מישהו שומר עליי – פרק שתים עשרה

פרק 12 – בחרתי

"ידידות בין גברים ונשים היא בלתי-אפשרית. יש תשוקה, עוינות, הערצה, אהבה, אך לעולם לא ידידות."
– אוסקר ווילד

עיניי הסתגלו לאור הבהיר שהציץ מחלוני במהירות רבה. קרני שמש חמות ליטפו אותי ועטפו אותי ברכות ואהבה, אבל הכל היה נראה לי אפל ושביר. כל מחשבה הפכה לקודרת ואפילה. ידעתי דבר אחד- היום, אין סיכוי שאני יוצאת מהמיטה.
רציתי להשאר בחדר שלי, במיטה החמה, מתחת לשמיכה, ולא לצאת לעולם.
הטלפון שלי רטט על השידה. הצצתי לכיוונו וראיתי שג'ו מתקשר.
באותו הרגע ליבי נדם, כל גופי רעד ועיניי הוצפו דמעות מלוחות ועגולות.
הטלפון רטט ורטט, אך כל מה שעשיתי היה לבהות בשם שהתנוסס על המסך.
ג'ו.
כעבור כמה שניות טעונות ומבוהלות הטלפון חדל לרטוט ולהרעיד את כל הקרקע תחתיי.
במקום רטט וזמזום חלוש, נשמעו דפיקות על הדלת.
אימה עטפה אותי. הדמעות נשרו מעיניי כמבול, כל גופי רעד וזעק לעזרה. זה ג'ו? הוא בא… הוא בא… לאנוס אותי שוב?
"אמה, את שם?" הקול הגברי והעמוק לא היה שייך לג'ו, אלא לאיידן. מחיתי את דמעותיי בעזרת גב כף ידי ולחשתי בשקט, קולי רועד במעט,
"כן, אבל אל תכנס. אני לא מרגישה טוב." ולמרות הכל, זה לא היה שקר. הרגשתי שכל מה שהכרתי וידעתי עד עכשיו הוא שקר, ואולי גם איידן הוא שקר? אולי גם הוא יפגע בי?
אני לא יכולה להיות תמימה יותר. אני לא יכולה
לסמוך על כל גבר שנכנס לחיי.
"אמה? את בסדר?" קולו של איידן הפעם היה מלא דאגה. עצמתי את עיניי בכאב ובעצב,
"אני בסדר. סתם כאב ראש." קולי היה כלחישה וקיוויתי שאיידן ישמע אותי מהצד השני של הדלת.
"את רעבה? אני יכול להכין לך משהו קטן לאכול ותקחי אדוויל." איידן עדיין דאג לי, מה שגרם לי מעט להתרכך. איידן לא יפגע בי, הוא שומר עליי. הוא שומר הראש שלי, המטרה שלו היא שאני אהיה בטוחה ומוגנת.
קמתי מהמיטה באיטיות, הכאב בין הרגליים שלי היה חזק מתמיד, אך רציתי לראות את איידן ולהראות לו שאני בסדר.
פתחתי את הדלת באיטיות וחייכתי חיוך קטן ועייף. איידן היה לבוש בג'ינס בהיר ומשופשף וטי-שרט שחורה, ותהיתי לרגע איך הוא תמיד נראה כל כך טוב.
"את… נראת… רע," איידן ניסה לרכך את המילים הטיפה קשות, ללא כל הצלחה.
צחקקתי בשקט והשענתי את ראשי על מפתן הדלת,
"אני יודעת, אני גם מרגישה ככה." לחשתי ועצמתי את עיניי לשניות ספורות, אך מיד פקחתי אותן בחזרה. הייתי בטוחה שהן אדמומיות ונפוחות, ואם לא מבכי, אז מחוסר שינה רציף.
"מה קרה?" איידן התקדם צעד אחד לכיווני ואני נרתעתי אחורנית בבהלה. הדמעות הציפו את עיניי והכל היה שוב אפל וקודר.
פלאשבקים מאותו הלילה שהרס את חיי רצו במחשבתי וגרמו לכל גופי לרעוד בפחד ובכאב.
