מישהו שומר עליי – פרק ראשון

פרק 1 – סטארבקס

"ההצלחה גורמת לכל כך הרבה אנשים לשנוא אותך. הלוואי שזה לא היה ככה. זה יכל להיות נהדר, אם אפשר היה ליהנות מההצלחה, מבלי לראות את הקנאה בעיני הסובבים אותך."
-מרילין מונרו.
***
עשרות פלאשים הובזקו לעברי. עצמתי את עיניי, בתקווה שכשאפקח אותן, לא אהיה עיוורת.
אני מניחה שהייתי אמורה להיות רגילה לכל הפלאשים האלה, אבל פשוט לא הייתי רגילה.
"אמה! איך זה להיות הדוגמנית הכי מצליחה בכל אמריקה?"
"האם זה באמת נכון שצ'אד ווילסון בגד בך עם האנה סמית'?"
למה השאלות האלו חוזרות בכל פעם? אותו הדבר בכל פעם, אותו תקליט שבור.
"אמה, תכנסי לרכב." אדם, השומר ראש והנהג שלי, לחש באוזני ועזר לי להכנס לתוך הג'יפ השחור.
לחצתי על כפתור הנעילה והשענתי את ראשי על החלון האטום. עצמתי את עיניי וניסיתי להרגע. כל חושיי נטרפו, הייתי עייפה וחסרת כוחות.
"אמה, את בסדר?" קולו של אדם הדהד באוזניי. פקחתי את עיניי והרמתי את ראשי מהחלון, ולאחר מכן פניתי להביט באדם- שחייך אלי חיוך רך דרך המראה.
אדם היה גבר נאה עד מאוד- עם שיער שחור קצוץ ועיניים חומות מבריקות. הוא תמיד היה לבוש בחליפות השחורות והמשעממות (שלמרות שהיו משעממות, עליו הן נראו מדהימות. טוב… עם גוף כמו שלו, מה לא יראה מדהים עליו?!), אותן היה חייב ללבוש- מפני שהוא היה השומר ראש של הדוגמנית הכי מצליחה בכל אמריקה- אמה אנדרסון, או במילים פשוטות יותר- אני.
"אני בסדר, אני מניחה." חייכתי חיוך קטן והשענתי את ראשי בחזרה על החלון.
"לאן לקחת אותך?" אדם שאל והתניע את הרכב.
"קח אותי הביתה, אדם." אמרתי בשקט, ואדם התחיל לנסוע.
***
הדבר הראשון שעשיתי שנכנסתי לתוך הבית היה להוריד את נעליי העקב השחורות שלי, שלא היו נוחות במיוחד. זרקתי אותן לצד דלת הכניסה ונכנסתי לסלון, שהיה ריק מאדם.
קרסתי על הספה והשענתי את ראשי על משענת הספה. עצמתי את עיניי וניסיתי להעלים את כאב הראש הנוראי שתקף אותי.
לפתע הטלפון שלי צלצל, וגרם לכולי לקפוץ בבהלה. נאנחתי בשקט ופקחתי את עיניי, התיישבתי על הספה ושלחתי את ידי אל תיקי השחור והפשוט. הוצאתי ממנו את הטלפון שלי והבטתי על ההצג- 'ג'וליאן מחייג אלייך'. נהמתי בזעם ועניתי לשיחה,
"מה, ג'ול? רק הרגע חזרתי הביתה מההשקה של סאפורה. אגב, היה פשוט נוראי." אמרתי במהירות. ג'וליאן היה הסוכן שלי- הוא דאג לכך שאני אלך לכל ההשקות הכי חמות, לכל המסיבות הכי מטורפות ולכל המקומות שאם אני לא אלך אליהם- אני לא קיימת.
"יש לך מחר אודישן עם ההנהלה של H&M, הם רוצים שתהיי הפרזנטורית הראשית שלהם." הוא אמר בקול קשוח. ג'וליאן היה גבר בן חמישים, קשוח ורציני, אבל גם דואג ואוהב. הוא החשיב את עצמו אבא שלי- ואני החשבתי אותו אבא שלי.
"אוקיי," נאנחתי,
"מתי ואיפה?"
"סימסתי לאדם את הכתובת, הוא יבוא לאסוף אותך מהבית בשעה תשע וחצי בבוקר," קולו של ג'וליאן התרכך במעט.
"אוקיי, שיבוא בתשע. אני רוצה לעבור בסטארבקס לפני האודישן," מלמלתי בשקט וג'וליאן רק המהם.
"להתראות, לאב. שינה מתוקה." ג'וליאן אמר בקול מתוק ואני גלגלתי את עיניי וניתקתי את השיחה.
קמתי מהספה וצעדתי לכיוון חדר האמבטיה. הבית שלי לא היה ענקי- אבל הוא היה מספיק מרווח בשבילי, ואולי בשביל עוד שני אנשים. כשג'וליאן שמע שאני רוצה בית קטן ונחמד, הוא אמר שהוא ימצא לי את הבית הקטן והכי יוקרתי באיזור. אני רק גלגלתי עיניים. אבל עכשיו, אני מודה לו על העקשנות שלו. אני אוהבת את הבית הקטן והיוקרתי שלי עד מאוד.
