הוא עדיין סקר את כולי, בלי בושה ומבלי להסתיר את כוונתו.
מלא בביטחון כמו שאמרתי.
התקדמתי לעבר הדלת, החלטתי לשים סוף למשחק הזה למרות שדיי השתעשעתי ורציתי שימשיך אבל אז ז כבר היה עובר את גבול הטעם הטוב.
בדיוק כשבאתי לצאת מהשירותים, הוא תפס את ידי ולא נתן לי לצאת.
הסתובבתי מבולבלת אליו וחיכיתי להסבר.
"אגם לוי." הוא קרא בשמי המלא, גופי נכנס למלחמה עם ירין, עם הזכרונות.
"זה רק אגם, אין צורך בשם המלא שלי." הסברתי בשקט ושילבתי את ידיי.
"הוא לא בגד בך." הוא אמר בקול צרוד ונמוך, הביט עמוק בתוך עיניי השחורות.
"כן, אמר החבר הכי טוב שלו." ירקתי בזלזול. הוא שינה את הבעת פניו ליותר רציני.
"לא, אומר אחד ששונא את הנשים שקופצות ישר ולא נותנות הזדמנות להסבר." אמר בכעס, כאילו חווה על גופו אותו מקרה.
"נתתי לו הזדמנות להסבר, דיי נתי אין לי כוח לזה." אמרתי ונאנחתי בעייפות, לא פיזית אלא נפשית.
"את מוותרת כאן על הגבר הכי נאמן שייצא לך להכיר." הוא ניסה למכור לי את הבולשיט שלו, אף גבר לא נאמן מאה אחוזים.
"טוב, אני אחשוב על זה." אמרתי רק כדי לצאת מפה וללכת להקפיץ איזה שוט שידפוק לי את המוח.
הוא לא אמר מילה נוספת וזה סימן לי שהגיע הזמן לצאת מכאן.
יצאתי והלכתי מהר לעבר הבר והתיישבתי על הכיסא.
"שוט גרגוס נקי בבקשה!" צעקתי לברמן וקלטתי פתאום שעידן וקורל לא כאן.
רק המעילים שלהם היו מונחים על הכיסא.
טוב, כנראה הם מתאחדים עכשיו, סוף כל סוף.
הברמן הניח את השוט על ידי וזרקתי לעברו חיוך קטן ושתיתי בשלוק אחד את השוק, מרגישה את האלכוהול מחליק במורד גרוני, גורם להרגשה חמימה ואחרי דקה סחרחורת קטנה ונעימה.
"שלום לך." שמעתי קול מוכר אומר באוזני.
סובבתי את ראשי, ירין.
"ירין, מה קורה?" שאלתי, חיוכו חשף שיניים לבנות וישרות.
"טוב, מה את עושה פה לבד?" הוא שאל והתיישב במקומו של עידן.
"אני כאן עם עידן וקורל." אין לי כוח אליו, אני כמעט בטוחה שיתחיל לדבר עלינו, אני לא רוצה שנתי יסיק מזה מסקנות לא נכונות בזה שיראה את שנינו מדברים.
"אה, יפה." הוא אמר ובדיוק הברמן התפנה בשבילו.
"שני חצאים של בירה גולסטאר." הוא אמר לברמן וחזר להביט בי.
"איך בצבא?" הוא שאל.
"בסדר, ממש סבבה מה איתך מה חדש?" שאלתי מנימוס, לא רציתי להיות איתו לגמרי יבשה. אחרי הכל אני יצאתי הכלבה בכל הסיפור בינינו.
"בסדר, כאן עם חברה שלי." הוא ענה, הופתעתי לשמוע אבל שמחתי בעיקר.
"יפה, בהצלחה לכם." עניתי בכנות, הוא בחור טוב. מגיע לו מישהי שתחזיר לו אהבה.
"תודה הוא אמר וקם מהכיסא.
הוא שילם לברמן והרים את שתי הכוסות.
"טוב…נדבר." הוא אמר, קרץ והלך.
התחלתי להרגיש סחרחורת שכבר לא הייתה נעימה, בא לי לחזור הביתה.
איפה הם לעזאזל?
הוצאתי את הנייד מהתיק צד השחור שלי וחייגתי לעידן.
הוא לא עונה, לעזאזל.
אני חוזרת במונית הביתה כנראה.
סימסתי לעידן שאני הולכת, שילמתי לברמן על השתייה ויצאתי מהדאנס בר.
חיכתי למונית שתעבור במקרה כאן באיזור.
למזלי הרע שום מונית לא עברה.
"מחכה למונית?" שמעתי את קולו של נתי מאחוריי.
"כן." עניתי וחזרתי להביט על הכביש כדי לא לפספס אחת.
"אני אקח אותך." הוא אמר ונעמד לצידי.
"לא זה בסדר." שיקרתי, ממש אין לי כוחות לחכות על העקבים האלה למונית.
"בלי שטויות, אני אקח אותך." הוא פקד עליי, נכנעתי. מה כבר יכול לקרות.