"אל תתקרב," חילצתי מבין שפתיי בבהלה. איידן היה נראה מבוהל בעצמו- כאילו נבהל מאיך שהתנהגתי לצידו.
"אמה, את מוכנה לספר לי מה קרה?" איידן לא חדל להתקרב לכיווני, אך קולו היה רך ומתון. גם ג'ו התנהג ככה במשך תקופה ארוכה, לפני שהוא… לפני שהוא… אנס אותי. קרסתי על רצפת חדרי בבכי מעורר רחמים וזעקתי לשמיים למעט נחמה.
איך זה יכול להיות? זה ג'ו, שתמיד עזר לי, שתמיד הגן עליי, שעזר לי לעבור את התקופה החשוכה ביותר בחיי… זה ג'ו, האחד שסמכתי עליו יותר מכל. והוא פגע בי בצורה הכי נוראית שיש. הוא פגע בי פיזית ונפשית, הוא שבר לי את כל האמון שהיה לי באנשים שאני אוהבת.
באנשים שפעם סמכתי עליהם.
"אלוהים, אמה." איידן אמר בשקט וכרע על ברכיו לצידי. הוא ניסה להתקרב ולחבק אותי, אך נאבקתי בו.
"ל…לא, לא," ייבבתי בשקט, אך למרות שלא הסכמתי לו להתקרב אלי, הוא חיבק אותי והצמיד אותי אליו, כך שגם אם סיכה הייתה רוצה לעבור בנינו- היא לא הייתה יכולה. תחילה עדיין ניסיתי להתרחק ממנו, אך לאחר כשתי דקות כבר נתתי לראשי להשמט על החזה שלו ולתת לדמעות להיות היחידות ששוטפות את פניי.
הוא פשוט חיבק אותי- ללא מילים, ללא שאלות. הוא רק חיבק אותי אליו וגרם לי להרגע ולהרגיש בטוחה.
"א…אני מצטערת," לחשתי לבסוף לאחר כמה דקות שקטות.
"על מה?" איידן הביט בי עם אותן עיניים ירוקות ויפות שגרמו לי לחלומות בהקיץ. העיניים הכי מיוחדות בעולם.
"על כל… זה," חייכתי חצי חיוך מאולץ ולא אמיתי, ואיידן לא חייך בחזרה.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" איידן קם מהרצפה ועזר לי לקום. קמתי בקושי רב- רגליי היו חלשות ורעדו, שבירות ולא נשמעות למוחי.
"לא, אני בסדר." שיקרתי במהירות ומיהרתי להשען על הקיר שהיה הקרוב ביותר אלי. הייתי חלשה יותר מאי פעם.
"את לא נראת בסדר, אמה. מה קרה?" ידיו של איידן נכרכו סביבי. במקום שאשען על הקיר, איידן השעין אותי עליו.
בלעתי את רוקי. לספר לו? לא, אסור לי. הוא יסתכל עליי במבט של רחמים, במבט של גועל.
הבטתי שוב בעיניו הירוקות והטובות, הן היו נראות מודאגות ואפלות.
"אני פשוט… לא בתולה יותר." אימצתי לעצמי חיוך קטן, אבל הוא היה מזוייף ולא אמיתי- רציתי לבכות שעות מהמשפט הנוראי הזה.
כל גופו של איידן התקשח ברגע אחד, אחיזתו בי נעלמה ושוב הייתי צריכה להשען על הקיר. הדמעות צרבו בעיניי, אך לא יכולתי לבכות יותר.
לא עכשיו. לא מול איידן.
"מה את אומרת בעצם, אמה?" קולו של איידן היה שקט ומאיים ופאניקה עטפה אותי לאט לאט.
מעדתי אחורנית וניסיתי לייצב את נשימתי. כל גופי רעד ובאותו הרגע זרמים של פחד חישמלו אותי.
"אנסו אותך?" הוא חילץ את המילים מבין שפתיים קפוצות. באותו הרגע, הבנתי שזה אבוד.
קרסתי על הרצפה, לא בכיתי, אבל הרגליים שלי היו חלשות מדי. הייתי חלשה מדי, כאב לי הכל, במיוחד הלב.
