מי אתה ירין? – פרק 11

כולנו ישבנו בישיבת כריעה כשהנשק מכוון למטרה, לדמוי מחבל שהציבו מולנו. הרגשתי שאני לא יכולה יותר לסבול את הכאב בברך, ברגליים ובידיים שכבר המון זמן לא זזו ומכוונות את הנשק למטרה.
"אני רוצה יציבות אגם לוי", הוא תקף, השפיל אותי מול כל החיילים.
"המפקד, אנחנו כבר הרבה זמן יושבים ככה, כל הגוף רועד לי", התלוננתי, הוא הגזים.
"את בכיינית אגם לוי", הוא אמר והתיישב מאחוריי. הריח של הבושם שלו השתלט על השטח שבו ישבתי, התחלתי לרעוד יותר. הוא תמיד גורם לי לרעוד כשהוא ממש קרוב אלי.
הוא הניח את ידו בידי, החל לכוון את הנשק בדיוק למטרה.
הצטמררתי ממגעו החם והגברי.
"ככה", הוא לחש באוזני, קולו היה צרוד.
אני חושבת ששם לב לעורי הסמור ממגעו וקולו הנעים.
"יופי, אחרי שכולם יציבים, אני רוצה לראות פגיעות מדוייקות!אש!", הוא צעק והתחלנו לירות על המטרות, הרגשתי איך אני מפספסת את המטרה, כדור אחרי כדור ללא הצלחה.
"קדימה, לתת בראש!", הוא צעק ויצאתי לגמרי מהריכוז, הרגשתי אבודה.
"זה מחבל שמנסה להרוג אתכם!קדימה!", הוא צעק כדי לעודד אותנו, אך אני כבר לא הייתי כאן.
"חדל אש!", לפתע הוא צעק ונהייתה דממה.
הבטתי על פניו הכעוסות ועל עיניו שהביטו בי.
"אגם, הכל בסדר?את יכולה להמשיך או שאת ממשיכה להיות לא יציבה ולזרוק זין על מה שאמרתי?", הייתי בהלם, הוא כועס עליי?על זה שאני לא מצליחה לעשות את זה?איפה הלב שלו?
"המפקד אבל קשה לי", כמעט בכיתי, נפגעתי.
"קשה לך?אין דבר כזה קשה, יש דבר כזה לא רוצה", באותו הרגע הנחתי את הנשק הטעון על הריצפה ורצתי מהמטווחים, יצאתי החוצה ופרקתי את כל הבכי.
הוא  מתנהג כמו מחבל בעצמו, עליו הייתי צריכה לירות.
"חיילת, בואי לפה", הוא צעק ווהשלים את פער המרחק בינינו.
שילבתי את ידיי והמשכתי לבכות.
"מה עובר עלייך טירונית?", הוא שאל בקול נמוך. שתקתי, לא רציתי לראות אותו, לשמוע אותו ולהריח.
"תעני לי", הוא פקד עליי, אבל הפעם יותר רגוע.
"אתה פשוט חסר רגשות, קשה לי, אני לא מצליחה לייצב את עצמי ומה שיש לך לעשות זה להשפיל אותי?במקום להרגיע", הוצאתי הכל בבכי. הוא כיווץ את גבותיו ושילב את ידיו על חזהו.
"מה זה נראה לך פה?קבוצת תמיכה?את נמצאת במג"ב, בקרבי. את לא נמצאת בפינת ליטוף. את צריכה להבין ולהשקיע מעצמך כדי שתוכלי להצליח ולהיות החיילת שמצפים ממך. בזמן אמת את תתקלי בהמון מקרים כאלה, מה אז תגידי?אני לא אהיה שם כדי להדריך אותך, שם את תצטרכי לפעול בכוחות עצמך. את צריכה להבין את הסיבה להתנהגות הזאת, המטרה שלי היא שתצליחי, שתהיי המגבניקי"ת הכי טובה, הכי מקצועית.", גמעתי את רוקי, הבנתי עד כמה שהוא צודק ושאני יצאתי מפגרת. לעזאזל איתי.
"סליחה המפקד", כמעט לחשתי וניגבתי את הדמעות.
"עזבי סליחה, את לא צריכה להצטער. לי חשוב לגעת שבאמת הבנת את מה שאמרתי לך עכשיו", הוא אמר ברצינות, הנהנתי בראשי.
"יופי, עכשיו אנחנו נכנסים, הפעם את לא מוותרת לעצמך כמו 4 לא אוותר לך עד שתצליחי", הוא אמר וגרם לחיוך קטן לעלות על פניי.
"כן המפקד", אמרתי ונכנסנו בחזרה למטווחים, יותר מורעלת וחדורת מוטיבציה.
