מישהו שומר עליי – פרק שביעי

פרק 7 – אפשר פיצה?
"אין מעלית להצלחה… תצטרך לקחת את המדרגות."
– זיג זיגלר
***
"אני פשוט שונאת את הצילומים האלו, שונאת!" התלוננתי בפני איידן על הצילומים שעברתי היום.
הייתי צריכה להצטלם בחוף הים עם בגד ים חושפני- אבל לא יותר מדי.
עכשיו אני גם פרזנטורית לעוד חברת בגדי ים, שאני אפילו לא יודעת מה השם שלה!
"למה את שונאת את זה? כל הצלמים אוהבים אותך וכל הזמן מחמיאים לך." איידן גחך. גלגלתי את עיניי,
"אני שונאת שהם מחמיאים לי. זה מרגיש כל כך מזוייף ולא אמיתי." השענתי את ראשי על משענת הכיסא.
"אולי את מובכת בגלל שאת בתולה." איידן אמר בפשטות. עיניי נפערו בהלם,
"מאיפה לך שאני בתולה?" דמי בעבע תחת עורי. למה הוא כל כך בטוח בעצמו כל הזמן?
"את לא גסה, את עדינה כל כך, אם אני עכשיו אגיד את המילה זין את תסמיקי כמו מטורפת." הוא אמר, ובאמת לחיי התחממו בשניה. כן, אמנם הייתי בתולה, אבל לא הייתי נזירה. כן התמזמזתי עם גברים, פשוט… לא הגעתי עדיין לדבר האמיתי.
"אתה בתול?" שאלתי, ותוך שניה הצטערתי על השאלה הזאת. זאת שאלה כל כך תמימה, ברור שהוא לא בתול! כל המראה שלו צועק "אני זיין על!".
"אני בן עשרים ושבע, אמה. אני חושב שזה היה דיי מוזר אם הייתי בתול בגיל הזה." הוא אמר ברוגע, ואני רק חייכתי חיוך קטן וצחקתי בשקט,
"אני יודעת, אבל אני בת עשרים ועדיין בתולה. אז מה זה אומר עליי?" הרמתי את גבותיי בשעשוע.
איידן צחק והחנה את הרכב שלו בחניה של הבית שלי.
"זה לא אומר עלייך כלום, אמה." הוא אמר בשקט ואני חייכתי חיוך קטן.
"אה… למען האמת, אני לא רציתי לבוא לבית." אמרתי בשקט. איידן הסיט את מבטו אלי,
"אז לאן לקחת אותך?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"תתחיל לנסוע, אני אכוון אותך." צחקקתי והעברתי את ידי בשיערי הפזור. ניסיתי להיות נחמדה אל איידן, אבל הוא היה קר ומרוחק, וגם שכבר דיבר איתי, הוא לא היה כל כך נחמד.
***
"איך תחזרי?" איידן שאל כשהחנה את הג'יפלצד הצוק שבו אני תמיד אוהבת לחשוב.
"אני אחזור ברגל."
"זה רחוק."
"זה לא."
"אל תתקשרי אלי אם יהיו בעיות." איידן היה נראה כועס לפתע. החמצתי את פניי.
"אל תדאג, אני לא צריכה את העזרה שלך." יצאתי מהג'יפ וטרקתי את הדלת. איידן נסע מיד, ואני נשארתי לבד במקום שלי. השעה הייתה שש בערב, עדיין לא החשיך. ישבתי על קצה הצוק והבטתי במים הכחולים שניתזו על החוף.
האיידן הזה פשוט נוראי. לפעמים הרגשתי שהוא בכלל לא רוצה לשמור עליי, אלא שהוא עושה את זה כי מישהו מכריח אותו. וטוב- אם יש לי הרגשה כזאת רק מיומיים שבהם הוא השומר ראש שלי, כנראה שככה זה באמת.
לפתע הטלפון שלי צלצל. אדם.
נאנחתי בשקט ועניתי לשיחה,
"כן, אדם?" שאלתי בשקט.
"היי, אמ'. מה איתך? הכל בסדר?" הוא היה נשמע דואג. מה הבעיה שלו עכשיו?
"בטח שהכל בסדר, אדם." אמרתי בביטחון.
"פשוט… עדיין לא דיברת עם ג'יין, וסופי מתגעגעת אלייך…"
"אני מבינה שעכשיו אתה האבא של סופי, אדם?" שאלתי בציניות ובמרירות. ממש לא היה לי חשק לדבר עם אדם.
"אני לא מבין בכלל למה את כועסת עלינו, זה לא שאני בגדתי בך!" הוא עכשיו היה נשמע כועס.
נכון, למה אני כועסת כל כך? הרי הוא לא בגד בי. אבל ג'יין בגדה בג'ו, וג'ו הוא כמו האח הגדול שלי. ג'ו היה שם תמיד, והוא תמיד יהיה שם. אני יודעת את זה.
"ג'ו היה שם שנלחמתי בבולמיה." אמרתי בשקט. לא הייתי בטוחה אם ג'יין סיפרה לאדם על כל מה שעברתי.
