מיתר קרוע- פרק 1

נטע:
היא התקשרה בדיוק כשהייתי עסוקה בלסדר את הכביסה שאמא שמה לי בסלסלה בכניסה לחדר. היא שאלה אותי אם אני עסוקה, ואני בזמן שהצמדתי את הטלפון לאוזן, המשכתי להכניס את הכביסה המקופלת לתוך הארון. התעצבנתי שאני ואמא מקפלות חולצות בצורה אחרת, ולכן כל חולצה קצרה שהיא מקפלת, אני צריכה לקפל מחדש. אני צריכה את הסדר המסוים בארון. אני חייבת שזה ייראה כמו פלס, זו הפרעה שיש לי, זה מאובחן.
"בכל מקרה, תבואי איתי בחמישי?"
"בטח," אמרתי מיד, "שאני אנטוש אותך בדבר הזה?"
"תקשיבי," היא צחקה, והתחילה לספר לי על המפגש האחרון שההורים שלה לקחו אותה אליו. את רוב האירועים היא אוהבת, היא מכירה כבר חלק מהאנשים, ויכולה לגשת בנוחות אליהם ולדבר איתם. הם תמיד מתעניינים בלימודים ובצבא, תמיד מתעניינים בשלומה, והיא אוהבת את זה. והיא מצידה, מרגישה שיש לה חיים קצת יותר מעניינים משל כל תיכוניסט אחר. היא לא מחשיבה את ההורים שלה ככל כך חשובים, למרות שלעיתים יש את התחושה שזה ככה. זה רק בגלל העבודה, ככה היא תמיד מזכירה לעצמה במוח. היא גם בינתיים היחידה שמחויבת ללכת- ההורים לא מכריחים אותה ללכת לכל דבר, אבל באירועים שאוהבים לראות את המשפחה, הם מציעים לה להצטרף. שני האחים הקטנים שלה, תאומים בני שמונה, עדיין לא נכנסו לתמונה. ההורים בכלל לא ידעו אם הם רוצים עוד ילדים אחריה, לכן יש פער כל כך גדול בינה לבין שני התאומים. הם לא היו בטוחים אם הם רוצים עוד ילדים, ויצאו שניים כשהם החליטו שכן.
"אני מקבלת שיחה ממתינה," אמרתי מיד, מארגנת את הגרביים אחד ליד השני בתוך קופסא, "אני אתקשר אלייך אחר כך. בסדר?"
"בטח," היא צחקה, "אוהבת אותך. תודה!"
הבנאדם שהיה על הקו לא ניתק אחרי שלושה צלצולים כמו שהתרגלתי שכולם עושים, הוא הרגיש כנראה אני הולכת לנתק את השיחה ולחזור אליו. הפסקתי את השיחה איתה ועניתי לשיחה עם המספר השני, זה היה שמונה וחצי בערב, לא שעה שאני רגילה לקבל בה שיחה ממספרים שאני לא מכירה. עניתי לשיחה והקשבתי להלו הראשוני, ממשיכה עדיין לקפל את הגרביים. נשארו לי רק עוד שלושה זוגות ואני מסיימת- אצלי קיפול בגדים זה עניין. שמעתי את ההיסוס שבקול שמנסה להתחיל בשיחה, כשאני שומעת את אמא קוראת לי מהקומה למטה. ביקשתי סליחה לרגע מהאדם שלא ידעתי מי הוא בצד השני, והתקרבתי לכניסה לחדר כדי לשמוע מה אמא צורחת מלמטה. היא אמרה שהיא מכינה אוכל, ושאלה אותי אם יש משהו מיוחד שאני מבקשת בחביתה, אבל אמרתי לה שאין שום דבר מיוחד. שאלתי אם אבא מצטרף, והיא אמרה שהוא בדיוק הודיע שהוא בדרך. אחר כך סגרתי חזרה את הדלת וחזרתי לשיחה.
"אני מצטערת, אני טיפה עסוקה. אתה רוצה להגיד מי אתה?" צחקתי בחיוך.
"זה פלג." הוא אמר לי אחרי כמה שניות.
"פלג?…" הרהרתי, "פלג אולשטיין?" אמרתי מופתעת.
