מיתר קרוע- פרק 33- אחרון
נטע:
"הלו," עניתי לטלפון שהעיר אותי בבוקר, שמש של בוקר שמטרידה לי את העיניים ומסנוורת אותי, גורמת לי לשנייה לשכוח איפה אני.
"נטעל'ה איפה את?" שמעתי את הקול של אמא בטלפון, "עליתי לחדר שלך בשביל להגיד לך בוקר טוב לפני שאני יוצאת לעבודה, לא היית שם. כבר יצאת מהבית? מוקדם נורא."
"לא אמא," הרהרתי, "לא ישנתי בבית. הכל בסדר, אל תדאגי."
"את בטוחה?" היא שאלה.
"כן," אמרתי, מסתובבת ורואה את פלג ישן לידי, "אני אצל פלג."
"פלג?" היא הופתעה לשמוע, "מתי יצאת מפה? הכל בסדר? קרה משהו? לא ראיתי אותו אתמול."
"מסובך להגיד," המשכתי להרהר, "הוא בסדר, פשוט היה לו ערב קשה. הוא כן היה אבל, הוא פשוט היה חייב ללכת כשזה נגמר ולהגיע הביתה."
"תשמרי עליו מתוקה, בסדר?" היא אמרה לי. חייכתי חיוך רגוע והנהנתי לעצמי, מבינה שאת ההנהנון שלי היא בעצם לא רואה, ואמרתי שאני מבטיחה לשמור עליו. היא איחלה לי בוקר טוב וניתקה את השיחה, ואני שמתי את הטלפון בחזרה על הרצפה ליד המיטה של פלג, והסתובבתי אליו. הוא ישן, הקול שלי לא העיר אותו, אני מניחה שהוא היה מותש, מותש מכל מה שעבר עליו אתמול, ומכל ההתמוטטות שלו. אני לדוגמא לא יכולה לראות את אמא שלי מתפרקת עד כדי מצב כזה, אני אשבר הרבה יותר ממנה. הרבה יותר קשה יהיה לי לחיות עם המחשבה שאמא שלי יכולה להגיע לרמות כאלה של התפרקויות. הוא כבר למד לחיות עם זה. הסתכלתי על השעה לעוד רגע בטלפון, יצאתי מהשמיכה ושמתי את רגליי על הקרקע.
"אל תקומי," שמעתי קול מאחוריי שהקפיץ אותי, "בואי, תחזרי לישון."
"גם לשירותים של בוקר אתה לא נותן לי ללכת?" שאלתי בחיוך והסתובבתי אליו, רואה אותו פוקח עין אחת, ואז את השנייה, ומביט בי, במצב עייף אבל שמח. הוא גיחך והסתכל עליי, אומר שהוא נותן אישור אבל שלא אקח את הזמן. צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בראש, קמה מהמיטה שלו, פותחת בשקט את הדלת ומתקדמת אל עבר השירותים. לא ידעתי מי נמצא בבית, אם מישהו הלך לעבוד או לעשות משהו, לא ידעתי אם הם בכלל יופתעו שישנתי פה. לא קרה כלום, כל מה שקרה בלילה היה שהמשכנו לדבר עוד קצת, עד שאני כבר הרגשתי שהעיניים נעצמות, ואז עלינו לחדר, החלפתי בגדים, צחצחתי שיניים והלכנו לישון. הדבר היחיד שקרה בלילה היה שישנו מחובקים, אבל בבוקר זה כבר לא היה, בגלל זה הוא גם לא התעורר מיד.
כשחזרתי לחדר העיניים של פלג שוב נעצמו. נכנסתי למיטה והתכסיתי בשמיכה, מסובבת את גופי אליו כך שאוכל להסתכל עליו. זה היה נראה שכשהוא ישן, שום דבר כבר לא מפריע לו, והוא לא חושב על ההתמודדויות היום יומיות שהוא יצטרך להתעסק איתן מהרגע שהוא יחליט להתעורר. כל עוד הוא עדיין נחשב כישן, שום דבר לא אמור להטריד אותו, שום שיחה או שום קושי.
"פלג, אני חושבת שאני צריכה לספר לדן." אמרתי לו בשקט. הוא פקח את עיניו והסתכל עליי, עדיין רגוע, ואמר שהוא יודע, שהחובה המוסרית שיש לי כלפי דן היא לספר לו שישנתי בלילה עם מישהו אחר. אני כמובן צריכה ומחויבת לספר לו שלא קרה כלום, אבל שאני צריכה לעמוד מול המעשים שלי.