"מה?" אדם היה נשמע המום. טוב, אני מניחה שהיא לא סיפרה לו, ושהוא לא הבין מארוחת הערב שאכלנו ביחד שהיו לי בעיות.
שיש לי בעיות.
"הוא שילם על הפסיכולוג שלי, הוא לקח אותי אליו. הוא דאג שאני אלך להשקל בכל פעם, הוא היה שם תמיד. אני לא יכולה שלא לכעוס." אמרתי בשקט ולפתע עיניי הוצפו דמעות.
ההורים שלי לא היו שם, ג'יין לא הייתה שם, רק ג'ו היה שם. הוא דאג תמיד להיות איתי ולוודא שאחרי כל ארוחה אני לא נכנסת לשירותים.
הוא דאג לי יותר מכל אחד אחר בעולם.
זה תמיד היה הוא.
"אני לא ידעתי שהיית בולמית…" אדם היה נשמע מבועת.
"זה מאחורי, אדם. אני לא הולכת לחזור לזה. אבל אני בחיים לא אפסיק לכעוס עלייך ועל ג'יין שפגעתם ככה בג'ו." אמרתי בשקט וניתקתי את השיחה. ניגבתי את הדמעות שזלגו במורד לחיי ויבבה שקטה נפלטה מפי.
גיל שבע עשרה היה תקופה קשה עבורי. כך גם גיל שמונה עשרה. בגיל תשע עשרה ג'וליאן מצא אותי וחשב שאני נועדתי לדגמן, שכל העולם צריך לראות כמה שאני יפה.
אני זוכרת שצחקתי לו בפרצוף. עוד הייתי בתקופת החלמה.
תקופת ההחלמה הייתה הכי קשה. הייתי בוכה כמו משוגעת, ובאמת ובתמים חשבתי שהדוגמנות תציל אותי מהכל. טעיתי.
הייתי צריכה להחלים מבלי להכנס לכל עולם הזוהר והדוגמנות.
לפתע ראיתי שיחה מג'וליאן. נאנחתי וכיביתי את הטלפון. לא רציתי עכשיו ללכת לעוד צילומים. רציתי להיות לבד. רק אני והים.
הדקות עברו, השמיים החשיכו והכוכבים הציצו וזהרו בשמיים השחורים. לא ידעתי מה השעה, אבל גם לא היה לי אכפת. הייתי צריכה כרגע להרגע- גם אם זה אומר להשאר פה עד הבוקר.
"ידעתי שתהיי כאן," לפתע שמעתי קול מוכר מדי. לא זזתי ממקומי. ג'ו התיישב לצידי וידיו נכרכו סביבי ברכות.
"את כמו אחותי הקטנה, אמה. את יודעת את זה, נכון?" קולו היה רך ועדין. משכתי באפי וניסיתי לעצור את הדמעות.
"אני מצטערת על כל מה שקרה, ג'ו." לחשתי בשקט והרמתי את מבטי אליו. לא יכולתי להבין כמה כואב לו עכשיו.
"על מה, ילדונת? את לא אשמה בכלום." הוא שאל בחוסר הבנה.
"לפעמים אני מרגישה שזה לא בסדר שאתה היית צריך לדאוג לי כל כך הרבה. לא היית צריך לשלם על הטיפולים, לא היית צריך להסיע אותי אליהם ולא היית צריך לשמור עליי כאילו אני תינוקת שלא יכולה לעשות שום דבר בעצמה." באותו הרגע דמעות זלגו כמו מבול שנוקש על חלון זכוכית. ייבבות נפלטו מפי וכל גופי רעד.
"אני רציתי להיות שם, אמה. אני רציתי שתחלימי." ידיו התהדקו סביבי וקולו היה מרגיע ורך.
הוא היה כמו האח הגדול שלי. הוא שמר עליי מהכל. הוא שמר עליי מעצמי.
"תודה." פלטתי בבכי את המילה היחידה שיכלה לתאר את כל מה שאיי פעם רציתי להגיד לו. תודה.
בחיים לא הייתי בריאה אם ג'ו לא היה שם. אני לא בטוחה בכלל שהייתי חיה כרגע.
"אין על מה, ילדונת." הוא נשק לשיערי ברכות ואני בכיתי בין זרועותיו התומכות.
כעבור כמה דקות של בכי מצידי ושל תמיכה מצד ג'ו, הוא הסיט את שיערי מפניי והביט בעיניי ברצינות,
"את רוצה שאני אחזיר אותך הביתה?" הוא שאל. הנדתי בראשי במהירות. הדבר האחרון שרציתי עכשיו זה להיות לבד בבית, מוקפת בחגיגה של השדים שלי, שרק רוצים להפיל אותי למטה.
"אוקיי," הוא קם מהחול הרך. הבטתי בו בשאלה,
"אז אני אקח אותך לבית שלי."
***
הנסיעה לביתו של ג'ו הייתה שקטה. שירים רגועים נשמעו מהרדיו, ולפתע נשמע השיר האהוב עליי- שהיה פחות שקט.