"א…אני," מלמלתי, לא ידעתי מה להגיד- הייתי אמורה להגיד 'כן', אבל לא יכולתי. עדיין לא עיכלתי שבעצם… נאנסתי.
אגרופיו של איידן התקמצו, הבנתי שהוא הבין לבד שהתשובה היא חיובית.
בלי התראה מוקדמת, אגרופו של איידן הוטח בקיר בחוזקה ובזעם.
"זין!" הוא צעק והצמיד את ידו אל בטנו ועטף אותה בעזרת ידו השניה.
"אתב בסדר?" קמתי מהרצפה והתקדמתי לכיוון איידן במהירות. איידן עצם את עיניו ונשך את שפתו התחתונה בכאב,
"כן, אני בסדר." קולו היה זועם, מה שהפחיד אותי במעט.
"תן לי לראות," הושטתי את ידי אל ידו החבולה.
איידן הביט בי בעיניים ירוקות סוערות, אך אני רק לקחתי את ידו בידי ופתחתי באיטיות את אגרופו הקמוץ והעקשן.
בחנתי את מפרקי אצבעותיו האדומות והבמעט שרוטות וחייכתי חצי חיוך רועד,
"בוא נחבוש לך את זה."
***
הדבקתי את התחבושת האלסטית עם פלסטר, תחבושת מאולתרת, והרמתי את מבטי אל איידן. עדיין פחדתי שהוא פתאום יתעצבן ויעשה לי משהו, אבל הפחדים האלו נעלמו בכל שניה שחלפה.
"מי עשה לך את זה?" איידן לפתע שאל. קולו היה שקט ומתון, אך כשהבטתי שוב בעיניו הירקרקות, ראיתי שסיערה מתחוללת בהן.
בלעתי את רוקי בקושי והשפלתי את מבטי אל כף ידי.
"זה לא משנה." לחשתי ברעד, שלפתע הרגשתי יד מסיטה את השיערות הבודדות שנפלו על עיניי.
"זה הכי משנה, אמה. הבן זונה הזה צריך לשבת בכלא." הרמתי את מבטי אל עיניו של איידן, שהתרככו והביטו בי ברכות ובחיבה.
הסמקתי מעט ואז הנדתי בראשי,
"אני לא יכולה להסגיר אותו, זה יהרוס לו את החיים-"
"הוא הרס לך את החיים, אמה! תראי אותך, את בוכה, את רועדת, ואולי את חושבת שאני לא שם לב לזה, אבל את מפחדת מכל תנועה קטנה שלי!" עיניו של איידן התלקחו בזעם.
השפלתי את מבטי ונתתי לדמעות לזלוג במורד לחיי. איידן צודק, אני יודעת שהוא צודק, אבל אני לא יכולה להסגיר את ג'ו. יש לו ילדה, ואם ג'יין תדע מה קרה… היא לא תתן לג'ו לראות את סופי.
אני יודעת שהוא אבא טוב, הוא אבא טוב…
יבבה נפלטה מפי. קברתי את ראשי בין ידיי ונתתי לאצבעותיי לספוג את הדמעות המלוחות.
הוא אנס אותי. ג'ו, הבחור שהכי סמכתי עליו בעולם, הבחור שעשה הכל למעני ועזר לי תמיד, אנס אותי. זה כל כך לא הגיוני.
"אמה…" קולו של איידן היה מלא כאב.
"אני מצטער," ידיו נכרכו סביבי ושפתיו היו קרובות לאוזני. הוא אימץ אותי לחיבוק רך ונעים ואני הרשתי לעצמי להרגע ולעצום את עיניי.
"תודה, שאתה כאן. זה לא מובן מאליו." לחשתי בשקט וחיבקתי את איידן טיפה חזק יותר.
"אני תמיד אהיה כאן, אמה." איידן אמר את המילים היפות האלו בשקט. לחיי הסמיקו מעט וחיוך קטן שיחק על שפתיי. אמנם אני לא מכירה את איידן הרבה זמן, אבל אני יודעת שהפעם, עליו, אני יכולה לסמוך.