"הוא יכעס את חושבת?" הוא שאל אותי. שיחקתי במצעים והעליתי קצת את הראש שלי על הכרית.
"לא," אמרתי מיד, "הוא לא מהסוג שיכעס. הוא מכיר את כל הסיפור שלך, ובוודאי את כל מה שקורה איתי בעקבות הסיפור שלך. הוא יבין שזה היה נטו מרצון לעזור לך ולתמוך בך, להיות קרובה אלייך כשהכי קשה לך. אני בטוחה שהוא היה מתנהג ככה גם עם ידידות טובות שלו."
"אז למה את נשמעת מהוססת?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מופתעת, מנסה להבין איך הבין את זה מגוון הקול שלי.
"כי מה שקורה פה זה לא סתם," נאנחתי אחרי כמה דקות והבטתי למקום אחר בחדר, "אמרתי לעצמי אתמול בלילה כשכתבת לי, שכשהחברים שלי יקראו לי ויכתבו לי לבוא, וזה לא יהיה מצב קריטי שאני במקום שאני לא יכולה לצאת ממנו, אירוע וכאלה, אז אני אתייצב מיד, אתייצב בלי לשאול שאלות, כי את התשובות אקבל כשאגיע. אבל השאלה היא אם זה לכל חבר, לכל אחד, או רק בשבילך." הוא הרים את גבותיו והתמתח קצת על המיטה, כשאני קולטת את זה בחצי עין וממשיכה להסתכל למקום אחר בחדר.
"מה נטע?" הוא שאל מופתע.
"אתה הדבר הכי חשוב לי בתקופה האחרונה, היו פעמים שאפילו יותר חשוב לי מעצמי, ממה שאני חווה ומאיך שאני מרגישה. בכל סיטואציה שבה הלכתי היה חשוב לי לדעת שאתה בסדר, ורציתי להיות קרובה אלייך, להשגיח מקרוב. בכל פעם שהייתי הפיתרון המהיר שלך למצב של דכדוך או לשיחה שאתה חייב לנהל, קפצתי מיד, כי רציתי להיות שותפה לכל מה שאתה עובר, ולכל מה שאתה חווה. והרחקנו במשך זמן את מה שכולם אומרים שאסור להרגיש, ושאסור לרצות, כי כל כך הרבה דברים מסביב תלויים בזה, אם זה חברויות אחרות שיש לנו, או עצם העובדה הפשוטה שאני תפוסה כרגע. ושאלתי את עצמי המון אם זה לא משהו שיעבור, אם האיכפתיות שלי אלייך היא לא משהו שיעבור, או מהצד שני, לא משהו שרק מסמל את זה שאנחנו שני ידידים טובים, שמצאו מקום להתפרק בו אחד אצל השני."
"אז לאיזה מסקנה הגעת?" הוא שאל בשקט.
"שזה הרבה יותר מרק ידידים טובים." אמרתי לו והסתכלתי עליו, רגועה, בפנים עצובות, חוששת מכל מה שהוא הולך לומר, ואיך שהוא הולך להגיב, אבל כבר אי אפשר להדחיק. אני אוהבת את דן, באמת אוהבת אותו, אוהבת את איך שהוא גורם לי להרגיש ואת המחויבות שהייתה לנו לקשר. אבל הוא אף פעם לא היה בראש המחשבות שלי, והוא צריך להיות שם. יש מישהו שתמיד הצליח לגנוב לו את המקום.
"הזמן שהפסקנו לדבר בו היה מהתקופות הכי קשות שהיו לי, גם אם זה היה לכמה שבועות, זה היה מורגש בכל צורה. הפכת את הזמן האחרון לקל יותר ולהתמודדות פשוטה יותר ממה שיכולתי לדמיין. גרמת לי להוציא מעצמי את כל הרגש החוצה, כתבתי שיר בזכותך, שיר שכולו מוקדש לבנאדם שהכי אהבתי בחיים. אבל…"
"יש אבל," נאנחתי מיד וחייכתי, חיוך לא מאמין, חיוך נפגע אפילו.
