מישהו שומר עליי – פרק שלוש עשרה

פרק 13 – צריכה אותו

"היופי הוא סוג של כשרון – למעשה, הוא נשגב מהכשרון, שכן אינו דורש הסבר. הוא אחת העובדות הגדולות בעולם, כמו אור השמש או האביב או השתקפותה של הקונכייה הכסופה, המכונה בפינו ירח, במים אפלים. אי אפשר להטיל בו ספק. יש לו זכות אלוהית למלוכה."
– אוסקר ווילד

***
התיישבתי במהירות במיטה, טיפות זיעה ניגרו על מצחי ועיניי היו רטובות מדמעות מלוחות.
נשימותיי היו קטועות ולא מספקות, כך שלאט לאט הרגשתי מחנק בגרון.
"אמה, אמה!" לפתע שמעתי את קולו של איידן. אני חולמת? הרמתי את מבטי ועיניי פגשו בעיניים ירוקות ומודאגות.
יד גדולה וחמה נחה על הלחי שלי, האגודל ניגבה את הדמעות שזלגו ללא כל שליטה במורד לחיי החמות.
"אני כאן איתך," הוא לחש בשקט. קברתי את ראשי בחזהו והסכמתי לייבבות מעוררות רחמים לבקוע מפי. איידן נאנח בשקט וכרך את שתי זרועותיו סביבי ואימץ אותי אליו לחיבוק חם.
עצמתי את עיניי בחוזקה וחיכיתי לחושך שיעטוף אותי. אך לא, אלו היו זוג עיניים שפעם כה הערצתי. עיניים שעכשיו מפחידות אותי יותר מכל. העיניים של ג'ו.
***
"סאן-שיין, בוקר טוב," שמעתי את קולו של איידן כלחישה נעימה ומצמררת ואז הרגשתי את ידו על שיערי.
"מה השעה?" מלמלתי בעייפות והתהפכתי לצידי השני, שלפתע מצחי נחבט במשהו קשיח.
פקחתי את עיניי וראיתי שאותו הדבר הקשיח הזה היה לא אחר מ… המצח של איידן.
אותן עיניים ירוקות ומהפנטות נראו באותה השניה משועשעות, ואני חייכתי חיוך קטן והשפלתי את מבטי אל ידו של איידן, שהונחה על ידי. שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו, וזה הרגיש הדבר הכי נכון לעשות.
זרמים חשמליים עברו בכל גופי והרגשתי את לחיי מתלהטות.
"את יפייפיה, אמה." איידן לחש בשקט ואני חייכתי חיוך ביישני. אני ואיידן התקרבנו המון, ואני שמחה שזה קרה. האיידן שפגשתי בהתחלה והאיידן שאני מכירה עכשיו הם שני אנשים שונים לחלוטין.
"גם אתה נראה לא רע, איידן." אמרתי בחיוך קטן ושובב ואיידן צחק, והעביר את ידו הפנויה על זרועי, מה שגרם לי לחשוב ולהרגיש שני דברים- המוח צעק לי לברוח, ושככה זה התחיל עם ג'ו, שאני לא יכולה לסמוך על איידן- כי אם אני לא יכולה לסמוך על ג'ו, על מי אני יכולה לסמוך?
והלב, הלב הטיפשי שלי רק רצה שהוא ימשיך ויעביר את היד שלו לאורך כולי. הלב שלי גרם לאלפי זרמים חשמליים לעבור בכל גופי.
"אני חתיך על." איידן אמר בשחצנות ואני צחקתי והנדתי בראשי כלא מאמינה,
"ולמה אתה כל כך בטוח בזה?" טוב, אני יודעת למה הוא כל כך בטוח בזה- הוא הבחור הכי סקסי וגברי ויפה שאיי פעם זכיתי לראות. הוא עוקף את כל שחקני הקולנוע הכי מפורסמים בלי מאמץ.
"כי אני יודע מה אני שווה, בניגוד אלייך." איידן ירה את המילים הכנות-עד-יותר-מדי. עיניי נפערו בהפתעה, אך במהרה חזרו לגודל הרגיל שלהן.
