מי אתה ירין? – פרק 10

הוא ישב על הכיסא שלו ברגליים מפוסקות, שתי ידיו היו מונחות על השולחן מאוגרפות ועיניו הביטו בי במבט שקצת הרתיע אותי וגרם לי להביט על התמונה שתלויה מעל ראשו על הקיר.
"את נשארת השבת הזאת", הוא פצה את פיו, מבטי ירד וננעצו בפניו.
"שבת?על מה?", הוא הרים יד אחת מהשולחן והניח על סנטרו, ליטף אותו באיטיות.
"את כמעט פגעת שם בחיילים, בחברים שלך", הוא נהפך לכעוס וטעון. דמעה ירדה, דמעה בוגדנית.
"מה אני אעשה שירין לא יוצא לי מהראש?!", צרחתי, הנחתי את הלב על השולחן, הרגשתי חשופה. הוא הביט בי, קצת המום ונראה כאילו בלע את הלשון שלו.
הוא גרר עם רגליו את הכיסא לאחור והעביר את שתיי ידיו על פניו. רגלו רעדה מעצבים, הוא נראה קצת אבוד, אבוד כמוני. אני בטוחה שהוא מרגיש ומבין אותי.
"מה את חושבת שלי זה כיף שהחבר הכי טוב שלי מת?שאני לא רואה אותו יותר?שהוא לא קיים יותר?!" הוא צעק וקם מהכיסא, נשען על השולחן עם שתי ידיו והביט בי כשלסתו נעולה והוא חשק שיניים.
קמתי וצעדתי לעברו, עיניו ליוו אותי ולא הוסטו לרגע ממני. נעמדתי מולו והוא גם נעמד מולי עם גופו הגדול.
"אתה בטח חושב שאני משוגעת..שהכרתי אותו רק שלושה שבועות ועדיין חושבת עליו..אבל אני לא מצליחה. באמת שניסיתי את כל הדרכים כדי לשכוח אותו, את הבן אדם שבעצם הציל אותי, הבן אדם שהחזיר אותי לחיים", דמעה ירדה לה ועוד אחת אחריה.
הוא שתק והקשיב לכאב שלי.
"אני השתגעתי המפקד…השתגעתי", הדמעות חנקו אותי, הוא התנשם בכבדות ועצם את עיניו.
"את חייבת להפסיק לדבר עליו, תפסיקי", הוא ביקש, יותר דרש.
"לעולם לא", עמדתי על שלי. הוא הביט בי במבט קודר, הצליח לאיים עליי, אך עדיין לא וויתרתי לעצמי.
"זאת פקודה" "אם זאת פקודה אז אני שמה פס על הפקודה הזאת", כמעט צעקתי.
"פס?לא רק שאת נשארת את השבת הזאת, את נשארת גם את ההבאה!", הוא צעק, כאילו נקם בי.
"מצידי תשאיר אותי כאן ארבעה חודשים שלמים אבל אין לך שום זכות לדרוש ממני לשכוח אותו!או לא לדבר עליו…אתה חוצפן ואגואיסט", הטחתי את כל זה בפניו. הוא התעצבן והעיף עם ידו בתנופה חדה ומהירה את כל מה שהיה על השולחן.
נבהלתי, הוא איבד שליטה, הוא עצבני.
הבכי התפרצץ מתוכי ונפלתי על ברכיי, הרגשתי שהאוויר חסום וכל הכאב התקבץ במקום אחד.
אליאור התכופף, התיישב על ידי. הניח את ידו על פניי שהיו רטובים בהמון שבילים של דמעות.
"דיי", קולו היה עבה וצרוד. הוא ניגב את שבילי הדמעות עם אגודלו והרגשתי צמרמורת בכל הגוף.
"המפקד", לחשתי והרמתי מבטי אליו. עיניו היו עמוקות וזה היה נראה כאילו צבען התכהו ונהפכו לשחורות.
"סעמק, תפסיקי כבר עם המפקד הזה", הוא התעצבן. "תקראי לי אליאור", הוא הוסיף ועדיין נראה רציני וכל כך קשוח.
כאילו ניסה להרתיע אותי עם מבטו אבל עם המגע להקריב.
"סליחה", הצטערתי והשפלתי מבט, ניגבתי עם ידי את הדמעות.
הוא התיישב על ברכיו מולי, הקריב את גופי אליו קרוב וגופו הגדול עטף את כל כולי.
הרגשתי צמרמורות בכל הגוף, מן תחושה נעימה שאפשר להרגיש רק בחיק של גבר…
"תפסיקי להכאיב לעצמך, תנוחי קצת ממנו. תני לזה זמן", הוא אמר, והוא גם צדק בכל מילה, אבל זה לא פשוט לבצע, בכלל לא פשוט.
ידיו טיילו על גבי והרגשתי שוב צמרמורת מכל תזוזה בגבי. ידיו היו חמות.
"טוב…", אמרתי והתנתקתי מידיו והתרחקתי מחיקו החמים והבטוח.
"אני חושבת שאלך לחדר", לחשתי בשקט וקמתי מהריצפה, הוא קם אחרי ונשען על הקיר כשידיו היו משולבות על חזהו.