הגברתי את השיר וצחקקתי בשקט,
"זה שיר טוב." הבטתי לרגע בג'ו, שהיה מרוכז בנסיעה.
"זה שיר… נחמד." הוא צחק והניד בראשו.
שיערו השחור התפרע על ראשו. הוא כמובן היה לבוש בחליפה שחורה ומכובדת. הוא עבד בשעות מטורפות- כל יום, כל היום.
אני מתפלאת שהוא בכלל יכל לבוא אלי.
"איך במשרד עורכי הדין?" שאלתי והצמדתי את ברכיי אל בטני. ג'ו חייך חיוך קטן ועצר ברמזור האדום, מה שנתן לו אפשרות להביט בי לכמה שניות.
"הולך מצויין. איך אצלך?" הוא ששאל והרמזור התחלף לירוק. צחקתי בשקט,
"הכל אותו הדבר, ג'ו. חוץ מהשומר ראש החדש- הוא לגמרי משגע אותי." גלגלתי את עיניי ונאנחתי בשקט.
"מה, הוא לא טוב אלייך?" ניצוץ של כעס נדלק בעיניו של ג'ו. צחקתי ושיחקתי עם קצוות שיערי,
"הוא לא נחמד. הוא כן עושה את העבודה שלו, אבל אין לי עם מי לדבר בנסיעות הביתה. הוא גם דיי סוטה, הוא חושב רק על סקס." ג'ו צחק,
"טוב, על זה כל הגברים חושבים. גם אני, לידיעתך." הוא אמר בשעשוע. עיוותתי את פניי כשהתמונה של ג'ו וג'יין שוכבים עלתה במחשבתי. רגע, אבל אין יותר ג'ו וג'יין.
"היית עם מישהי שהיא לא ג'יין, אחרי שנפרדתם?" השאלה פשוט נפלטה לי.
ג'ו נאנח.
"כן, הייתי עם מישהי אחרת, אמה. אני כן נפגעתי, אהבתי את ג'יין יותר מאת עצמי, וגם יש לנו ילדה ביחד, אבל החיים ממשיכים. לה יש מישהו חדש, לי עדיין אין, אבל אני מנסה. גם אם אין אהבה- למה לא להנות מסקס?" המילים נפלטו מפיו הצורה הכי טבעית שקיימת.
מצאתי את עצמי מאדימה יותר מהרגיל. משום מה, היום אני מדברת יותר מדי על דברים שאני לא חוויתי בכלל.
סקס? המילה הזאת לא אומרת לי כלום.
"אני לא יודעת… כמה כר אפשר להנות מלשכב עם מישהו…?" שאלתי בחשש. ולפתע עיניו של ג'ו נפערו בתדהמה. הנה, עוד גבר יודע שאני בתולה. מה יש לי? אולי אני צריכה להסתובב עם סלוטייפ על הפה.
"את בתולה?" ג'ו היה נראה משועשע מהסיטואציה המאוד לא משעשעת. החמצתי את פני,
"מה מצחיק?" שאלתי במרירות.
"את פאקינג האישה הכי יפה בכל העולם, בת עשרים, עוד מעט עשרים ואחד, ועדיין אף אחד לא חנך אותך שם למטה?" הוא נהיה אדום מהמאמץ לא לצחוק.
אני האדמתי מכך שהוא אמר שאני האישה הכי יפה בעולם. גם הוא צריך להתחיל לצאת מהבית יותר.
"לא מצאתי את המישהו הנכון, ג'ו. זה דיי עצוב. אני אהיה בתולה לנצח ולא אדע את סודות החדירה." אמרתי בשעשוע. הפעם ג'ו כבר פרץ בצחוק.
"סודות החדירה? את הורגת אותי ילדה!"
הוא החנה את הרכב בחניית הבית שלו.
"בואי, לפני שאני לא אשלוט בעצמי ואמשיך לצחוק עלייך."
***
הבית של ג'ו היה חדש. הוא קנה בית בעיר בשניה שהוא וג'יין נפרדו, לטענתו הוא רצה להיות קרוב אלי. אני לא התנגדתי. הוא ידע שאני בתקופה קצת קשה בזמן האחרון, והוא אמר שצריך לפקחו עליי שמונה עיניים.
הבית היה מעוצב בלבן. רק לבן. זה הזכיר לי קצת בית חולים, אבל העיצוב היה יפה ושמח.
"הבית שלך מהמם," אמרתי בשקט ובחנתי את הסלון. ספת עור בצבע שמנת הייתה במרכזו, לפניה שולחן עץ בצבע לבן ולפני השולחן הייתה לה טלווזיה.
"כן, הוא נחמד." ג'ו לא התרברב יותר מדי והלך לכיוון המטבח.
הלכתי אחריו.
"אני רוצה שתאכלי קצת." הוא אמר בשקט והוציא מהארון שמעל הכיור חפיסת אורז.
"אה… ג'ו?" לחיי האדימו.
"כן?" הוא הביט בשאלה.
"אפשר פיצה?"