"מבטיח?" צחקקתי בשקט והדקתי את החיבוק אפילו יותר.
"אם אני אשרוד אחרי החיבוק הזה, אז לא תוכלי לברוח ממני." איידן צחק ואני רק חייכתי חיוך קטן. חייכתי בתקווה לתקופה טובה יותר.
***
שכבתי בספה וצפיתי בבובספוג, שהוקרן על מסך הטלוויזיה שלי, עם אותו החיוך הרחב והמטופש שלו.
"את פשוט ילדה," איידן יצא מהמטבח והתיישב לצד כפות רגליי.
הוא הרים את רגליי ואז הניח אותן על ירכיו.
"אני אוהבת את בובספוג, הוא מעודד אותי.? חייכתי חיוך קטן והסטתי את מבטי לכיוון עיניו של איידן, שהביטו בי ברכות ובחיבה.
"את לא מי שחשבתי שתהיי, אמה אנדרסון." הוא אמר בשקט. חיוכי התרחב במעט,
"נוראית יותר?" צחקקתי בשקט.
"אולי." איידן חייך לעברי חיוך שומר סוד, את אותו החיוך הצדדי והיפה שלו. החיוך הזה, שהוא מעט עקום, ומעט מוזר, אבל החיוך ששייך לאיידן.
וכרגע, זה היה החיוך הכי מוכר לי בעולם. החיוך האמיתי היחידי שהכרתי.
"אתה רשע." החמצתי את פניי ובעטתי ברגלו.
איידן צחק ותפס את כף רגלי בידו,
"את פותחת באש?" הוא העביר את אצבעו על כף רגלי, מה שגרם לכולי לרעוד ולעקצוצים קטנים לזרום לכיוון ירכיי.
"ל…לא," נשימתי הייתה עצורה, כל גופי רעד, הרגשתי כמו משוגעת.
"אוקיי," איידן חייך בממזריות ומגעו עזב את גופי.
מצד אחד הוקל לי, אך מצד שני רציתי שהוא ישים את הידיים האלו שלו שוב עלי. על כל חלק בי.
הסמקתי מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש וניערתי אותו,
"אולי… אולי כדאי שאני אעבוד? אני… אני לא רוצה להשאר בבית ולשקוע במחשבות." הצעתי והתיישרתי על הספה, לצד איידן.
"אני לא חושב שזה חכם, אמה. את צריכה לנוח, אם יהיה לנו עכשיו מפגש עם מעריצים, את לא תוכלי להתמודד עם זה." איידן אמר בשקט. הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן ועצוב,
"אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה, איידן." הדמעות הציפו את עיניי בשניה, בעוד הצרחות שלי מאותו הלילה נשמעו באוזני.
"אני לא יכולה להפסיק להרגיש את הכאב, את הסטירות שהוא סטר לי, את הקללות." קולי רעד, כמו גופי.
"אמה…" איידן לחש בשקט והצמיד אותי אליו לחיבוק מנחם. כל גופי נרפה ממגעו של איידן, ולפתע ידו ליטפה את גבי, וזרמים חשמליים קדחו בי.
לפתע צלצול טלפון קטע את הרגע הזה. איידן התנתק מהחיבוק והוציא מכיס מכנסו את הטלפון המצלצל שלו.
"הלו?" הוא ענה לשיחה.
"כן, אני איתה ג'ול." הבנתי שאיידן מדבר עם ג'וליאן בטלפון.
"היא בסדר, סתם קצת עייפה. מתי יש לה את הראיון היום?" איידן הניח את ידו על ידי וחייך חיוך קטן. השפלתי את מבטי ונתתי לשיערי ליפול על פניי.
"בסדר, נצא עכשיו ולפני הראיון נלך לאכול משהו קטן." איידן קם מהספה וסימן לי עם היד ללכת להתארגן. הנהנתי והלכתי לכיוון חדרי. החלפתי את בגדיי במהירות, לבשתי חולצת בייסיק פשוטה בצבע אפרסק ומכנס ג'ינס קצר בהיר.
נעלתי את נעליי הסניקרס הלבנות שלי עם ציורים של פרחים, ולסיום אספתי את שיערי לקוקן עגבניה מרושל, לאחר שסירקתי אותו שתי דקות בודדות.