התחלתי להרים את הדברים מהריצפה, לא הרגשתי נעים כי כל זה קרה באשמתי.
"תעזבי", הוא אמר, פקד, דרש. בטבע שלו להיות שתלטן…ככה זה נראה.
"בטוח?", שאלתי כדי להסיק ספק. הוא הביט בי כשגבותיו היו מכווצות, כאילו חזר להיות המפקד שלי ושכח ממה שקרה כאן לפני כמה דקות.
"לילה טוב טירונית", נענעתי את ראשי מצד לצד, בלי שישים לב. הוא כל כך הפכפך, למה ציפיתי?
יצאתי ממשרדו, סגרתי את הדלת ורצתי לחדרי.
החל לרדת גשם, סגרתי את דלת חדרי ונכנסתי למיטה. יולי ושירה כבר ישנו ואני התפרקתי על הכרית שנספגה בכל הדמעות שזלגו מעיניי, עד שנרדמתי.
***

ישבתי בחדר אוכל, שתיתי את הקפה השחור שתמיד מצליח לרענן אותי, להעיר.
שירה ויולי שתו נס ואכלו חביתה, לי לא היה תיאבון.
"וואי, היום אנחנו מתחילות לשמור", יולי אמרה ונאנחה.
"כן, כאילו יש כאן על מה לשמור", ירקתי בציניות.
"בחיים אל תזלזלי, קרו מקרים", שירה אמרה והביטה בי בעיניים מפוחדות.
"אויש, אל תדברי שטויות", יולי צא הסכימה איתה והנה שוב הן מתווכחות.
"טוב דיי בנות, אתן מתווכחות כמו זוג", צחקקתי לעצמי והן השתתקו.
שירה הביטה באליאור שהרגע נכנס עם הבלונדה שמרבה להסתובב איתה כל הזמן.
היא יפה, בלונדינית טבעי, עינייה ירוקות וגופה דקיק וארוך. היא מדהינה ברמה של דוגמנית, ואליאור נראה טוב, ממש טוב. הוא גבר שאי אפשר להתעלם מהנוכחות החזקה שלו. הקול העבה וההתנהגות הגברית.
הוא באמת כמו שאומרים 'גבר גבר'.
"כלבה, תפסה לה את המפקד הכי חתיך בבסיס", שירה אמרה והביטה בו בחולמניות.
הוא התיישב שולחן מולנו ועיניו פגשו את שלי. חיוכו ירד ומבטו הוסט ישירות ממני אל הבלונדה.
הוא לחש לה משהו באוזן והיא החלה לצחקק ממה שלחש לה והוא, הוא נראה מרוצה כי הצחיק אותה.
"פלצנים…", מלמלתי לעצמי וגלגלתי עיניים.
חשבתי על האיבוד שליטה של שנינו אתמול.
הוא אשכרה חיבק אותי, צעק עליי והתנהג בתקיפות כלפיי או…אני כבר לא יודעת.
היינו טעוני געגועים לירין, גם עליו הוא משפיע, משפיע המון. הלוואי והוא לא היה המפקד שלי, הלוואי והיה זר בשבילי והייתי יותר חופשייה לשאול על אהוב ליבי המסתורי.
למה הוא היה חייב להיות כזה מסתורי?למה לא יכל להיות גלוי איתי, לספר לי את הסיפור שלו. מה הוא הסתיר?הוא הסתיר משהו בזה אין לי ספק כלל.
אחרי עשר דקות של מחשבות עליו, קמתי מהשולחן והרמתי את המגש ואחרי יולי ושירה.
"יאאלה בואו נלך לחדר קצת ננוח." אמרה שירה בזמן שרוקנו את המגשים.
לא אכלתי כלום, האוכל כאן זוועה ובכללי, אני לא אוהבת לאכול בבוקר.
"אגם", אליאור עצר אותי והביט בי במבט הרציני שלו.
"כן המפקד", הבטתי בעיניו בחזרה.
"אני רוצה לדבר איתך, תבואי למשרד שלי?", הוא שאל, מה הוא רוצה ממני?לא הספיק לו אתמול?
נכנסנו למשרד שלו, הוא התיישב על הכס המלכות שלו ואני מולו.
"תראי, רציתי רק להגיד לך…שאתמול נסחפתי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. זה תמיד משפיע עליי רע כשאני נזכר בו", קולו היה עמוק ומתכוון.
"אני מצטער, את הטירונית שלי ואני לא הייתי צריך להתייחס אליך ככה", הוא אמר ושילב את ידיו על חזהו.
"טוב המפקד, אפשר לחזור לחדר עכשיו?", אמרתי קצת חסרת סבלנות.
"ועוד דבר, תתחילי לדבר אליי בהתאם, אני המפקד שלך, לא חבר שלך. הייתי מובן?", הוא התעצבן, חייכתי חיוך ציני וקמתי מהכיסא.
הוא הביט בי מבולבל והפנתי את גבי אליו ויצאתי מהמשרד, יודעת שזה הדבר שיעצבן אותו.