מיתר קרוע- פרק 13

נטע:
נפגשתי עם פלג אחרי החזרה לרסיטל. התגעגעתי לכל החבורה. הגענו בכוונה יותר מוקדם, כולנו, כדי לשמוע מאחד החברים בלהקה על האירוע שהיה לו השבוע. הוא היה מחויך מאוזן לאוזן, מאושר כל כך. צחקנו ואמרנו שבחיים לא ראינו אותו ככה, והוא הראה לנו תמונות בודדות שהוא הוריד לטלפון כדי להראות לכל מי שיישאל אותו איך היה. אחר כך התחלנו לנגן, ארבעה שירים מתוך חמישה. שניים מהם הם כבר מנגנים מדהים, גם אם יעירו אותם בשלוש וחצי בלילה ויבקשו מהם לנגן, הם יצליחו. השניים האחרים קצת יותר קשים, יש מעבר אחד שהגיטריסט לא מצליח, ואיזה משהו שהבסיסט לא מצליח להבין. כשאבא שאל אותי איזה הרכב בחרתי, וסיפרתי לו על הכלים שינגנו אצלי בריסטל, הוא צחק ושאל למה לא לקחתי גם קטע פשוט בין חליל לבין שירה. אמרתי שזה פחות התאים לי, ושיש קטע אחד שהוא רק פסנתר ואני, שאני מרגישה שזה מספיק חזק ועוצמתי לדואט כמו שצריך. הוא נאנח וחייך. הוא תמיד דאג שאראה את היכולות שלי בכל מיני תחומים, אבל דווקא במוסיקה, זה היה התחום היחיד שהוא לא היה צריך לדאוג לו.
"נטע," שמעתי את קול המנחה שלנו, והרמתי אליו את מבטי, "את רוצה לנסות את הקטע האחרון?"
"יש לכם עוד כוח?" הסתובבתי אל הלהקה. כבר חרגנו מעבר לזמן של החזרה, אבל היינו האחרונים לעשות חזרה היום במקום. הם הנהנו אליי בחיוך ואני אמרתי למורה המנחה שאין בעיה, שנעשה גם את הקטע האחרון. נשמתי כמה נשימות ולקחתי שלוק של מים, כשסימנתי למתופף להתחיל. עצמתי לרגע עיניים, מריצה את המילים מול העיניים. התחלתי לשיר, מרגישה בטוחה במילים, נאחזת בכאב. כשניסיתי למצוא את הקשר בין כל הרסיטל, בין כל הקטעים שבחרתי, הצלחתי למצוא מכנה משותף אחד. השירים שלי מדברים על תקופות, על רגעים, בהם היה לי קל יותר, וקל פחות, והמילים של השירים הם המילים בהם נאחזתי כשהיה לי קל וכשהיה לי קשה. השירים חיזקו אותי, המוסיקה נתנה לי לעבור תקופות שלפעמים לא האמנתי שאצליח לעבור.
"וואו," שמעתי את המורה שלי נאנח, ואני החזקתי במיקרופון, נאחזת בו ומחייכת חיוך קטן. צחקתי צחוק קטן כשהוא התחיל למחוא כפיים, והלהקה הצטרפה אליו. החיבור שלנו הוא מדהים, בחיים לא חשבתי שיהיה לי כל כך כיף וטוב לעבוד במסגרת הזו. הוא התקרב אל הבמה, חייך ואמר שזה היה מדהים, הכי טוב עד היום, והכי אמיתי עד היום. שכמובן יש על מה לעבוד, אבל הבסיס העיקרי שם. חייכתי ולחצתי לו את היד, מחזיקה עדיין במיקרופון בידי השנייה, ומסתכלת על האולם. ליד הכניסה לאולם קלטתי את פלג.
אחרי שהחבר'ה ארזו את הציוד, ואני נפרדתי מהם לשלום, הלכתי לפלג. הוא התבונן בי במבט עצוב, ואני ניסיתי לקרוא את פניו. צעדתי אליו לאט, רואה שהוא מחזיק ביד אחת את המפתחות של האוטו, ואת היד השנייה תוחב לכיסו. נעמדתי מולו, מביטה בעיניו, כשהוא מרכין את ראשו, ומנדנד את ראשו מצד לצד. הוא הרים את ראשו אליי, ואני ראיתי את עיניו נוצצות.