"למה אתה חושב שאני לא יודעת מה אני שווה?" נעלבתי מעט, אני חייבת להודות, אבל אם להיות כנה עם עצמי- איידן בחיים לא צדק יותר מעכשיו.
"את בחיים לא מתרברבת, ואת בחיים לא מביטה במראה יותר מחמש שניות. בניגוד לכל הדוגמניות האחרות, את לא שוויצרית ולא מהללת את עצמך בראיונות. אני יודע מה אני רואה כשאני מביט בך, אמה. את חסרת ביטחון, למרות שלפי דעתי, ועוד דעתם של הרבה אחרים, את האישה הכי יפה בכל העולם." איידן אמר את כל המילים האלו ולא נתן לי להשחיל מילה אחת, ושמחתי שהוא לא נתן לי להשחיל מילה אחת- כי לא הייתה לי כזאת. הייתי המומה ופעורת פה, כל המילים שאיי פעם חשבתי שאגיד, נעלמו ופרחו מראשי כלא היו.
"האישה הכי יפה בעולם? טוב שלא הגזמת…" מלמלתי בשקט- אלו היו המילים היחידות שיכולתי להוציא מפי.
"הנה, את עושה את זה שוב!" איידן אמר כלא מבין, ובשניה אחת, ידו עזבה את ידי. הרגשתי צביטה קטנה בלב, אך התעלמתי ממנה,
"עושה את מה שוב?" שאלתי בשקט. לא רציתי שאיידן יכעס עליי.
"שוב מורידה מעצמך. מהפעם הראשונה שראיתי אותך במועדון הורדת מעצמך. אמה, את לא מבינה בכלל מה אנשים רואים שהם מביטים בך." איידן התיישב במיטה, התיישבתי במהירות גם אני.
לא היה לי מה להגיד לו, אך ידעתי שהסומק כבר מתנוסס על לחיי.
"את לא יודעת מה אני רואה כשאני מביט בך." הקול שלו חזר להיות רך ומלא חיבה, אך אני רק השפלתי את מבטי אל המצעים הלבנים.
אף פעם לא הרגשתי יפה. איידן בטח חושב שאני משוגעת- אני בין הדוגמניות הכי מצליחות בעולם, יש לי מיליוני מעריצים ופוסטרים ענקיים שלי מפורסמים על עשרות בניינים, ובכל זאת… אף פעם לא באמת הסתכלתי במראה וראיתי מישהי שראויה למחמאה.
אני מניחה ששקעתי במחשבות, כי לפתע הרגשתי את ידו של איידן עוטפת את הלחי שלי בחום וברכות.
"את יפייפיה, אמה. הבחורה הכי יפה שאיי פעם פגשתי או איי פעם אפגוש. תביני את זה כבר." ועוד לפני שהספקתי להודות לו, שוב נקברתי בין הידיים שלו והשענתי את ראשי על החזה הקשיח שלו.
כעבור כמה דקות של שתיקה נעימה ומרגיעה, הייתי חייבת לפלוט שאלה שהייתה לי בראש הרבה זמן,
"אז מה… יום חופש?"
***
"עוד ראיון? למה הראיונות האלה לא נגמרים?" רטנתי וטרקתי את דלת הג'יפ השחור לאחר שיצאתי ממנו.
"את חייבת ללמוד לשלוט בכעסים שלך, אמה." איידן גיחך ושנינו התחלנו להתקדם זה לצד זו לכיוון הבניין הגבוה שבו היה אמור להערך הראיון.
"מצחיק…" מלמלתי בחוסר שעשוע משווע, שלפתע ידו של איידן נכרכה סביב כתפי ברכושניות והוא קירב את שפתיו אל אוזני, מה שגרם לכל גופי לקפוא.
"תני לי חיוך אחד, אמה." קולו של איידן נטף שעשוע. נהמתי ודחפתי את איידן ממני, מה שרק גרם לו לצחוק, וגם לחיוך קטן לשחק על שפתיי.
"את מוכרת את עצמך בתור ילדה טובה, אמה. רק אני יכול לראות את הצד המרושע שבך." איידן צחק. גלגלתי את עיניי בחוסר אכפתיות, אך עמוק בתוכי רק רציתי לצחוק יחד עם איידן.
