מיתר קרוע- פרק 4

נטע:
"קיבלתי טלפון היום מיובל," אמרה לי אורי בצהריים של יום שישי, "הוא מציע שכל החבורה תיפגש ונצא כמו פעם. הוא אומר שמבחינת החברים שלו, הוא מרגיש שלא התראינו המון זמן, ושאנחנו חייבים לעשות מפגש, למרות כל מה שיש מסביב בחבורה הזו. לא מעניין אותו שיש סכסוכים פנימיים, הוא אומר שהוא חייב את זה."
"תשמעי אני בעד," צחקתי וסגרתי את דלת החדר, "הרי התבגרנו מאז. עברו כבר כמה חודשים מאז שאת ופלג נפרדתם, שמרת קשר טוב עם יובל ואני בטוחה שאת רוצה לראות אותו, ומה אכפת לך, הרי אנחנו חבורה ממש גדולה, זה לא שתהיי חייבת לדבר איתו." היא נאנחה ואמרה שאני צודקת, אבל שהיא עדיין לא בטוחה אם ככה בא לה לבלות את ערב שישי. אמרתי לה שאם לא זה, אז לא התכוונתי בכלל לצאת, חשבתי שזה יהיה ערב שישי רגוע עם המשפחה. נאנחתי ואמרתי שאני מרגישה שאני כמעט ולא בבית, או שאני בבית אבל לא ממש איתם- המון זמן לא יצאנו לטיול ביום שבת, או ראינו סרט מצויר בטלוויזיה, או סתם ישבנו בצהריים לשחק משחק קופסא. היינו מרבים לעשות את זה כי ההורים מגיל צעיר חינכו אותנו לזה שלפעמים צריך לקחת פסק זמן מהכל ולהתחבר בחזרה למשפחה. כולנו עובדים כל כך קשה במשך היומיום, כך שמידי פעם כשיש ארוחה משפחתית בערב, או ערבי שישי, הם המקום היחיד לרגע להרגיש מחוברים בחזרה למשפחה.
"אז אולי בכלל זה לא מתאים, את לא חייבת, אני ממש מבינה אותך." היא אמרה לי בחיוך.
"עזבי, זו הצעה מעולה. אני אלמד שעתיים לאיזה מבחן, אעזור לאמא להכין את ארוחת הערב, ונצא אחרי ארוחת שישי. דניאל ניסה לשכנע אותי שנים לצאת היום, וכל הזמן דחיתי אותו על הסף כי חשבתי על המשפחה, אבל אם הבנים בעד, אנחנו נצליח לרתום את הבנות מהר ונצא כולנו. כרגיל? נצא ל'שולחן וחצי'?"
"בטח. הם בטח ממש התגעגעו אלינו. בכל מקרה אני לא רוצה להפריע לך ללמוד, זה בטח חשוב. את בטח גם תעשי עוד קצת חזרות כמו שאני מכירה אותך. דברי איתי בערב. אני בכל מקרה סוגרת עם יובל."
"קבענו," צחקתי ופתחתי את המחברת שהונחה לי מול העיניים, "אני חוזרת ללמוד."
למדתי למבחן בתנ"ך, ונזכרתי בפעמים הראשונות שהתחלתי ללמוד תנ"ך, כאילו זה היה אתמול. לא הייתי מבינה משהו מהפסוקים, אז הייתי מבקשת מאבא שיבוא ויילמד איתי, ויעשה יחד איתי שיעורי בית. הוא משום מה, ידע כל כך הרבה, וידע לפרש גם מילים שמעולם לא נתקלתי בהן. הייתי מנסה לקרוא, והוא היה עוזר לי. היינו עונים ביחד על שלוש השאלות של שיעורי הבית, או החמש, או השבע, ונהנים יחד מחצי שעה של למידה. זו הייתה למידה קבועה, קבועה עד שהייתי באמצע החטיבה. בכל היסודי, עם כל הספרים של חומשי התורה, היינו יושבים וחורשים את התנ"ך, מקדימה לאחורה, מפסוק אלף לפסוק יוד-טת, עד שבחטיבה כבר הצלחתי לקרוא בעצמי. התחלתי להכין בעצמי את השיעורים, ללמוד לבד למבחנים, ואלה לא היו פרקים שכבר הכרתי, אלא פשוט התרגלתי לקרוא את התנ"ך.
פעם אחת הוא הגיע אליי לחדר, שאל מה קרה, ולמה הפסקנו ללמוד. הוא לא עשה את זה בטון עצוב, אלא בטון משועשע. צחקתי וחייכתי אליו, ואמרתי לו שאני כבר מסוגלת ללמוד את זה לבד. הוא ביקש אם הוא יכול להצטרף, ונכנס אליי לחדר והתיישב לידי על המיטה. הקראתי לו את הפסוקים שאני לומדת, ואת השאלה שבאה אחריה, והסברתי לו מה אני רוצה לכתוב במחברת. הייתי בכיתה ח'. אמרתי לו גם את המחשבות שיש לי בעקבות הסיפור הזה, ומה אני חושבת אמור היה לקרות, ובעצם לא קרה. הוא הסתכל עליי מחויך, ואמר גם את דעתו בנושא, וכשסיימתי את כל השאלות הוא חייך אליי וצחק. הוא אמר שאני כנראה כבר לא צריכה אותו יותר, אבל שהוא יישמח אם פעם ב, אני אקרא לו כדי שנלמד ביחד.