"פלג…" לחשתי בשקט, מרגישה בכל הכאב שלו יוצא החוצה.
"זה בגללו?" הוא שאל אותי והביט בי, ואני הרגשתי שעוד שנייה אני אתרסק מדמעות.
"כן." אמרתי לו בעצב. הוא הסתכל עליי עצוב, מזיז את ראשו מצד לצד, ומעלה את ידיו למאחוריי העורף. המשכתי להביט בו, מוחה את האף ואת הדמעות שכמעט ואיימו לצאת. הוא החזיק לרגע בכתף שלי, ואני הבטתי בו, ואז הוא התקרב ונתן לי חיבוק גדול, חזק הרבה יותר מכל חיבוק שקיבלתי לאחרונה. חיבקתי אותו וליטפתי את גבו עם ידיי, מרגישה את ראשו נשמט על הכתף שלי, ואת הלב שלו לא מפסיק לדפוק מהר. נשארנו ככה דקה שלמה, עד שהוא התנתק, והסתכל עליי, עדיין מרכין את ראשו. לחישת התודה שבאה אחר כך, גרמה לי להוריד את מבטי ולהתחיל לבכות. בכיתי דמעות קטנות, ומשראה שאני מתחילה לבכות, חיבק אותי חזק יותר, ועטף אותי, ביקש שאפסיק לבכות.
"בוא נלך, בסדר?" שאלתי אותו.
"בטח." הוא אמר מיד ועדיין החזיק בי קרובה אליו, תומך בי מהצד, עד שנכנסנו לאוטו שלו והוא התחיל לנסוע.
"את 'שלחי אותו' בחרתי לרסיטל ממש אחרי שעידו נהרג," אמרתי לפלג כשישבנו על כוס שוקו אצלו בבית. הבית היה ריק, ההורים לא היו בבית. "חיפשתי שיר שאני ידעתי שגם ההתמודדות איתו תהיה לי קשה, ממש כמו בתקופה הזו. אתה לא יודע על שאר השירים לרסיטל, אבל הם מדברים על תקופות שונות, על מאבקים שונים, חלקם שמתקיימים בתוך הלב של הבנאדם, מאבקים נפשיים. לא רציתי לשיר את השירים שמבחינה ווקלית כל כך קל לי להתמודד איתם, ולא רציתי להידבק לסגנון מסוים. בחרתי את השירים שמדברים אליי."
"מה החלוקה?" הוא התעניין, "כמה שירים שרים? כמה עברית וכמה אנגלית, אם בכלל."
"יש חמישה שירים, או ארבעה אם לקחת קטע מאוד ארוך שעולה על ארבע דקות. לקחתי שלושה שירים באנגלית, שניים בעברית. לא החלטתי עם מה אני פותחת את הרסיטל ועם מה אני סוגרת. יש לי אבל כיוון."
"יש לי ניחוש," אמר פלג והרים את ראשו והסתכל עליי, "אנשים לא יודעים שאת שרה את השיר הזה נכון?". חייכתי אליו חיוך קטן והנדתי את ראשי לשלילה. הוא שאל אם גם דניאל לא יודע, ואני המשכתי להניד את ראשי לשלילה, ולקחתי עוד שלוק מכוס השוקו. הוא נאנח בחיוך קטן ונשען לאחור על הכיסא.
"זה מדהים אותי כמה הסיפור הזה נגע בכולכם. ברצינות…" הוא נאנח והסתכל עליי, "כל אחד לקח את זה כל כך שונה. כשמישהי כמוך מקדישה את המוסיקה שלך אליו, ובוחרת משהו כי זה כל כך השפיע עלייך, ואת מדברת פה על תקופות בחיים, זה מרגש, זה מדהים, זה מחוות שלפעמים אני לא מאמין שיש מסביב."
"מישהי כמוני?" שאלתי והתבוננתי בו.