"כן, זה אני." הוא צחק מהצד השני של הטלפון. עצרתי לרגע את המעשים שלי והתיישבתי על המיטה, מול הקופסא שמלאה בגרביים מקופלים, ושאלתי אותו למה הוא התקשר אליי, הרי לא דיברנו כמה חודשים. הוא התקשר אליי כנראה מהטלפון שיש בקבוצה, קבוצה של חמש עשרה חברים. לא ידעתי אפילו אם הוא רשם את המספר שלי עוד אז. הייתי רגילה לראות אותו במשך שנה ארוכה במפגשים משותפים, אבל לא החלפנו מיליוני משפטים. חיבבתי את החברים שלו יותר ממנו, את החברים שיצא לי להכיר כשהוא ואורי יצאו.
"דיברתי עם דניאל, הייתי צריך איזה עזרה."
"ממני?" צחקתי, "מה פתאום? איזה מצחיק אתה… מה קורה איתך בכלל? אתה חי?"
"חי, עד כמה שאפשר את יודעת." מיד מחקתי את החיוך מהפנים והתחרטתי ששאלתי את השאלה חסרת הטקט הזו. לא עברה על פלג השנה הכי קלה של החיים שלו, זה בלשון המעטה. מיד אמרתי שאני מצטערת, והתנצלתי למרות שהוא במשך שעה ניסה להגיד שהכל בסדר, ושהוא כבר הרבה יותר חזק מלפני כמה חודשים.
"האמת שאני מתקשר בקשר לזה." הוא אמר לי. הקשבתי והפסקתי להתעסק בכל דבר אחר, פשוט ישבתי ובהיתי בקיר, מחכה שימשיך לדבר. שמעתי אותו מהרהר קצת, ואני בזמן הזה קפאתי על מקומי- אולי יש ממצאים חדשים, אולי יודעים עוד דברים, אולי החזן הראשי של צה"ל מתקשר אליו ורוצה ממנו דברים. יכולים לקרות אלף ואחת דברים. יכול להיות שההורים שלו אפילו יגידו לו שבעקבות המקרה הזה, אין סיכוי הם יסכימו לו להגיע לקרבי. אבל למה הוא מדבר איתי על זה? יש לו מיליון חברים אחרים.
"את ודניאל ידידים טובים, אני יודע, והוא הציע לי לשאול אותך אם יש לי סיכוי לשיר יחד איתך."
"לשיר? וואו, הפתעת אותי."
"אני יודע שזו שאלה מוזרה, אני גם יודע שאצל זמרים, או יוצרים, זה המקום הכי אינטימי, זה המקום הכי מפחיד, זה המקום הכי פגיע. אני יודע שכשכותבים אז אתה מוציא את כל מה שיש בך החוצה, ואתה לא חוסך במילים, לא חוסך בכאב, ונכנסים לזה. אני יודע שאחרי כל מה שקרה, אמא כתבה לו מכתבים בלי…" הוא התחיל לגמגם, "בלי נמען, עם התקווה הקטנה שאולי יום אחד הוא עוד יקרא אותם, למרות שכולנו יודעים שזה לא יקרה. אני התמודדתי אחרת."
"כתבת?" התעניינתי ונשענתי לאחור על אחורי המיטה.
"התחלתי, כתבתי שלוש שורות ונתקעתי, אבל ידעתי שזו הדרך. אני מנגן מגיל צעיר, הייתי גונב לו את הגיטרה מהחדר המון, עכשיו היא סוג של שלי. ואני יודע ממנו, ויודע מאורי, שמעולם לא פחדת להביע את עצמך בכתיבה ובשירה. את מחוננת בזה, ברצינות. לא הייתי פונה אלייך אם לא הייתי מרגיש שאני צריך את זה."
"אתה רוצה לכתוב עליו?" שאלתי, מרגישה את הלב מתחיל לדפוק יותר חזק. כולנו לקחנו את זה קשה, החבורה התפרקה, יציאות התפרקו, כל המדינה הייתה בכאוס, אבל הכאוס הכי גדול היה אצלנו בלב. הרגשנו אנחנו שאיבדנו אח, בדיוק כמוהו.
