מיתר קרוע- פרק 6

נטע:
התיישבתי על המיטה שלו, עם הרגליים בישיבה מזרחית. הוא צחק וקירב את הכיסא שליד השולחן שלו, כיסא על גלגלים. לא יצא לי להיות לבד בבית שלו. בפעמים שהוא אירח אותנו, היינו חבורה גדולה, וגם אז, אורי והוא היו הולכים לפעמים לחדר לבד, או נוטשים את כולנו ללילה שלם למיטה בזמן שהם ישנו יחד. לפעמים שנאתי את הפוצי-מוצי הזה, אבל כל כך אהבתי את החברות ביניהם ואת הזוגיות שלהם, שכמעט ולא ידעה רע.
"כיוונת את הגיטרה?" שאלתי בחיוך. הוא צחק ונגרר יחד עם הכיסא, להביא את הגיטרה מהמקום שהיא הייתה בו, בקצה החדר. חדר טיפוסי של בן בגיל שמונה עשרה, מיטה וחצי, שולחן עם מחשב, ארון לבן וגדול, ושטיח קטן שבטח אמא החליטה שבא לה לדחוף אותו לחדר, כדי שייראה קצת יותר ביתי. אבל לכל חדר יש את הייחוד שלו- בהרבה מהחדרים זה הגיטרות, כי איכשהו כל בן שני בגילנו מנגן בגיטרה, אבל אצל פלג זה היה עוד משהו. הרבה בנים אוהבים את החושך, ודווקא אצל פלג החלון היה פתוח לחלוטין, והאור שבא דרך החלון האיר את כל החדר. לא היה צורך בכלל באור של המנורה, וזה היה טבעי פי כמה. כנראה שככה הוא אוהב את החדר כשהוא נמצא שם, לא רוצה לשבת לבדו בחושך ולחשוב.
"מה את שרה?" הוא שאל אותי בחיוך והגיש לי את הגיטרה. צחקתי ועברתי על המיתרים, בודקת שהכל מכוון כמו שצריך. הזזתי טיפה את המיתר השלישי, היחיד שקצת יצא מכיוון.
"אחד מהשירים ברסיטל שלי, זה בסדר?" שאלתי אותו בחיוך. הוא צחק ואמר שאני אהרוס לו חלק מההפתעה, ואני הסתכלתי עליו מופתעת ושאלתי אם הוא יגיע. הוא אמר שהיה ברור לו שהוא יגיע, יחד עם כל החבורה וכל החברים הקרובים, ואני הצעתי לשיר משהו אחר, כי אולי הוא רוצה לא לדעת בכלל מה אני מתכננת לעשות ברסיטל.
"דווקא אני ארגיש מגניב שאני יודע משהו שאחרים לא יודעים. כולם יודעים מה את הולכת לשיר?"
"לא את הכל," אמרתי מיד והסתכלתי עליו, "דניאל יודע את הרוב, הוא גם אומר לי הרבה שהוא מזמזם את השירים שאני הולכת לשיר ברסיטל כי הם עולים לו למוח. אורי יודעת על שניים. בכל מקרה יש שיר שאף אחד לא יודע שאני מתכננת לשיר, גם אתה לא תדע אותו." צחקתי וחייכתי אליו. הוא צחק ונשען לאחור על כיסאו ואמר שהוא מחכה לי. הנהנתי אליו בשקט ואמרתי שאני קצת צרודה כי כל החזרות האלה קצת רוצחות. הוא שבר קצת את הלחץ ושאל אותי מה קורה אם במקרה לפני הופעות כאלה הגרון פשוט מסרב להסתדר. אמרתי לו שיש המון תרופות סבתא אבל שאני בדרך כלל נעזרת בשתייה חמה ב'ריפיל', ככה שתמיד יש לי יותר תיונים לתה, או קקאו לשוקו, כי קפה אני לא שותה, ואז אני שומרת על הגרון שלי חם, ושמה צעיף כדי לשמור עליו, גם בקיץ.
"זו עבודה קשה להיות זמרת?" הוא שאל אותי והתבונן לרגע על החלון.