"נטע חכי שנייה לפני שאת מתנפלת." הוא ביקש בשקט, שם את ידו על הכתף שלי ואני מתרחקת באחת, מרגישה את הדמעות כבר עולות לי אל העיניים. עם מה נשארתי? לעזאזל עם מה נשארתי? עם רגשות לבנאדם שלא רוצה, ועם חבר שאני בטוחה שעכשיו אני לא מרגישה אליו רבע ממה שאני מרגישה לבנאדם אחר. ואני בכל התקופה הזו, נתתי כל כך הרבה מעצמי, והייתי שם לכל שנייה בשביל כל בנאדם שביקש, והחודשים האחרונים היו מהקשים ביותר שעברתי בחיים, ואני לא אוכל להסתכל לבנאדם שוב בעיניים. לא הייתי פותחת את זה אם לא הייתי מרגישה שמה שהוא הולך להגיד יהיה שהוא מרגיש אותו דבר, הרי הוא לא היה מבקש ממני להישאר סתם אם זה היה הפוך.
קמתי מהמיטה, מנגבת דמעות קטנות שירדו לי מהעיניים, לוקחת את הטלפון שלי מהרצפה ואת המכנסיים שקיפלתי מצד המיטה, שומעת את פלג קם גם הוא מהמיטה, ואני מתקדמת לדלת בעוד הוא עוצר אותי.
"את לא מקשיבה." הוא אמר לי מיד, גם עצבני וגם רגוע, רק הוא יכול לעשות את שניהם בבת אחת. התרחקתי ממנו קצת, מביטה בעיניים שלו, שקולטות את העיניים שלי והוא מיד מחליף מבט, מתחיל לדבר.
"כל מה שאני רוצה להגיד לך, זה שהעיתוי לא מתאים." הוא התחיל ואמר, "אני לא הפסקתי להרגיש את מה שאני מרגיש מאז אותה שיחה שהייתה לנו, פשוט הבנתי שזה לא יילך לשום מקום. כשאת ודן התחלתם לצאת, שתקתי, כי מה כבר יכולתי לעשות? המשכתי לחיות בידיעה שאם לך טוב, אז ברור שטוב לי, כי מה שאני רוצה זה שיהיה לך טוב. האמנתי בקשר שלכם, אני עדיין מאמין, מאמין בזה שעמוק בפנים את לא רוצה לסיים את מה שיש ביניכם, שאת לא רוצה לאבד את הבנאדם הזה, ואת הקשר איתו. ברור לי שאת צריכה לספר לו על מה שקרה ולא קרה אתמול בערב, ולראות איך הוא יגיב, אבל לעמוד על זה ששום דבר לא קרה, ועשית את מה שעשית בכל התקופה הזו, וזה להיות לצד בנאדם שהחיים החליטו להפוך לקשים יותר בשנייה אחת. מה שאני כן רוצה להגיד לך, זה שאני מחכה, לך ולעצמי. אני מחכה לראות איך אני אשרוד לפחות את ההתחלה של הצבא, איך אני ואיך הבית נתמודד עם זה שאני רחוק מהם, ולא פה לידם, והשיחות שלנו יהיו בעיקר בטלפון, ועם שבתות בחוץ. אני מחכה לראות איך אני אשתלב בתוך המסגרת הזו, ומה אני אכיר בה, קודם כל על עצמי, אחר כך על הצבא. אני רוצה לשים את הקלפים על השולחן, ובמידה ומשהו יקרה פה, לפנות דבר ראשון לאורי. שנינו חייבים לה הסבר, את יכולה להסכים איתי, את יודעת שאת מסרבת לאבד את הקשר הזה, ולצאת עם האקס של החברה הכי טובה שלך, זה מתכון ללאבד את החברות שלכם, ואני לא מוכן. אבל אני רוצה שתדעי, שאני לא חושב שגם תקופות בצבא, או אנשים שאת יכולה להיות איתם, ישכיחו ממני את מה שאני מרגיש אלייך. הרצון שלי להיות קרוב אלייך, הוא חזק יותר מהרבה רצונות אחרים, הוא עולה באותה מידה כמו הרצון שלי לראות את עידו עכשיו חי, עומד מולי," הוא אמר לי, גורם לי להתרגש ולהישיר אליו מבט כואב, "אבל זה רק העיתוי. אני לא רוצה שתחשבי על עצמך כבוגדת, ואם הקשר שלנו נכון, שתסיימי דברים עם דן קודם כל. אחר כך שנבין באמת מה הולך פה, ונפעל כדי לצמצם את כמות האנשים שיכולים להיפגע מקשר שאף אחד אף פעם לא האמין שיכול לקרות. אני לא רוצה שתהיה לך עוד תקופה שבה תשאלי את עצמך שאלות על למה עשית את זה, ומה עובר עלייך, וכמה את בנאדם לא בסדר, כי אני יודע שהתעסקת בזה המון, ושאלת את עצמך כל לילה אם לא הכנסת את עצמך לתוך סיפור שאי אפשר לצאת ממנו. אני רוצה שכשנהיה ביחד, זה יהיה עם מטען חצי נקי, כי החצי השני הוא עידו, וזה מטען שאף פעם לא יימחק. ההיסטוריה תמיד תהיה, כל החודשים האחרונים לא יימחקו ממני וממך, אבל אם אנחנו רוצים להתחיל משהו חדש, לפחות להתחיל אותו ממקום נכון יותר. אני יודע שאני רוצה."