מילאתי לעצמי אמבטיה רותחת, ושפכתי לתוך המים שמן בניחוח וורדים. פשטתי את בגדיי וצללתי לתוך האמבטיה החמימה והרייחנית.
זמזמתי לעצמי שיר פופ קליט שחיבבתי, וכשהתחיל להיות לי חם מדי קמתי ודילגתי מחוץ לאמבטיה, ואז התעטפתי בחלוק הלבן והרך שלי.
יצאתי מחדר האמבטיה ודילגתי לאורך המסדרון, עד לחדר שלי. פשטתי את החלוק ולבשתי במהירות את הפיג'מה המאולתרת שלי- מכנס אדידס רופף וגופיה שחורה.
לקחתי את מברשת השיער שלי מהשידה ונעמתי מול המראה. ראיתי את אותה הבחורה שכולם מתלהבים ממנה; שיערה החום-הבהיר והארוך היה פרוע על ראשה בצורה מצחיקה ומעט שובבה, ועיניה החתוליות והירוקות מעט אדומות, מחוסר שינה שהצטבר במהלך השבועות האחרונים.
על אפה היו נמשים חומים קטנים, שגרמו לה להראות מעט כמו ילדה קטנה.
שפתיה היו אדומות ומשורטטות, אדמדמות במעט, אך יותר נוטות לצבע הורוד.
בחנתי את גופה המקומר, את שדיה השופעים, את הישבן המעוצב- ובכל זאת, לא אהבתי את מה שאני רואה. הבחורה שעמדה מולי במראה הייתה זיוף.
היא לא הייתה אני.
הסטתי את מבטי מהמראה והלכתי לכיוון המטבח. הוצאתי מהארון שמעל לכיור כוס שקופה ומהמקרר הוצאתי בקבוק מים. מזגתי לעצמי כוס מים והחזרתי את הבקבוק למקרר. לאחר מכן, הוצאתי מהמגירה הראשונה שלצד התנור קופסה לבנה שעליה היה רשום בכתב שחור ועבה 'כדורי שינה'. הנחתי כדור אחד על לשוני ובלעתי אותו עם כוס המים שמזגתי לעצמי קודם.
העייפות נחתה עלי מיד. ברחתי בזריזות לחדר שלי ונשכבתי על המיטה, מתכסה עד הראש. תחילה בהיתי מעט בחשיכה הנעימה, אך כעבור כמה דקות בודדות, נפלתי לשינה עמוקה.
***
התעוררתי מצלצולו של השעון המעורר, וקפצתי במהירות מהמיטה. תמיד הייתי טיפוס של בוקר ולא של לילה. אהבתי את הקרירות של הבוקר, את השקט של הבוקר. הכל היה כל כך נקי ונעים בבוקר.
הצצתי בשעון הדיגיטלי וראיתי שהשעה שמונה וחצי- כך שיש לי חצי שעה שלמה עד שאדם יבוא לקחת אותי. לאחר שצחצחתי את שיניי ושטפתי את פניי לבשתי ג'ינס צמוד וחולצה נופלת בצבע שמנת, שחשפה את כתפיית החזיה הלבנה שלי. סירקתי את שיערי והשארתי אותו פזור על גבי. הוא גלש בגלים רכים עד אמצע גבי, וחייכתי לעצמי במראה. הוא מסתדר היום, סוף סוף.
לאחר מכן נעלתי את נעליי העקב השחורות והרגילות שלי שהוסיפו למטר שישים שלי לפחות עוד חמישה סנטימטרים.
תיארתי לעצמי שזה דיי מוזר שבחורה נמוכה יחסית היא דוגמנית מוצלחת כל כך, אבל אני שמחה שפתחתי דלת חדשה בעולם הדוגמנות.
זהו, הייתי מוכנה, והשעה הייתה חמישה לתשע.
הטלפון שלי צלצל מהסלון, ואני דילגתי אל הסלון בקלילות.
"הלו?" עניתי לאדם.
"תצאי." קולו היה מעט צרוד, הנחתי שבגלל שעדיין מוקדם בבוקר. טוב… לא כל כך מוקדם, אבל בשביל אדם גם השעה שתים עשרה בצהריים נחשבת מוקדם בבוקר.
"יוצאת." אמרתי בשקט וניתקתי את השיחה. לקחתי את התיק שלי, שבו היה הטלפון שלי והמפתחות שלי, ויצאתי מהבית. נעלתי את הדלת והחזרתי את המפתחות לתיק.
חלפתי על פני הגינה הירוקה והפרחונית שלי במהירות ויצאתי משער הפלדה.
הג'יפ השחור בעל החלונות האטומים עמד מולי בדיוק כמו בכל יום, ואני נכנסתי למושב שלצד מושב הנהג.
"בוקר טוב," בירכתי את אדם בשקט וחגרתי את עצמי.