"אני לא מגדירה את עצמי כזמרת," אמרתי מיד, והוא סובב אליי באחת את ראשו והסתכל עליי לא מבין, "אני עוד לא זמרת. אני בסך הכל אוהבת לשיר ועושה בזה מגמה, זה לא הופך אותי לזמרת."
הוא ישב על הכיסא כשאני מולו, מצליחה להזיז את הרגליים כך שהישיבה המזרחית תתמוך בגיטרה ויהיה לי יותר נוח לנגן. התחלתי לנגן, ולא נגעתי בגיטרה המון זמן, אלא רק החזקתי במיקרופון. כל החזרות שלי אני בלי גיטרה, אבל כשזה בבית, באינטימיות, אני חייבת משהו שיגרום לי לא להסתכל על הבנאדם שאני שרה מולו, או ייתן לי לא להסתכל על עצמי במראה כשאני שרה. יש לשיר לעצמך כשאתה עושה שיעורים, ויש לשיר ככה, להתכוון לשירה.
בין הבית השני לפזמון הרמתי לרגע את מבטי אליו, מתובננת בחיוכו ובמבטו המתעמק בשירה, בפריטה, והמשכתי, בשקט, כאילו הוא לא יושב לידי ומביט בי, חוקר כל מעשה שאני עושה. שרתי חלש הרבה יותר משאשיר שם, בהופעה הגדולה, אבל זו הייתה עוד חזרה טובה לשיר שאני כל כך אוהבת לבצע.
לא היה לי מוזר לרגע לשבת מולו ולשיר. כשעושים את זה כבר כל כך הרבה זמן, מרגישים בטוחים עם כל מעשה. אני חושבת שאף פעם לא הרגשתי כל כך טוב עם משהו שאני אוהבת ועם משהו שאני עושה. אני לא מרגישה בטוחה בכל דבר- לא מרגישה בטוחה לדבר על הרגשות שלי עם החברים הכי טובים שלי, לא מרגישה בטוחה להציג משהו שעבדתי עליו המון זמן. אבל פה, בעניין האומנותי, הכל אחרת. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על אנשים שלא מסוגלים לדבר בלי לגמגם, אבל יכולים לשיר והגמגום בכלל לא מתבטא, כאילו בשירה שלהם כל הצד האחר יוצא. זה מדהים כמה מוסיקה יכולה לשנות.
"תקשיבי…" הוא נאנח אחרי שהפסקתי לשיר וחיכיתי לתגובותו, "את זמרת." הוא אמר בחיוך. חייכתי אליו ונשכתי את שפתי, מביטה לרגע על הגיטרה ברגע של מובכות, ואז הסתכלתי עליו שוב, והוא הסתכל עליי בחיוך ונשען קצת קדימה, ואני הרפיתי מהאחיזה שלי בגיטרה.
"ברצינות נטע," הוא אמר, "את מרגשת בצורה פסיכית, יש לך קול כל כך… טבעי," הוא נאנח, "בלי הרבה מאמץ. ייקח לי שנים להגיע לשם, ואצלך זה נראה באמת כל כך טבעי, בלי שיעורים, בלי כלום."
"אתה חושב שזה בא בלי שיעורים?" צחקתי, "בטח שזה בא עם שיעורים. זה כישרון שבא בטבעיות כן, אבל בשביל לפתח את זה אז בטח, בטח שיש שיעורי פיתוח קול והכל."
"עדיין," הוא נאנח ונשען שוב לאחור, מעביר את הידיים שלו למאחוריי העורף, "זה מדהים, ברצינות. נקווה שאת כותבת ויוצרת כמו שאת שרה."
"התחלת בכלל משהו?" שאלתי ושמתי את הגיטרה בצד על המיטה, נשענת עם המרפקים על הברכיים.
"כן, התחלתי," הוא אמר אחרי שתיקה, "אבל זה מאוד קשה. תחשבי שלא התמודדתי בשום דרך אחרת עם האובדן שלו. לא הייתי מהאלה שנכנסים לחדר שלו ומתחילים לבכות, או מסתכלים על כל תמונה שלו, וכל אלבום, ומנסים להבין איך מתאוששים מדבר כזה. לא היה לי הרבה זמן תגובה כי הכל קרה מהר מידי. הייתי חייב להמשיך הלאה נורא מהר, הרבה יותר מהר משהרבה המשיכו הלאה."