"אתה מאמין בזה שנהיה ביחד בסוף?" שאלתי אותו, מביטה בו, מרגישה את היד שלו מחזיקה בצווארי, מלטפת את הלחי שלי.
"אני לגמרי מאמין בזה, כמו שאני מאמין בזה שבזכותך אני יכול הרבה יותר להתמודד עם כל קושי ועם כל אובדן שאני אחווה."
"תכתוב על זה." חייכתי אליו רגועה, מחבקת על בטני את הדברים שהחזקתי כשעוד חשבתי שאצא מהדלת הזו בחוזקה.
"יכול להיות," הוא נאנח בחיוך והסתכל עליי, "בשעות הט"ש בשטח בין חבר'ה שחולמים להיות צנחנים, אולי כמו אחי אני אכתוב על הבית או אכתוב לבית, ואכתוב על ההתמודדויות שלי עם החיים."
תגובות (1)
מה אני יכולה לומר לך…
הסיפור שלך הציף אותי בכל פעם מחדש בכמויות של רגשות- באמת, כמויות של כמויות, בין אם זה הדמעות, העצב, הכעס על הדמויות, הריגוש, הפעמים שבהם הרגשתי שאני מתחברת עם הדמויות וממש מרגישה שאני בתוך הסיפור, התובנות המופלאות והאמיתיות שלך על החיים והכל, הדרך שבה את מסתכלת על כל דבר ודבר ומתארת אותו ויודעת בדיוק מה לכתוב בהרחבה ומה להמעיט, כך שאף פעם לא מצאתי תלונה רעה על הכתיבה שלך.
אמנם זה רק סיפור (או שיש מעבר, אני לא יודעת) אבל לצערי חברה שלי חוותה אובדן נוראי במשפחה לא מזמן, ואם להגיד את האמת אני מרגישה פתאום הרבה יותר מחוברת להכל, כאילו כל דבר שכתבת בפרקים שהם דיברו על עידו והמשברים והכל פשוט תפס אצלי פרופורציה, כאילו ידעתי כמה קשה זה, אבל עכשיו אני באמת מבינה איך זה להרגיש כשאתה הולך לנחם מישהו ואיך זה לחשוב על מישהו שהכרת פעם ועכשיו הוא איננו…
אני לא באה לדכא אותך או משהו חלילה, פשוט… לא יודעת, במובן מסוים אני נורא שמחה שיצא לי להכיר את הסיפור שלך ולחוות את התחושות האלה דרכו כי הוא סוג של הכין אותי, וגם נורא נהניתי לקרוא כל פרק ופרק שלך, ואם היו פרקים שאיחרתי להגיב עליהם (כמו זה) אז זה רק כי חיפשתי זמן פנוי ולא כי שחכתי את הסיפור או משהו. אני שמחה שיצא לי לקרוא סיפורים שלך. את באמת אחת המחברות הכי מוערכות עליי כאן ואני פשוט שואבת ממך השראה ובכללי שואפת לכתוב בצורה מדהימה כמו שלך (ואולי אני אצליח יום אחד).
אשמח כל פעם לקרוא סיפורים שלך, ואל תשכחי, אם את מוציאה ספר לאור אשמח לדעת, כי אני בטוחה שאני אקנה אותו ;) ~♥~