"איך עבר עלייך הלילה?" אדם סטה בחזרה לכביש והשתלב עם התנועה.
"בסדר, אני מניחה. לא התעוררתי בלילה." הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק וחיברתי את הכבל שמחבר את הטלפון למרכת הרמקולים.לחור האוזניות,
"איזה שירים את שמה לנו היום?" אדם חייך אלי חיוך קטן, אך לא הסיט את עיניו מהכביש. אדם היה גדול ממני בחמש שנים- אני הייתי בת עשרים, אדם היה בן עשרים וחמש, והוא היה כמו… החבר הכי טוב שלי. בעצם, החבר היחיד שלי.
"מה אתה אומר על קולדפליי?" חייכתי ותחבתי למאחורי אוזני קצוות שיער מרגיזה.
"נשמע מצויין." חיוכו של אדם התרחב. ידעתי שאדם אוהב את קולדפליי, ולכן, פעמיים בשבוע, הייתי שמה לפחות שלושה שירים שלהם בנסיעה.
"סטארבקס, כן?" הוא פנה לימין ואני המהמתי בחוסר הקשבה בזמן שחיפשתי את השיר fix you. זה היה השיר האהוב על אדם, ידעתי את זה. אני ואדם מכירים כבר קרוב לשנה- מהיום בו ג'וליאן החליט שאני הבחורה הכי יפה שהכיר בכל חייו הארוכים. טוב, הוא חייב לצאת יותר מהבית.
"את שמה אותו לפחות פעמיים בשבוע, אמה. בסוף אני אחשוב שאת מנסה להתחיל איתי," אדם צחק, ואני צחקקתי בשקט,
"אני יודעת שאתה אוהב את השיר הזה, אז אני שמה אותו." אמרתי בכנות. אדם חייך חיוך מופתע, ואז מבטו התרכך,
"אני שמח שאני זכיתי לשמור עלייך, אמה אנדרסון."
***
אני ואדם נכנסנו לבית הקפה, אשר אפף ריחות של פולי קפה וחלב מוקצף. בית הקפה סטארבקס היה מעוצב בצורה חמימה, אולי מעט קאנטרית, עם כיסאות העשויים מעץ וכן השולחנות.
משקפיי שמש כהים נחו על אפי, וידעתי שלמרות שהם מסתירים את עיניי, אנשים יקלטו מי אני במהירות רבה.
"בואי," אדם אחז בזרועי וסחב אותי לכיוון התור. נעמדנו אחרי חמישה אנשים, וחיכינו בסבלנות.
"אני שונאת להסתתר ככה," מלמלתי בזעף ושילבתי את ידיי על חזי.
"אין מה לעשות. את לא רוצה להפגע, או להרמס על ידי מעריצים, נכון?" אדם חייך חיוך קטן וידיי נשמטו לצידי גופי,
"לא כל כך." צחקקתי בשקט, ובדיוק הגיע התור שלנו.
"קפה הפוך, פעמיים." אדם אמר למוכר הצנום בעל השיער הבלונדיני שהביט בי בעיניים גדולות.
הסתכלתי סביבי, חייכתי חיוך קטן והורדתי את משקפיי השמש הכהים,
"היי," חייכתי אל המוכר חיוך גדול, והוא כמעט והתעלף. צחקקתי בשקט והחזרתי את משקפיי השמש לעיניי. אדם צחק לידי, בזמן שהבחור כמעט ומעד אחורנית. במהירות הוא הכין לשנינו קפה הפוך, והביא לנו "קולר" לכוס, כדי שלא יהיה לנו חם בידיים.
"ביי," נופפתי לו בחיוך מתוק ואני ואדם יצאנו מהסטארבקס.
"את רעה, התעללת בו." אדם צחק.
"אני לא-"
"זאת אמה אנדרסון! אמה!" לפתע נשמעה צרחה נשית, ובמהירות המונים התאספו סביבי וסביב אדם.
"מהר, למכונית," אדם אחז בידי, ושנינו רצנו למכונית. כוסות הקפה נפלו על הרצפה ונשפכו על האספלט לנוזל חום וקצף בצבע שמנת.
הכל קרה במהירות.
כעבור כמה שניות אדם כבר הכניס אותי לתוך הרכב, ונסענו משם. השענתי את ראשי על החלון האטום ונאבקתי בדמעות.
"היי, אמה," אדם לחש בשקט ואני מחיתי דמעה שזלגה במורד הלחי שלי.
"נמאס לי כבר. אני שונאת להסתתר ולברוח. אני שונאת להיות אני." מחיתי עוד דמעות שנשרו מעיניי.
אדם שתק בשאר הנסיעה.
***
היי בנות, אני יודעת שהסיפור הזה שונה מכל מה שכתבתי עד עכשיו, אבל אני רוצה להתנסות בדברים חדשים.
איך הפרק? אשמח לתגובות ולחוות דעת (:
נ.ב האפילוג של הסיפור "כאב של לוחמים" יעלה בהמשך היום.