"מה הייתה התכונה הכי בולטת שלו?" שאלתי אותו. הוא לקח לעצמו כמה דקות לחשוב, בהן הוא חייך לרגע לעצמו, ושנייה אחר כך בהה בנקודה לא ברורה ונהיה רציני. אחרי כמה דקות הוא פתח את הפה ואמר שהתכונה שהכי אפיינה אותו הייתה הצניעות. ביקשתי ממנו לפרט, והוא צחק ונתן דוגמא לחג שחגגו יחד עם כל בני הדודים, ואמא רצתה להשוויץ ולהגיד שהוא התקבל לאן שהוא הכי חלם להגיע בצבא, ושעוד ייראו כולם והוא יהיה החייל המצטיין, והוא השקיט אותה בשקט, נתן לה נשיקה על המצח, ואמר שיבוא יום ויגידו, אחד לפה, ואחד לשם, שהוא הגיע לאן שהוא רצה, שלא צריך להצהיר את זה בהצהרות גדולות סביב כל השולחן. או שהוא מעולם לא לקח את ההישגים הפרטיים שלו, רק כשהישגים שלו. הוא תמיד אמר שההצלחה היא של כולם, שהוא חייב לכולם את ההצלחה שלו, כי מה שהוא הצליח להשיג, הוא לא היה משיג בלעדיי מי שתמך בו, עזר לו והאמין בו.
"ואתה תמיד תמכת בו והאמנת בו?" שאלתי אותו.
"תמיד," הוא אמר לי מיד, בלי להסס, "תמיד ידעתי שהוא האח המוצלח יותר," הוא צחק, "אבל לא מוצלח ברמה שקינאתי, אלא שזכיתי באח שיש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. הוא לא הרים עליי מעולם יד, אלא רק כשהבין שהמציאות אומרת שעכשיו צריך לחנוק אותי באהבה, ולתפוס אותי חזק ולא לתת לי לברוח, או כשהוא היה מחזיק בי ומחזק אותי שאני יכול, כשכבר כמעט נשברתי, אז הוא היה מראה את החוזק שלו. הוא מעולם לא רצה להראות שהוא שולט כי הוא בוגר יותר, או כי הוא חזק יותר, או כי תכלס הוא מוצלח יותר."
"אתה חושב ככה באמת? שהוא מוצלח יותר?" שאלתי מהססת.
"הוא תמיד היה מוצלח יותר, אבל לא נתן לזה להשפיע עליו. הוא ידע שהרבה יותר קשה לי, גם עם הסביבה, גם עם המטלות, ולפעמים הוא היה תופס אותי חזק ביד, ומכאיב לי כדי שאבין שאני מסוגל. הוא היה מוצלח כי הדברים היו הולכים לו הרבה יותר בקלות, וגם כשהם לא הלכו בקלות, הוא הצליח לגרום למאמץ שלו להיראות קל. לעזאזל נטע…" הוא נאנח, וגרם לי להביט בו במבט מפוחד, מה הוא אומר לעזאזל, מה עשיתי?
"אני כל כך מתגעגע אליו."
נאנחתי והתכופפתי קצת קדימה, מסתכלת עליו ושואלת אותו אם ברגעים הקשים הוא אוהב שמישהו נוגע בו, או שהוא צריך את המרחק שלו. נאנחתי ואמרתי שכשלי קשה, אני לא יכולה שנוגעים בי, כי אז אני מתחילה לבכות עוד יותר, או להתעצבן על הבנאדם שנוגע בי כשקשה לי. אני שונאת שמסתכלים עליי במבט מלא רחמים, כי אני מרגישה שהמבט הזה לא אומר כלום, לא תומך בשום צורה.