"זמרת." הוא אמר לי וחייך אליי. חייכתי אליו חיוך קטן והרגשתי את לחיי מאדימות. הוא מרגש אותי במילים שלו, ואני יכולה שעה להתנגד, להגיד לו שוב שאני לא מגדירה את עצמי כזמרת, והוא ישבה אותי בקסם שלו ויגיד זמרת, ואני לא אוכל להתנגד.
"נעלה לעבוד?" שאלתי אותו בחיוך כשלקחתי את שלוק השוקו האחרון, והדמעות כבר נרגעו.
"יאללה." הוא אמר בחיוך והזיז את ראשו לכיוון מעלה. חייכתי אליו וקמתי ממקומי, שמה את כוס השוקו בכיור, והולכת אחריו לחדרו. הוא הדליק את האור בחדר, לקח את הגיטרה מהמקום שלה בחדר, והתחיל לכוון אותה, ואני הוצאתי מהתיק מחברת קטנה שבה רשמתי כמה מילים, ואת ארבעת השורות הקודמות שפלג כבר כתב.
"כתבת משהו?" הוא שאל אותי כשהוא מתבונן במחברת שהוצאתי מהתיק.
"בקטנה," אמרתי לו, "זה לא טוב, זה לא מספיק חזק בעיניי, אבל זה התחלה."
"אני אתחיל שוב לנגן ואת תיכנסי מתי שבא לך?" הוא שאל כשפרט על כל המיתרים, בודק שהגיטרה מכוונת.
"סגור." אמרתי לו. הוא חייך אליי חיוך קטן והתחיל לנגן, לפרוט על המיתרים ואז לנגן את מה שעולה לו בראש. זה היה דומה למה שהוא ניגן פעם קודמת, כנראה רשם לעצמו במוח מה ואיך ניגן, ומתי עבר בין אקורד לאקורד.
"אל תשבר.
הרי אמרת לי להתגבר.
לתת לרגשות מקום זה פרס
והנחת לי להוציא אותן מהמשחק.
אל תגיד לא לבכות
כבר לא תוכל להשפיע
אתה רחוק, מימד אחר…" שרתי בשקט, מרגישה את השקט של המוסיקה.
"בכוונה בחרתי לספר משהו ממה שאתה יכול לזכור, שהוא אומר, על ההשפעה הגדולה שיש לו עלייך, על זה שהוא כבר לא מסוגל להשפיע, לפחות לא באופן אקטיבי. במשפט האחרון נעצרתי, לא היה לי איך להשלים את זה. אני מצטערת, אני יודעת שזה לא…" אמרתי לו תוך כדי שהוא ממשיך לפרוט על המיתרים.
"אל תפסיקי," הוא אמר לי, לא מביט בי אפילו, "תשירי את זה שוב, את כבר תמצאי איך להשלים את זה. ואם לא את, אז אני, אבל בבקשה, אל תפסיקי לשיר."
"פלג," אמרתי ונגעתי בכתפו, "אתה בסדר?" הוא עצר לרגע, עוצר מלפרוט על המיתרים, והרגשתי את נשימתו הכבדה. הוא הרים אליי רגע את עיניו, שנצצו שוב, כמו לפני כמה שעות. הוא שם את הגיטרה בצד, הניח אותה על המיטה, הרכין את ראשו, והתחיל לבכות. הסתכלתי עליו והרגשתי את הלב שלי נשבר. לא ראיתי את פלג בוכה באמת, גם לא בשבעה, הוא תמיד היה כל כך חזק. כשרציתי לומר משהו, הטלפון שלו קטע את הרצון שלי לדבר. את שלי שמתי על שקט, לא רציתי שמישהו יצליח למצוא אותי. הוא ניגב לרגע את הדמעה מהעין, והוציא את הטלפון מהכיס. הוא גיחך לעצמו והראה לי את הצג, ואני חייכתי חיוך קטן כשראיתי שאורי מתקשרת אליו. אני יודעת הכל, היא סיפרה לי כמה שעות אחרי שקרה מה שקרה.
"תענה לה?" שאלתי אותו בשקט.