"אבא," יצאתי מהדלת וקראתי אל חלל האוויר. שמעתי את הקול שלו קורא מלמטה, כנראה ביחד עם הקפה, "אתה רוצה לבוא ללמוד לתנ"ך?"
"מה את לומדת?" שמעתי אותו צועק מלמטה.
"קהלת," אמרתי מיד, "דווקא מעניין. משמעות החיים."
"אני מגיע בעוד חמש דקות, תשמרי לי כמה פסוקים." הוא צחק. חייכתי לעצמי והשארתי את הדלת פתוחה, חוזרת אל המיטה ומאזינה למוסיקה המתנגנת. אני להבדיל מאבא, תמיד אהבתי ללמוד עם עוד מוסיקה באוויר. כשאני שרה אני מתרכזת, אז זמזמתי את השירים עד שאבא הגיע, עוברת שוב על הסיכומים שלי במחברת, בודקת שלא שכחתי שום פרט מהתקציר של הפסוקים שהרגע קראתי.
"הוא נורא עצוב, את לא חושבת?" שאל אותי אבא כשסיימנו לקרוא את הפסוקים. נאנחתי וחייכתי, חושבת על הפרק הראשון בחלק הזה, מול הפרק שקראנו עכשיו. הכל הולך על אותו קו של מחשבה- על זה שבסופו של דבר, לא משנה כמה נלמד, לא משנה כמה נדע, לא משנה כמה נבין, נולדנו בשביל למות, ומה שיש בדרך, זה מה שיש בדרך. תמיד חשבתי לעצמי שנולדתי בשביל לחיות- שאני זו שמכניסה חיים אל תוך החיים שלי, מכניסה להם משמעות. הוא אומר שהכל בסופו של דבר, חסר כל משמעות.
"הוא עצוב אבל לומדים המון מתפיסה כזו, מהבחינה של לחשוב למה הוכנסו הסיפורים האלה לתנ"ך, ומה הם רוצים ללמד. הם עם מסרים כבדים יותר וקשים יותר מאל תהרוג אדם אחר, מעשרת הדברות, מעשר המכות, מדברים אחרים שמופיעים פה. הוא פשוט מאוד לא אופטימי, ולא צריך לפרש אותו הרבה, כי מבינים מאוד למה הוא מתכוון."
"אי פעם חשבת על זה שבסופו של דבר אנחנו חיים, מי יודע כמה שנים, ומתים מתישהו? והאם אחר כך אנחנו זוכרים שחיינו, ומה בכלל קורה איתנו אחר כך?"
"החיים שאחרי המוות? אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי." אמרתי לו מיד. הוא נאנח בחצי חיוך והסתכל עליי, מסתכלת שוב על השאלות שרשמתי לעצמי במחברת.
"איך הוא? את יודעת? את בקשר איתו?" הוא אמר, קורא את המחשבות שלי.
"הוא בסדר," אמרתי מיד, מרימה את ראשי אליו, "הוא חושב עליו הרבה. זה עוד ממש טרי."
"זה עוד יהיה טרי בכל השנה הקרובה, וכמובן גם אחר כך, אבל זה הכי חזק עכשיו, בחודשים האלה של ההסתגלות."
"איבדת חברים במשך השירות הצבאי שלך?" שאלתי אותו.
"איבדתי כמה כן, בכל מיני נסיבות. היו כאלה שאיבדתי בגלל המלחמות של המדינה הזו, ואיבדתי כמה לאחרונה, שנפטרו ממחלה, ושירתו איתי ביחד. אבל אני חושב שזה אחרת- הדברים שאני חוויתי בתור מי שלחם שם, זה כבר להכין את עצמך לסיטואציה ולמחשבה שיכול להיות שאתה יוצא לשדה הקרב, ויש סיכוי שלא תחזור. כל אחד שיוצא לשם, יודע, מקליט את עצמו, כותב משהו, עם הידיעה שיש סיכוי קטן שהוא כבר לא יחזור, ושחברים לא יחזרו. מה שאת חווית, בתור להיות חברה טובה של מישהו שאח שלו נהרג, זה אחרת. את לא הכנת את עצמך נפשית לשדה, את לא חיית שם את הרגע, את רק מתמודדת עם ההלשכות של מה שקרה אחר כך."