לאחר כמה דקות של עקיצות מצד איידן וגלגולי עיניים מצידי, הגענו לחדר בו המראיינת כבר חיכתה לנו. המראיינת הייתה יפה, מאוד. היה לה שיער בלונדיני חלק שגלש על כתפיה בגלים רכים וקצוות שיערה היו מסולסלות.
עיניה היו כחולות וגדולות ושפתיה נמרחו באודם אדום וקלאסי.
היא הייתה לבושה בשמלה אלגנטית בצבע ארגמן שהגיעה עד ברכיה ונעלה עקבים שחורים. פזלתי לכיוונו של איידן, שהיה נראה מתרשם עד מאוד מ"היצירה" שעמדה לפניו. כמעט ונהמתי בזעם, אך ברגעים האחרונים עצרתי את עצמי וחייכתי אל המראיינת בנימוס מאולץ.
אני התיישבתי בספה שמול המראיינת ואיידן התיישב בספה שלצידי.
"היי, אני סופיה, נעים להכיר." סופיה חייכה אל איידן, וכנראה שכחה שאני זאתי שהיא אמורה לראיין.
"היי, אמה." הצגתי את עצמי בציניות והנחתי את הרגל הימנית שלי על הרגל השמאלית.
"ברור שאת אמה, היי," סופיה חייכה חיוך גדול שהפעם הופנה אלי, ואני רק הרגשתי את הקנאה מבעבעת בי. פזלתי לכיוונו של איידן, שלא היה בטלפון, אלא הביט בסופיה בעיניים מלאות ב… תשוקה? למה הוא מביט בה ככה? זה מעצבן!
"ואתה?" סופיה הפנתה את מבטה בחזרה אל איידן, שחייך חיוך פלרטטני.
"איידן, נעים להכיר." איידן נשען קדימה ולחץ את ידה של סופיה. העיניים של סופיה הראו שהיא בעניין, ואני יכולתי לשכוח מטרמפ הביתה. טוב, יותר נכון, הוא יכול לשכוח מטרמפ הביתה. הג'יפ הזה בכלל שלי.
שיחזור עם ה… חברה החדשה שלו.
כשסופיה ואיידן החליטו שזהו, מספיק לעכשיו עם הפלירטוטים המגעילים שלהם, סופיה הביטה בי ושאלה את השאלה הראשונה לראיון,
"אז… אמה, אני אדלג על השאלות שחוזרות בכל ראיון ואעבור ישירות לשאלות העסיסיות. האם יש לך בן זוג, אמה?" סופיה הזאת לא באה לי טוב בעין. פזלתי לכיוון מכשיר ההקלטה, הנורה האדומה דלקה וכך הבנתי שהיא כבר מקליטה.
"לא, אין לי כרגע בן זוג." עניתי את התשובה הכי כנה שלי- וטוב, אין פה שום עסיסיות.
סופיה תצטרך להתמודד עם זה.
"את בטוחה? יש לך המון תמונות עם האקס של אחותך, ג'ו, אם אני לא טועה. האם מדובר כאן ברומן אסור?" חיוך זדוני שיחק על שפתיה של סופיה, וכל גופי קפא.
ג'ו. דמעות בלתי רצוניות צרבו בעיניי, ולפני שנתתי לעצמי להתפרק מול איידן וסופיה, התעשטתי על עצמי וחייכתי את החיוך הכי רחב ומאולץ שיכולתי לחייך באותו הרגע.
"ג'ו ידיד קרוב שלי, אבל זהו. אין מעבר." עניתי תשובה קצרה ועניינית ונשענתי בספה האישית.
הראיון הזה רק הרגע התחיל וכבר רק רציתי שהוא יסתיים. כבר חזיתי כמה הוא הולך להיות מעיק וקשה.
סופיה הייתה נראת מאוכזבת, אך לא מיואשת.
"ומה את יכולה להגיד על השומר הראש הקודם שלך, שנעלם באופן מסתורי? גם כאן מדובר ברק ידידות שהסתיימה?" הרגשתי שסופיה הופכת להיות יותר ויותר ארסית בכל שאלה.
כיווצתי את עיניי בחוסר הבנה,
"פיטרתי אותו. לא היה בנינו שום רומן, ואני חושבת שאת מתחילה לחצות קווים אדומים." ניסיתי לשלוט בכעס שלי, אבל הבחורה הזאת עיצבנה אותי יותר מדי. אני בדרך כלל לא מתעצבנת משטויות או מאנשים שמנסים להרגיז אותי בכוונה, אבל סופיה לא נראתה לי כל כך תמימה ונחמדה כבר מהרגע הראשון שראיתי אותה.
לפתע הרגשתי יד כמה וגדולה עוטפת את כף היד המאוגרפת שלי. בתוך שניה נרגעתי. לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי חיוך קטן אל סופיה, שהייתה נראת מעט מבוהלת.
"תמשיכי לשאלה הבאה."
השאלות הבאות שסופיה שאלה היו שאלות שנשאלו בכל ראיון אפשרי, אבל השאלה השביעית הייתה החטטנית מכולן.
"למה את לא בקשר עם אמך? לאחר שאביך נפטר, כפי שהבנתי, אמא שלך התחתנה עם גבר שצעיר ממנה בעשור. האם זאת הסיבה שאת לא בקשר איתה?" סופיה לא הייתה נשמעת עצובה או לפחות סימפטית, היא הייתה מרושעת בדיוק כמו בכל שאר השאלות.
הדמעות צרבו בעיניי ואיימו לפרוץ בכל שניה.
"אני לא מעוניינת להמשיך בראיון הזה, תודה." קמתי מהספה, כל גופי רעד, ויצאתי מהחדר. הלכתי במהירות לכיוון השירותים, שאותם כבר הכרתי- כי זאת לא הפעם הראשונה שאני מרואיינת בבניין הזה.
הסתגרתי בתא והתיישבתי על קרש האסלה. קברתי את ראשי בין ידיי וסוף סוף יכולתי לתת לדמעות לפרוץ החוצה. אני חייבת להודות, זה היה הראיון הקשה ביותר שחוויתי. סופיה שאלה את השאלות הכי חטטניות והכי אישיות ובנוסף לכך התנהגה כמו מכשפה.
לפתע נשמעה דפיקה על דלת התא.
"אמה, את בסדר?" זה לא היה קול של אישה- זה היה הקול של איידן, בשירותי הנשים. קמתי במהירות מקרש האסלה ויצאתי מהתא.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בהיסטריה. למה הוא נכנס לשירותי הנשים, אם הוא גבר?
"באתי לראות מה איתך-"
"החוצה, עכשיו." קטעתי את איידן וגררתי אותו משירותי הנשים חזרה אל המסדרון.
"את בסדר?" רק עכשיו יכולתי לבחון את פניו של איידן, שהיו נראות מודאגות- ככה הן נראו הרבה בתקופה האחרונה.
"לקחת את מספר הטלפון שלה?" מיהרתי להעביר נושא, אז שאלתי את השאלה הזאת בציניות ובחוסר אכפתיות.
התחלנו שנינו להתקדם לכיוון המעלית.
"היא תבוא אלי הערב," איידן היה נראה מרוצה מעצמו. גלגלתי את עיניי, אך למרות שניסיתי להראות לאיידן, וגם לעצמי שלא אכפת לי- עמוק בתוכי הרגשתי את הקנאה שבה ומבעבעת בי.
***
אם בובספוג לא מצליח להצחיק אותי- מי כן יצליח?
הבטתי בדמות המרובעת והצהובה שריצדה על המסך מצד לצד וחיה את החיים השקטים שלה.
אם בובספוג לא היה מצוייר, והוא היה אדם אמיתי, ולא, אני לא מדברת על המדובב של בובספוג- כי למדובבים אין שום חשיבות בעיניי אנשים- אז אני מניחה שהוא היה מפורסם יותר ממני.
בובספוג הוא אגדה.
נאנחתי וכיביתי את הטלווזיה. לקחתי את הטלפון שלי מהשולחן ונשכבתי בספה.
הדבר הראשון שמשך את העין שלי בטלפון הייתה הודעה מאיידן, שנשלחה מלפני כחמש דקות.
'אם אני לא עונה, כנראה שאני בדיוק בתוך משהו… או מישהי. לילה טוב, סאן-שיין (;'.
גלגלתי את עיניי לנוכח ההודעה הילדותית והמעצבנת של איידן והנחתי את הטלפון על הבטן שלי.
עצמתי את עיניי והמחשבות לא חדלו להתרוצץ במחשבתי. הדבר שקטע את המחשבות שלי הייתה נקישה על הדלת.
קמתי באיטיות מהספה וצעדתי לכיוון הדלת. פתחתי אותה מבלי לשאול מי זה, או להציץ בעיינית, ורק שפגשתי בזוג עיניים מוכרות שפעם הערצתי, והיום הן הדבר שמפחיד אותי יותר מכל, ידעתי שטעיתי.
"אמה." ג'ו פלט בשקט. באתי לסגור את הדלת, אך ג'ו הקדים אותי ועצר את הדלת עם הרגל שלו.
"אני כל כך מצטער, אמה. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי-"
"תלך מכאן." לא יכולתי לצעוק, אז מה שיצא מפי הייתה יבבה חלושה שהייתה 'ספויילר' לדמעות שזלגו במורד לחיי כעבור כמה שניות.
הבעת כאב התנוססה על פניו של ג'ו, אך אני ידעתי שאת מה שקרה באותו הלילה, הוא בחיים לא יוכל להשכיח, ואני בחיים לא אוכל לסלוח. גם לא בעוד חמישים שנה.
"אני כל כך מצטער, את יודעת שאני מצטער. אם הייתי צלול… אם לא הייתי שיכור באותו הערב, אני בחיים לא הייתי חושב על לעשות לך דבר כזה." ג'ו התקדם צעד אחד לכיווני, וכל גופי רעד. הפחד רק התגבר והבכי התחזק.
"לך מפה!" צעקתי על ג'ו בכל כוחי וטרקתי את הדלת. נעלתי אותה במהירות ונשענתי עליה.
"אמה, אמה! אני לא אלך מכאן עד שתסלחי לי, עד שתביני שאני מצטער! אמה!" התיישבתי על הרצפה וקברתי את ראשי בין ידיי. לא יכולתי להפסיק לבכות, לא יכולתי להרגע ולקום מהרצפה.
רק כעבור כשעה ג'ו כבר לא צעק, ולא הצטער, ושמעתי את הצעדים המתרחקים שלו.
רק ששמעתי את הצעדים שהתרחקו לאט לאט, שוב הרגשתי בטוחה- אך לא כמו שהייתי רוצה.
כדי להיות בטוחה ומוגנת, כדי להרגיש שלווה ורגועה, הייתי צריכה את איידן.
קמתי באיטיות ופסעתי לכיוון הספה. בידיים רועדות חייגתי אל איידן, אך איידן לא ענה. ניסיתי שוב, ושוב פעם, אבל גם אחרי חמישה צילצולים, איידן לא ענה. זרקתי את הטלפון בחזרה לספה והתיישבתי עליה. קברתי את ראשי בין ידיי והדבר היחיד שעשיתי בכל הלילה היה ללכת לחדר שלי, להתכסות בשמיכה ולבכות.
***
כשהתעוררתי בבוקר, איידן לא היה בחדר שלי כמו בימים האחרונים, וכשבדקתי את השיחות בטלפון שלי, ראיתי שהוא גם לא חזר אלי בכלל ולא שלח הודעה.
השעה הייתה עשר בבוקר, ואיידן ואני כבר היינו אמורים להיות בדרך לצילומים, את זה ג'וליאן אמר לי רק בתשע וחצי והתלונן שאיידן לא עונה לו בטלפון.
לא היה לי נעים להגיד לו שסביר להניח שהוא עדיין מזיין איזו בחורה כלבה, אז פשוט אמרתי שגם לי איידן לא עונה, כדי שידע שאני מזדהה איתו.
באחת-עשרה כבר הייתי אחרי אמבטיה של רבע שעה וגם אחרי הקפה של הבוקר, ובשתים-עשרה כבר הייתי לבושה במכנס ג'ינס קצר והייתי מוכנה ללכת לטייל טיפה, או יותר נכון- ללכת למקום הסודי שלי, שאותו איידן הכיר, אבל למרבה הצער, גם ג'ו.
איידן לא ידע שזה המקום הסודי שלי, הוא רק הוריד אותי פעם אחת ליד הצוק, אבל לא יותר.
ובדיוק שבאתי לצאת מהבית, בשעה שתים-עשרה ועשרה, נשמעה דפיקה על הדלת. הפעם הצצתי בעיינית, ושמחתי שראיתי שמדובר באיידן ולא בג'ו.
"תרמתי כבר," קראתי בציניות, וראיתי את איידן מגחך. פתחתי את הדלת והבטתי בו בשאלה,
"מה אתה עושה כאן?" ניסיתי להראות הכי רגועה שאני יכולה, למרות שכעסתי עליו. זה לא היה
בסדר שהוא סינן אותי לטובת מישהי אחרת. אבל מצד שני… איך יכולתי לכעוס עליו? הוא לא חייב לי כלום, הוא רק שומר הראש שלי.
הוא לא… הבן זוג שלי.
"התקשרת… אני מצטער שלא עניתי. הייתי… עסוק." איידן מלמל, והיה נראה שהוא מרגיש מעט לא בנוח. משכתי בכתפיי וחייכתי את החיוך הכי מזוייף בכל אוסף החיוכים שלי.
"הכל בסדר, איידן. אתה צריך משהו? אני בדיוק יוצאת." יצאתי מהבית וסגרתי אחרי את הדלת. נעלתי אותה והתקדמתי לכיוון החניה הפרטית שלי, בה עמד הרכב שלי.
איידן צעד לידי ורק אמר בשקט,
"דאגתי לך. לא ענית לי שהתקשרתי אלייך כשהייתי פנוי."
כן, הוא התקשר אליי בסך הכל שלוש פעמים בשעה אחת-עשרה וחצי. לא רציתי לגחך, אז רק משכתי בכתפיי.
"הייתי עסוקה. יש לי חיים, אתה יודע." ניסיתי להראות אדישה, ואני חושבת שהלך לי דווקא די יפה. אולי אני ארחיב את התחביבים שלי ואתחיל לשחק בסרטים, או בסדרות.
"אמה, אם זה בגלל שסיננתי אותך-"
"זה לא קשור, איידן." אמרתי בקור וביטלתי את הנעילה של הרכב שלי.
"אז למה זה קשור? למה את מתנהגת ככה?" נראה היה שאיידן התחיל לאבד את הסבלנות שלו.
"הבחור שאנס אותי בא אתמול בלילה, בסדר?" הרמתי את מבטי אל איידן וניסיתי לעצור את הדמעות ששוב עיקצצו בעיניי.
איידן היה נראה מופתע, וגם מודאג.
"הוא עשה לך משהו? הוא פגע בך?" איידן התקרב לכיווני ובחן אותי.
"הוא לא עשה לי כלום. הוא התנצל, לא הכנסתי אותו הביתה אז במשך שעה הוא עמד מחוץ לבית שלי והתנצל." אמרתי בשקט והשפלתי את מבטי אל שביל הגישה.
"פשוט הייתי צריכה אותך. לא משהו רציני." הרמתי את מבטי וחייכתי חיוך קטן.
"אני מצטער, אמה." איידן הביט בי בעיניים אשמות. הנדתי בראשי,
"אני בסדר." פזלתי לכיוון הרכב שלי.
"רוצה לבוא איתי?"
***
ישבנו על הצוק. הרוח בידרה את שיערי והבטתי במים הכחולים שנצצו.
"אז זה המקום שלך?" איידן ישב לצידי, ולפתע הרגשתי את ידו עוטפת את ידי בחום וברכות.
"אני מצטער." הוא לחש. הרמתי את מבטי אליו וחייכתי חיוך קטן,
"על מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"שלא הייתי שם שהיית צריכה אותי." ידו השניה הסיטה קצוות שיער שנפלו על פניי. חיוכי גדל.
"זה בסדר." בשניה אחת קפצתי עליו בחיבוק. כרכתי את זרועותיי סביבו ולא רציתי לשחרר.
"זה לא יקרה שוב." איידן אמר בשקט, וחיבק אותי אליו בעדינות.