"בלוויה שלו אף אחד לא שאל אותי. כולם החזיקו בי, חיבקו אותי," הוא התחיל להיזכר וקצב הדיבור שלו השתנה, "ולא נתנו לי שנייה להיות לבד. גם היו שם המון אנשים, מלא שלא באו רק אליו, אלא באו לכולם, לכל השלוש עשרה. זה היה אסון כל כך מטומטם, יכלו לחזות מראש שאסור להם להגיע לשם לא מוגנים. אבל רק בשבעה היה לי את המקום לבד, וסירבתי לחשוב מבוקר עד לילה, כמה המזל לא שיחק לטובתינו, וכמה ידענו שיכול להיות שמהמלחמה הזו הוא לא יחזור."
"הייתה לך תחושה?" שאלתי, מרגישה שהשאלות מכאיבות לי באותה מידה שזה מכאיב לו.
"כן," הוא אמר, "כאילו… מה זה תחושה, לא חשבתי שמשהו יכול לקרות לו, אבל הייתה את התחושה באוויר שאנחנו תחת דבר שהוא באמת רע, ויכול לקחת לנו אותו. ועדיין, אף אחד לא יכול להגיד לחייל שהאטרף שלו זה להיכנס לשדה הקרב ולהילחם על המדינה שלו, לא לעשות את זה. הוא ידע שזה מה שהוא רוצה מגיל צעיר, הוא ידע שהוא מוכן לעשות הרבה כדי לדאוג לזה שכמה שפחות אנשים ייפגעו מהמדינה הקטנה שלנו. הוא היה ההיפך הגמור מבנאדם אגואיסט, באמת, הוא כל הזמן חשב על מי שמסביבו וכמה טוב הוא יכול לגרום להם, לא לו."
"אז מה כתבת?" שאלתי נינוחה, "עם כל הסיפורים המדהימים האלה, איך אפשר בכלל לצמצם בכמה מילים של שיר אישיות ובנאדם כל כך גדול מהחיים?"
הוא חייך אליי חיוך קטן, וקם מהכיסא שישב עליו, והתקדם לכיוון השולחן, מוציא מחברת שהייתה קבורה תחת מחברות, ומחפש את הדף המתאים. חייכתי אליו ונאנחתי בלי קול. בזמן השבעה, לא שאלתי אותו כמעט כלום. באתי לשמוע את מה שיש לו לספר. לא הרגשתי שאני יכולה לשאול יותר מידי, על הקשר שלהם, על מי הם היו, על הדברים שהוא למד ממנו. בחיים לא חשבתי שאשאל אותו את השאלות הכל כך פרטניות האלה, על התכונות שלו, על מה למד ממנו, ואבין ברצינות כמה הוא חסר לו. ידעתי דברים קלים, אבל מעולם לא הרשיתי לעצמי להיכנס לעומק. אני לא חושבת שהוא רצה שגם בנאדם ייכנס לעומק, כי זה הדברים שהוא בוחר לזכור, וזה מה שמחזק אותו, ואולי הוא רוצה שזה יישאר המחשבות הפרטיות שלו.
"במקום שבו דרכת, עוד ידרכו רבים.
את הדברים שלימדת, כנראה אף אחד לא יבין.
מגיל צעיר האמנתי שאתה תכבוש את העולם,
ומכשהלכת, הוא ההיפך ממושלם."
הסתכלתי עליו מחויכת, ולקחתי את הגיטרה מצד שמאל. נשמתי כמה נשימות עמוקות ואז העברתי לו אותה, וביקשתי בשקט שיתחיל לפרוט על המיתרים, לעשות מה שהוא רוצה, עם האקורדים שהכי קל לו לנגן, עם הצלילים שהוא הכי אוהב מהגיטרה. וישבתי שם, מקשיבה לצלילים שיצאו מהגיטרה, מחכה לזמן הנכון להיכנס אל תוך המוסיקה. מצאתי רגע אחד וחשבתי עם המילים, אם פה לעלות, או לרדת, או לסלסל פה, או להיות שקטה יותר שם. עד שמצאתי את האיזון. ביקשתי ממנו לחזור על מה שהוא ניגן, עד שהרגשתי שמצאתי את מה שיכסה ויעטוף את המילים הכואבות והכל כך בטוחות שהוא כתב.
"מגיל צעיר האמנתי, שאתה תכבוש את העולם," אמרתי והסתכלתי עליו, "ומכשהלכת, הוא ההיפך ממושלם."