"גם אתה כתבת לפני שנכנסת לשדה הקרב?" הוא הנהן אליי בשקט והסתכל לנקודה לא ברורה על הקיר. שאלתי אותו אם הוא זוכר מההוא כתב, והוא אמר שהוא כתב להורים ולחברים, שהוא אוהב אותם והוא מצטער, שלא היה לו כנראה איך יותר להגן על עצמו. שהוא מבקש שיזכרו שתמיד אהב אותם, ותמיד רצה שיהיה להם טוב, והוא מצטער על הצער שהוא יגרום להם מעכשיו, אבל שאלה החיים- שבסופו של דבר אנחנו נלחמים למען מטרה טובה, ויש מחיר לכל מלחמה.
"ממך למדתי לכתוב?" צחקתי והסתכלתי עליו. הוא צחק והרים את ראשו אליי, וחייך את החיוך שלו, החיוך המרגיע, החיוך האבהי.
"אולי," הוא נאנח בצחוק, "אבל לא הייתי כותב המון, זה אני יכול להבטיח לך. מה שכן, יש לי מחברת אחת חומה, פשוטה ביותר, עלתה לי שקלים בודדים, שמידי פעם היא נפתחת, בהפרשים ענקיים של תאריכים. אני כותב קצת על מה שחדש בחייים- מספר ילדים, אם יש נכדים, במה אני עובד ומה אני עושה, ואם אני נהנה. נחמד לדעת שלפני עשר שנים לא אהבתי את מה שעשיתי, והיו לי רק שני ילדים, כשהיום יש ארבעה. את מבינה… יש גלגל של חיים."
"אז הוא לא צודק, קהלת, כשהוא אומר שיש גלגל אחד שהחיים מסתובבים סביבו, ושום דבר לא חדש בו. החיים משתנים כל הזמן."
"החיים זזים, המציאות מכילה דברים שונים בכל רגע נתון. אבל הוא אומר, ובצדק, שזה הגיוני שהחיים כל הזמן משתנים, ושכל הזמן יהיה בהם משהו חדש, אבל הדברים החדשים יהיו מובנים מאליהם, ויהיה הגיוני שהם יקרו. שום דבר חדש הוא לא חדש באמת. ולגלגל הזה, לא ייכנסו באמת דברים מפתיעים או לא הגיוניים."
"הוא יהיה מרוצה אם חייזרים ינחתו על כדור הארץ ויהיה משהו שהוא לא ציפה לו?"
"אני די בטוח שהוא לקח בחשבון גם דברים על טבעיים שיכולים לקרות," הוא צחק אליי, "אבל לא. קהלת לעולם לא יהיה מרוצה."
אחרי שצחקתי, הטלפון שהיה לידי התחיל לצלצל. הסתכלתי על הצג וראיתי שזה דניאל. עצרתי את הצלצול בצד, משקיטה את הטלפון, אני אחזור אליו עוד מעט, הוא לא יילחץ אם אני לא אענה לו בשנייה שהוא מצלצל. הוא בטח רוצה לדבר על היום בערב.
"את יוצאת הערב?" אבא שינה נושא בחיוך.
"רק אחרי ארוחת ערב, כשבאמת נחליט שהיא נגמרה. אני לא רוצה ללכת לפניי, לא ישבנו כולנו הרבה זמן ודיברנו וצחקנו."
"בסדר גמור," הוא חייך וקם מהמיטה, מתמתח לרגע ומחייך אליי, "מתי המבחן?" הוא שאל מתעניין.
"בשבוע הבא ביום שלישי," חייכתי, "אבל אני בסדר עם החומר. הם מכינים אותנו לקראת הבגרות, עושים שתי בחינות מקיפות על החומר. זה פשוט משהו שפחות נגעתי בו כי ידעתי שיותר קל לי להבין אותו, אבל עולות הרבה שאלות."
"זה השאלות שמהן מתחילים לכתוב," הוא אמר לי, "אז תנצלי את זה. הגיטרה פה, תסיימי ללמוד ובטוח שיבוא משפט או שניים. בכללי תנגני, כבר הרבה זמן לא שמעתי קול מהחדר הזה."
"באמת?" שאלתי מופתעת, "לא ניגנתי הרבה זמן?"
"אולי שרת, לעצמך, אולי מלמלת, אבל את הגיטרה לא שמעתי המון זמן. לפעמים הצלחת לכתוב רק איתה." הוא חייך אליי, נישק אותי לראשי ויצא מהחדר. הסתכלתי על הגיטרה בחיוך, וחשבתי על הרגעים שהייתי יושבת על המיטה ומנגנת אקורד אחרי אקורד, והורסת לעצמי את האצבעות שכאבו מלהחזיק במיתרים, אבל למדתי לנגן. חשבתי על הקול שבוקע מהגיטרה, ועל הקול שמשתלב יחד איתו בשירה. אני חייבת לתת לעצמי הרבה יותר זמן ביום לנגן ולכתוב, גם הבית חסר בזה.