הבטתי במראה, ולפתע נראתי כל כך שמנה ומכוערת. כל כך נוראית, כל כך מגושמת. איך איידן לא ברח ממני עד עכשיו?
הרמתי את חולצתי מעט והבטתי בבטני. שמנתי.
הוצאתי את המשקל שהוסתר מתחת למיטה ועליתי עליו במהירות.
כשראיתי כמה שקלתי, עיניי חשכו.
חמישים וחמש קילו. זה לא תקין. זה לא תקין בכלל, אני שמנה. דחפתי את המשקל בחזרה מתחת למיטה והסתובבתי במהירות בחדר, מבטי נטוע ברצפה. איך זה יכול להיות שאני שוקלת כל כך הרבה?
"אמה? את מוכנה?" קולו של איידן נשמע מבעד לדלת, מהמסדרון.
"כ…כן, אני יוצאת." אמרתי במהירות ויצאתי מהחדר. סגרתי את הדלת אחריי והבטתי באיידן. אילצתי חיוך קטן והתקדמתמ לכיוון היציאה,
"נלך?"
***
אני ואיידן יצאנו מהרכב והתקדמנו לכיוון מסעדת ההמבורגרים המפורסמת ביותר באמריקה, מקדולנס.
"אני מקווה שאת רעבה," איידן חייך לכיווני ואני רק הנהנתי בשקט. הוא הדף את דלת הכניסה ונתן לי להכנס ראשונה. עיניים ננעצו בי, אך עדיין הייתי עם משקפי שמש וכובע מצחיה, אז התפללתי בליבי שלא יזהו אותי.
"תתפסי לנו שולחן, אני אזמין. מה את רוצה לאכול?" איידן התקרב אלי וחייך חיוך קטן.
"צ'יפס, זהו." אמרתי בשקט ולפני שאיידן הספיק להגיד משהו הלכתי לכיוון שולחן ריק ופינתי, שהיה נראה אינטימי ונחמד.
התיישבתי על ספת העור, והשארתי לאיידן את הכיסא שהיה מולי.
כעבור כמה דקות שבהן פשוט נהנתי מהשקט, איידן חזר עם מגש אחד, עליו היו שני המבורגרים וצ'יפס. הזעפתי את פניי. איידן התיישב מולי וחייך חיוך משועשע,
"את באמת חושבת שאני אתן לך לאכול רק צ'יפס?" הוא שאל בשעשוע ואני צמצמתי את עיניי,
"אה… כן?" שאלתי בזעם.
"דיי אמה, את צריכה לאכול." הוא לקח את ההמבורגר שלו מהמגש וקילף את הנייר שעטף אותו.
אני באותו הרגע רק חשבתי על כל הקלוריות שאני הולכת להכניס לגוף שלי וחרדה תקפה אותי.
הבטתי בהמבורגר בעיניים גדולות ובשנאה. רציתי לאכול אותו, אבל פחדתי שזה יוביל למשהו רע.
"קדימה, תאכלי." איידן דחק בי. בלעתי את רוקי ונכנעתי, לקחתי את ההמבורגר בידי ונגסתי בו.
***
עמדתי מול האסלה בשירותי המקדונלס. עכשיו הייתי צריכה רק לבחור- להקיא, או להסתובב וללכת משם הכי מהר שאפשר?
הבטתי באסלה עוד כמה דקות, וברגע אחד בחרתי.
הסתובבתי ויצאתי מתא השירותים.
***
היי בנות, אתן בטח כועסות עליי שלא העלתי פרק המון זמן, ואני מבינה אתכן. אתן חייבות להבין שאני בתקופה לא כל כך קלה עכשיו.
אני עסוקה בלימודים לקראת השנה החדשה, לימודי מתמטיקה ואנגלית, ואני עסוקה עדיין בלהנות כמב שאני יכולה עם חברות, ועדיין מתרגלת לבית החדש.
אז רק רציתי להגיד לכן שאני אוהבת אתכן הכי בעולם, ושאל תנטשו אותי ואת אמה (: