מישהו שומר עליי – פרק שישי

פרק 6 – סאן-שיין

"נערה נבונה מנשקת אבל לא אוהבת, מקשיבה אבל לא מאמינה ועוזבת לפני שהיא נעזבת."
-מרילין מונרו

***

נשמעה דפיקה על הדלת בדיוק שניה לפני שסיימתי להתארגן. הדבר היחיד שנותר לי עוד לעשות הוא להרכיב את משקפיי השמש שלי על אפי, וזהו.
נאנחתי בשקט וכיביתי את האור בחדר, סגרתי אחרי את הדלת ומיהרתי לסלון.
"רק רגע!" קראתי בהיסח דעת והתקדמתי במהירות לכיוון דלת הכניסה, שהייתה מטרים ספורים ממני.
הייתי לבושה במכנס ג'ינס קצר משופשף וגופיה לבנה פשוטה. שיערי היה אסוף לפקעת עצבנית שצמודה לקודקוד ראשי, ומשקפיי השמש שלי נחו על אפי.
מבלי להציץ בעיינית פתחתי את הדלת, ונגלתי לזוג עיניים ירוקות ומוכרות.
לא, אין סיכוי.
"אה… טעות!" אמרתי במהירות וטרקתי את הדלת.
רגע, מה?
אלוהים, אמה, את כל כך מטומטמת!
"אני אמור לשמור על אמה אנדרסון," שמעתי אותו מגחך מהצד השני של הדלת,
"אני דיי בטוח שזאת את." הוא נשמע משועשע למדי, מה שגרם ללחיי להתלהט ולליבי לצנוח לרצפה. מה עשית, אמה?! אוי, את כל כך טיפשה…
"ג'וליאן שלח אותך?" ניסיתי להסדיר את נשימתי המואצת. מה הבחור ירוק העיניים, עם השיער השחור והזיפים, הבחור הכל כך יפה הזה, עושה פה? אני לא יכולה שהוא יהיה שומר הראש שלי, זה בלתי אפשרי!
"אה… כן, ג'וליאן שלח אותי. את יכולה עכשיו לפתוח את הדלת המזדיינת?" הקללה נפלטה מפיו באופן כמעט אוטומטי, ואני מצאתי את עצמי רק מאדימה יותר ויותר.
"כן, אני… אני פותחת." מלמלתי בטיפשות ופתחתי את הדלת. עיניים ירוקות הבזיקו לעברי בשעשוע נראה לכל,
"אני מבין שאת זוכרת אותי, אמה." קולו היה מתון, אך עדיין שמעו את השעשוע שהוא ניסה להסתיר.
כיחכחתי בגרוני והתיישרתי מול מבטו הבוחן, שמשום מה, נעצר על השדיים שלי.
"כן, אני זוכרת אותך, מי שלא תהיה." אמרתי בכובד ראש ובנימוס, מה שגרם לפניו של הבחור בעל העיניים הירוקות להרצין.
"איידן, איידן ווילסון." הוא הושיט את ידו לכיווני, ואני הופתעתי מהמחווה הרצינית הזאת וכעבור כמה שניות לחצתי את ידו בהיסוס,
"אמה אנדרסון, כפי שאתה יודע." הוא לחץ את ידי בחזרה, וכל גופי קפא. היד שלי הייתה כל כך קטנה ליד היד שלו. היד החמה שלו עטפה בקלות את היד הקרה שלי, ואני מצאתי את עצמי מושכת את ידי במהירות ופוסעת אחורנית.
"אני צריכה לקחת את התיק שלי, תכף אני אחזור." דיברתי במהירות, ויכולתי להתערב שהסומק מככב על לחיי.
איידן לא הגיב, ואני ברחתי אל הבית וחטפתי את התיק שלי מהשולחן. אני לא מאמינה שהבחור מהמועדון- זאת אומרת, איידן, הוא השומר ראש החדש שלי.
זה מוזר.
"בוא," מלמלתי ויצאתי מהבית. הוא הרכיב את משקפי השמש הכהות והשיקיות שלו ואני נעלתי את הדלת אחרי. חצינו את הגינה הפורחת, ואז הג'יפ השחור הרגיל בעל החלונות האטומים נגלה לעיניי.
ישר נזכרתי באדם.
אולי לא הייתי צריכה לנתק לו את השיחה אתמול?
נכנסנו לרכב- איידן למושב הנהג ואני למושב הנוסע. חגרתי את עצמי, ואיידן החל לנסוע- מבלי לחגור את עצמו.
"חגורת בטיחות," כיחכחתי בגרוני, מה שכנראה שיעשע את איידן, כי הוא הבזיק לעברי חיוך שחשף שתי שורות של שיניים לבנות ובורקות,
"את תופתעי לגלות שאני נהג מצוין, אמה." הוא התרברב ואני רק גילגלתי את עיניי והסטתי את מבטי אל החלון.
אני זכרתי את איידן בתור הבחור הנחמד מהמועדון, לא בתור הבחור המעצבן והחולה שליטה שעכשיו הוא השומר ראש שלי.
"אנחנו נגיע עוד חצי שעה, הצילומים מחוץ לעיר." איידן עדכן אותי, ואני לא הגבתי. מה כבר הייתי יכולה לומר?
"אוף, איזה באסה. עוד חצי שעה איתך, הבחור הכי יפה בכל העולם?"
לא, אני לא רוצה לתת לו עוד טפיחה לאגו.
במהלך הנסיעה איידן ניסה לדבר איתי פה ושם, לרוב הוא עקץ אותי כדי לקבל ממני תגובה, אך אני פשוט התעלמתי. לא היה לי חשק לדבר איתו- התגעגעתי לאדם. התגעגעתי לנסיעות שמלוות בשירים ובדיבורים בלתי פוסקים, התגעגעתי לקפה של סטארבקס.
אלוהים, כמה זמן לא שתיתי קפה.
"הגענו." איידן אמר בקול רציני. פתחתי את תא הכפפות והוצאתי ממנו את כובע המצחייה שלי,
"הללויה." שמתי את הכובע על ראשי ויצאתי מהרכב. איידן מיהר לצאת מהרכב גם הוא ולעקוב אחרי לכיוון אולפן הצילומים, שהיה ממוקם בבניין רב קומות- בניין בהחלט מרשים.
"למה את מצטלמת?" איידן שאל אותי בזמן שנכנסנו ללובי הבניין.
"לא יודעת… לשער של איזה מגזין… אני חושבת…" מלמלתי. באמת לא ידעתי. כל היחסי ציבור שלי, המשרות, הצילומים- הכל היה מקושר ישירות לג'וליאן. אני לא שאלתי שאלות, סמכתי על ג'וליאן במאת האחוזים.
"אני מקווה שבעירום," איידן קרץ לי, ואני מצאתי את עצמי מאדימה בניגוד לרצוני. אלוהים, האיידן הזה ממש חצוף. מי הוא חושב שהוא, אליל מין?
"לא, זה קו אדום מבחינתי." מלמלתי בשקט. איידן גחך,
"כל הכבוד, סאן-שיין. ממש מלאכית קטנה." שמתי לב שבדבריו היה מעיין זלזול, מה שהרגיז אותי. הזעפתי את פניי, אך שתקתי ולא הגבתי. הוא ממש מעצבן אותי, האליל מין הזה.
שילך למצוא איזו בובה מתנפחת לגופף.
***
"אוקיי, עכשיו אני צריך את ג'ייסון וטוני, תעמדו לידה. טוני, תניח את הידיים שלך על המותניים שלה. אמה, מותק, תביטי בטוני. ג'ייסון, תחבק את אמה מאחורה. זהו, זהו. תשארו ככה. מצויין." ג'וזף, הצלם, לא הפסיק לברבר ולהחמיא לי כמה שאני יפה. מסתבר שאני מצטלמת כתוסף לראיון שעשיתי לפני מספר ימים. התמונות יפורסמו עם הראיון, והראיון… טוב, הוא דיבר על חיי הפרסום שלי, ובין היתר, גם עסק קצת בחיי האהבה הלא קיימים שלי.
אוי, באמת. צ'אד ואני אפילו לא עשינו כיף ביחד. סתם זייפנו כל מיני יציאות לברים מקומיים, או למסעדות על רמה, אבל זהו.
כאן הסתיימו היחסים המפוברקים שלי ושל צ'אד.
לאחר שג'וזף קיבל את התמונות שהוא רצה, ולאחר שאני אישרתי את התמונות הללו, אני יצאתי מאולפן הצילומים- אליו איידן אפילו לא טרח להכנס, ונעצתי את מבטי באיידן שנשען על הקיר והתעסק בטלפון החדיש והמסובך שלו.
"חדשות מעניינות?" זייפתי התעניינות וחלפתי על פניו במהירות לכיוון המעלית. איידן עקב אחריי לכיוונה.
"כן, עלייך." איידן צחק ואני רק גלגלתי את עיניי. אף פעם לא קראתי את הכתבות שכתבו עליי, הכל היה שקרים, שקרים, ועוד קצת שקרים.
שנאתי את התקשורת.
"הדוגמנית הצעירה, אמה אנדרסון, רק כבת עשרים, נצפתה יוצאת היום מרכבה בליווי שומר הראש החדש שלה- איפה שומר הראש הקודם? האם היו פה יחסים בלתי צפויים?" איידן הקריא את הכותרת המשנית של הכתבה בקולי קולות. נשמתי עמוקות ונכנסתי לתוך המעלית, איידן
נכנס לתוכה גם.
"אתה מוכן להפסיק להקריא את זה? תודה." יותר קבעתי עובדה מאשר לשאול שאלה, אבל ידעתי שאם אני אמשיך לשמוע את הכתבה הזאת- רק רע יצא מזה. אני בטוח אבכה, ואיידן לא יבין ויצחק עליי.
איידן משך בכתפיו והכניס את הטלפון הנייד שלו חזרה לכיס האחורי של הג'ינס שלו.
"אני לא מבין למה את לא רוצה לשמוע כתבות שכותבים עלייך, בסך הכל את מקבלת עוד פרסום. זה לא מה שאת כל כך רוצה?" היה בקול שלו זלזול, מה שנורא עצבן אותי. למה האיידן הזה חייב להיות כזה יהיר, מעצבן, מגעיל וחתיך?
נו באמת, אם הוא היה מכוער הייתי יכולה להתמודד איתו, אבל הגבר פאקינג כוכב פורנו.
והוא מסתובב איתי.
איתי.
טוב, עכשיו אני נשמעת כמו מישהי דיי אובססיבית ומטרידה.
"את רוצה ללכת לעוד מקום, לפני שאני מחזיר אותך לבית שלך?" אני ואיידן יצאנו מהמעלית, ואני חייכתי חיוך קטן.
"לא, זה בסדר. תחזיר אותי הביתה."
***
"ביי," יצאתי מהרכב של איידן, אך גם הוא יצא מהרכב שלו.
"לאן את נעלמת לי? אני צריך ללוות אותך עד לפתח הדלת." הוא צחק ואני צחקתי והנדתי בראשי כלא מאמינה.
הוא ליווה אותי עד הדלת הראשית, ואני פתחתי את הדלת ונכנסתי לתוך הבית. עמדתי מול איידן וחייכתי אליו חיוך קטן,
"תודה שלא התעלקת עליי היום בצילומים. השומר ראש הקודם שלי היה פשוט קרציה." צחקתי והעברתי את ידי בשיערי, מפזרת את הקוקו ההדוק על הדרך.
"לפי מה שהבנתי היה בניכם משהו," איידן קרץ. הנדתי בראשי במהירות.
אני ואדם? מה פתאום! הוא וג'יין הרי "מאוהבים", הם פירקו משפחה שלמה רק למען אהבתם החזקה.
"לא, ביני לבין אדם לא היה כלום, איידן. אני לא מתעסקת עם השומרי ראש שלי." צעדתי צעד אחד אחורנית, ואיידן רק חייך חיוך משועשע,
"נתראה מחר, סאן-שיין."
***
הבטתי בקופסת כדורי השינה המוכרת מדי. הם עדיפים מלהשתכר, לא ככה?
הוצאתי כדור והנחתי אותו על לשוני, ואחר כך שתיתי אותו עם כוס מים קרים. אני מקווה שאני ארדם היום מוקדם, אני מותשת.
כן, אני דיי דפוקה. אני עייפה, אבל לא מצליחה להרדם. כל השדים שלי מקיפים אותי במעגל אחד גדול ודואגים שבכל פעם שאני עוצמת עיניים, שד אחר יקפוץ עליי ויבהיל אותי למוות.
הנחתי את הכוס בכיור ובמקום ללכת למיטה שלי, נשכבתי בספה הנוחה והתכסתי עם השמיכה הדקיקה שהייתה מקופלת על הספה.
הדלקתי את הטלווזיה וחיפשתי סרט משעמם לצפות בו, שירדים אותי.
לפתע הטלפון שלי צלצל. הושטתי את ידי אל שולחן הזכוכית והרמתי את הטלפון שלי. הצצתי בהצג וגלגלתי את עיניי שגיליתי שג'וליאן הקרציה מתקשר אלי.
"מה, ג'ול?" עניתי לו והצמדתי את הטלפון לאוזני.
"איך עבר היום בחברת איידן? היה נחמד?" נשמע היה שג'וליאן מתעניין מאוד. צחקתי בשקט,
"הוא בסדר, ג'ול. אבל הוא קצת פלרטטן." הודתי, ולפתע לחיי האדימו. למה אני מאדימה בכל פעם שאני חושבת על אדם, או בכל פעם שהוא זרק לעברי הערה חמודה ופלרטטנית?
"הוא בן-אדם טוב, אמ'. אל תדאגי, אני תמיד דואג לך לטוב ביותר." קולו של ג'וליאן היה רציני ומלא דאגה. חייכתי חיוך רפה.
כן, זה באמת נכון. ג'וליאן תמיד רוצה שיהיה לי טוב, שאני ארגיש בנוח.
"אני אוהבת אותך, ג'ול." אמרתי בשקט. ג'וליאן היה כמו אבא בשבילי. הייתי בודדה כל כך אם ג'וליאן לא היה מתקשר אלי מדי יום.
ככה זה שאמא שלך שחקנית מפורסמת ואבא שלך מת.
"אני אוהב אותך, קטנטונת. לכי לישון." הוא פקד עליי וניתק את השיחה. צחקקתי בשקט ועצמתי את עיניי. לא היה אכפת לי שלא ידעתי איזה סרט הוקרן על מסך הטלוויזיה, רק רציתי להרדם.
***
קמתי בבהלה, זיעה קרה ניגרת על מצחי, ונשמתי מואצת. כל גופי רעד בפחד, והדמעות כבר זלגו על לחיי במהירות.
בחלום, חזרתי לאותו מקום אפל בו שהיתי כל כך הרבה זמן.
לא רציתי לחזור למקום הזה.
לא רציתי לחזור למקום האפל ביותר בכל החיים שלי.
ובכל יום, נלחמתי בשדים שלי, שרק רצו לגרום לי ליפול לאותו חור שחור שהוביל אותי למקום האפל.
***
היי בנות, כמו שהבטחתי- הנה הפרק השני לשבוע! בכל מקרה, אני מקווה שאהבתן את הפרק, ואני באמת אשמח לתגובות ודירוגים.
וסליחה על הפרק הקצר.
אוהבת 3>