"כן," הוא אמר אחרי כמה שניות, "אבל אני לא מסוגל לכתוב לבד. אני אבין אם תגידי לא אבל…"
"אין לך מה להמשיך את המשפט," קטעתי אותו, "בכיף, אני בפנים." בנקודה הזו, הייתי בטוחה בזה שמישהו ירים גבה. היא לא תאהב את זה, אבל אני לא אוהב את זה שהיא לא תאהב את זה. אני לא חושבת שזה עניין של ללכת מול החברה הכי טובה שלך, עם כמה שזה קשה. כשבנאדם שעוברת עליו כזו טראומה, מבקש ממך להיות המפתח שיעזור לו להתמודד עם הטראומה, את לא תאמרי לא, את לא תתנגדי. הוא צריך את האנשים לידו, בשנה הקרובה, בשנתיים הקרובות, בכל פעם שהוא יעלה לשם וייזכר שיש לו אח שכבר לא יוכל ללמד אותו דברים. ואם היא תדע, אז שתכעס, זכותה. כמו שהוא אמר, זה המקום הכי אינטימי. אף בנאדם לא צריך להיכנס לזה.
"רק שתדע," אמרתי אחרי שהוא המשיך לשתוק, מעכל את ההסכמה שלי, "אני לא בתקופה הכי פנויה. אתה יודע… שלושה חודשים לסיום י"ב, מיונים לצבא, בגרויות, הפקות גמר, גם אתה לא בתקופה הכי קלה שלך ולא בשיא הזמן, ואתה הרי בטח יודע שזה תהליך. לא קל לכתוב שיר, לא קל לכתוב בכלל. בדיוק שלשום שמעתי יוצר שהשיר שלו עכשיו ממש מצליח במצעדים, מודה שלקח לו שנה לכתוב את השיר הזה שלו". הוא אישר את הדברים שלי, ואמר שהוא מודע לחוסר הזמן, אבל מודע לזה שהוא יכול להיות גמיש, בגלל י"ב מתבטלים הרבה שיעורים, יש ימים שלמים שלא לומדים בהם אלא רק מגיעים לבחינות. אם נתפוס שעה פה, שעה שם, נוכל ליצור מזה משהו. שאלתי אותו אחר כך איפה הוא ירצה שנעבוד, והוא אמר שצריך מקום שקט, ושצריך מקום עם השראה. הוא צחק ואמר שנוכל לנדוד עם האוטו בין ים, לפארק, לבתים, להסתובב עם הגיטרה ולנגן, ולמצוא את המילים.
"אתה תשלם על דלק, אני אשלם על האוכל שכנראה נאכל תוך כדי. אי אפשר ליצור על בטן ריקה." צחקתי.
"אנחנו כבר נסתדר, פרטים טכניים אף פעם לא הפריעו לי. תודה אבל, באמת, תודה שאת אומרת כן."
"קח בחשבון שבפעם הראשונה שתבקש ממני לשיר מולך, אני אשתוק שעה עד שאני אהיה מוכנה לפתוח את הפה. בדרך כלל השיר המתאים צריך לעלות למוח כדי שאני אתחיל לשיר."
"את יודעת משהו," הוא צחק ונאנח, "אצלי זה לא ככה. כשאני חושב לשיר משהו, עולה לי רק שיר אחד, מאז שהכרתי אותו זה ככה. אנשים היו לוקחים את הקלאסיקות הגדולות- השירים שכולם מכירים, או השירים עם הווקאליות הכי טובה, כדי להוכיח, כדי להראות. זה לא השיר שלי. את השיר שלי מכירים, אבל אני חושב שאני מכיר אותו הכי טוב."
"כי אתה מפרש אותו אחרת?" שאלתי מתעניינת.
"לא בהכרח," הוא אמר, לא מנסה לצאת פלצן ולהגיד שהוא מנתח שירים עוד מילדות, "כי זה השיר הראשון שלמדתי לנגן."
"הוא לימד אותך אותו?" שאלתי רגועה וחייכתי לעצמי חיוך קטן.
"הוא די לימד אותי הכל."