הרמתי את הנשק והכנסתי מחסנית חדשה, דרכתי את הנשק וכיוונתי למטרה. ייצבתי את הגוף והבטתי דרך הכוונת ישירות למטרה.
"כל הכבוד אגם לוי, את בדרך הנכונה", אליאור צעק, חייכתי לעצמי.
***

ישבתי מחוץ למגורים, בתוך בוטקה. שלוש שעות שמירה, שתיים-עשרה בלילה.
הקור חדר לעצמות והחושך החדיר בי תחושה של פחד למרות שאני יודעת שאין לי סיבה לפחד.
הבטתי מסביבי, רק הרוחות נשמעו ואף אדם לא היה בחוץ.
הרגשתי איך עיניי נעצמות עוד שנייה.
דפיקה בדלת של הבוטקה העירה אותי וקפצתי ממקומי.
"מי זה?" שאלתי מפוחדת, רעדתי.
"המפקד שלך", נשמתי לרווחה ופתחתי את הדלת.
הוא נכנס בחיוך והתיישב על כיסא לידי.
"הבהלת אותי המפקד", אמרתי, הוא המשיך לחייך ולהביט בי.
"הכל בסדר", הוא הרגיע ופיסק טיפה את רגליו.
הוא כל כך יפה, גברי, מחסיר פעימה…הוא הטעם שלי.
"איך את?", הוא שאל ונהפך לרציני.
"בסדר,המפקד", אמרתי, אבל אני לא באמת בסדר. כלום לא בסדר אצלי.
"את יכולה להפסיק עם המפקד עכשיו, תקראי לי אליאור", הוא אמר בדרישה.
"אני רואה שעובר עליך משהו, את יכולה לסמוך עליי", הוא נתן את מילתו, גרם לי לסמוך עליו בלי לחשוב פעמיים.
"סתם…בעיות בבית, אבא שלי הוא בגד באמא שלי ועכשיו היא חזרה אליו, בשיא תמימותה", הוא הביט בי, הקשיב לכל מילה.
"אני מכיר את ההרגשה…אני מציע לך לקחת אותה לשיחה, להגיד לה את כל מה שאת מרגיש אבל בלי עצבים. שיחה מלב אל לב." גם הוא עבר את זה?
"הבעיה היא שהיא כנראה עברה לגור אצלו", קולי רעד וכמה דמעות בודדות זלגו במורד לחיי.
"היי…הכל בסדר", הוא כמעט לחש והתקרב עם הכיסא אליי, פתח לרווחה את זרועותיו והזמין אותי לנוח בחיקו.
הנחתי את ראשי על חזהו, הנחתי לבכי לצאת, לנפש להתפרק. הוא ליטף את ראשי ולא אמר מילה.
"תודה", לחשתי על חזהו החמים.
"הכל בסדר אגם לוי", הוא לחש בקול צרוד, בקול שבזמן האחרון גורם לגופי להצטמרר.
הרמתי את ראשי והבטתי בפניו שנראו כה רציניות וקשוחות.
הוא ניגב את דמעותיי עם אגודלו וחייך חיוך קטן ומרגיע.
הבטנו אחד לשני בעיניים, זה הפך לרגע, לרגע משלנו. הרגע הזה קיבל משמעות, המבט הזה…אני חושבת שהתחלתי להתמכר אליו.
התחלנו להתקרב אחד לשניה, זה כבר לא בשליטתנו. שפתינו כמעט נפגשו, כמעט טעמתי אותן, הן כל כך מזמינות.
הוא נשך את שפתיו ועצם את עיניו, הבין שעשה טעות, אבל אני ראיתי את הרגע הזה כדבר הכי נכון.
"מצטער", הוא אמר והתרחק ממני.
שתקתי, לא ידעתי מה להגיד.
"סעמק", הוא מלמל לעצמו והניח את פרקיי ידיו על ברכיו וקבר את פניו בין שתיי ידיו.
אולי הוא באמת מנע אסון לשנינו, למרות כל המשיכה, עדיף להפסיק עם זה. אפילו שעוד לא התחיל.
הוא המפקד שלי, אני החיילת שלו. יתנו לשינינו בראש.
"תלכי לחדר, תלכי לישון", הוא אמר לפתע.
"מה?למה?", שאלתי מופתעת, הוא הביט בי, נראה מבולבל.
"תלכי, אני אשאר כאן." אני לא מאמינה שהציע לי את זה עכשיו.
"מפתאום אני ל…" "זאת פקודה, לכי לישון", הוא פקד עליי. אין עם מי להתווכח.
"אוקיי", אמרתי וקמתי מהכיסא, הרמתי את האפוד ותליתי על ידי.
"תודה המפקד, לילה טוב", אמרתי, מביטה בו מבט אחרון.
"לילה טוב טירונית"