"אני לא מסוגל, אני אחזור אליה אחר כך." הוא אמר והניח את הטלפון שלו בקצה המיטה. אורי לא תילחץ, היא יודעת שפלג עסוק ומידי פעם הטלפון שלו לא לידו. הוא לקח עוד כמה שניות לנשום, כנראה שהצלצול הזה קטע את ים המחשבות שלו, והחיוך הקטן שהיה לו כשהיא התקשרה רק עזר לו, הרגיע אותו לרגע. הם תמיד היו כאלה, יודעים להרגיע אחד את השני בנקודות הכי כואבות. הוא לקח עוד נשימה עמוקה, ואני עדיין שתקתי, מביטה בו. אני לא יודעת מה היה במילים האלה, או בסיטואציה, שגרמו לו להתפרק ככה. אבל זה ברור שהוא לא יכול להישאר חזק לכל אורך הדרך. בנאדם חייב להישבר. הוא לא בנאדם אם הוא לא נשבר מדבר כזה.
"פלג אתה רוצה שנפסיק להיום?" שאלתי אותו בשקט.
"פגעת בול," הוא אמר אחרי כמה שניות, "הוא תמיד היה אומר שאני לא צריך להישבר, ולא צריך לדאוג יותר מידי, כי אני יכול להתגבר על כל דבר. והוא באמת נמצא כל כך רחוק, במקום שפשוט אי אפשר להגיע אליו. זה לא שהוא יצא לטיול של אחרי צבא, חי ומטייל לו בדרום אמריקה, וזמין אחת לשבועיים לטלפון מזדמן. זה לא שהוא יכול להשפיע עליי עכשיו בגלל מעשים שהוא עושה, אלא כל ההשפעה שלו, היא ממה שזוכרים ממנו. זה מטורף לחשוב על זה ככה. זה כל כך לא צודק, זה כל כך לא פייר, למה אח שלי חייב להיות מודל ודוגמא כרגע על מעשים שהוא עשה בעבר, ולא על מעשים חדשים שהוא ייצור וייעשה ויבנה? למה אני לא יכול להמשיך להעריץ אותו בחייו, ולא במותו?". הרגשתי את כאבו, ראיתי את זעמו, הקשבתי לשאלות שמידי פעם פשוט חייב לשחרר. ואז חייכתי חיוך קטן, והרמתי את ראשי אליו.
"אתה רחוק, מימד אחר, הערצתי בחייך, במותך אפילו יותר." אמרתי לו. הוא הסתכל עליי בחיוך קטן והחזיק בידי. ליטפתי עם האגודל את ידו. "הוא אומנם לא יכול לעשות דברים חדשים שתעריץ אותו עליהם, הוא לא יעשה המון דברים, ועל המון שאלות ששאלת, לא תוכל לקבל תשובה. אני זוכרת את עצמי ככה, עם שאלות שאתה נתקע איתם, ושום דבר, ואף אדם, לא ימצא לך תשובה מתאימה להם. אבל עם כמה שזה קשה, חייב להיאחז בטוב שהיה לפני שנהרג. לא סתם אמרתי שלאחר מותו תעריץ אותו יותר. אתה רק תבין אחרי המוות, שבעשרים השנים שבהם הוא חי, הוא עשה מעל ומעבר, הוא עשה כל כך הרבה דברים שצריך לזקוף לזכותו, להעריך אותו עליהם, לרצות להעניק לו אלפי מדליות וגביעים, והוא יצטנע ולא יבין למה זה בכלל מגיע לו. אם תעריץ אותו אחרי המוות, אתה תיאחז בדברים הטובים שאפשר להיאחז בהם. ככה הוא תמיד רצה לא? אל תישבר."
"קחי," הוא אמר אחרי כמה שניות, "תנגני. נראה לי שהצלחת לקלוט על מה אני פורט." לקחתי ממנו את הגיטרה והתחלתי לנגן, לא בטוחה בכלל במה שאני צריכה לעשות, אבל ידעתי שזה ירגיע אותו. שרתי שוב, והרגשתי שיש לנו התחלה וסוף. יש את ההתחלה הזו, המתארת את המילים שאותו האח אמר עוד כשהיה בחיים, ויש את הבית שפלג כתב, על ההשפעה לאחר המוות, על העולם אחרי. ומשהו שם, כששרתי את זה, הרגיש לי נכון. שמנו אל מול העיניים תמונה של אז ועכשיו, השאלה היא מה כותבים באמצע.