מישהו שומר עליי – פרק חמישי

פרק 5 – תשמרי על עצמך

"טעות לעולם חוזרת, אבל כשהמחק נגמר לפני העפרון – סימן שהגזמת."
– ג'וש ג'נקינס
***

הצעקות שנשמעו מהסלון היו הרסניות. ג'יין בכתה, ג'ו צעק, וסופי הקטנה ייבבה ובכתה ללא הפסק. והבנתי דבר אחד- טעיתי. הוצאתי את האמת, חשפתי אותה, נכון, אבל לא בחרתי בדרך הנכונה לחשוף אותה.
הייתי צריכה לתת לג'יין לספר לג'ו את העובדה שהיא ואדם מאוהבים.
קברתי את ראשי בכרית ועצמתי את עיניי בחוזקה, ניסיתי להעלם מהעולם המגעיל הזה, מהעולם שאני יצרתי לעצמי.
הדמעות ברחו משתי עיניי והכתימו את הכרית הלבנה, והצעקות רק התחזקו עם כל דמעה שזלגה.
"הדבר היחיד שאני לא מבין זה איך שאת ואמה אחיות! הילדה מלאכית, בזמן שאחותה שטן!" ג'ו צעק בזעם, ולפתע כל הבית דמם. כאן ג'ו באמת הגזים- למה הוא קרא לג'יין שטן? הם חלקו את אותה אהבה, את אותם זכרונות במשך תקופה כל כך ארוכה- איך בשניה אחת הוא מתהפך עליה?
בעצם… יכולתי להבין אותו, ולמה הוא כל כך כועס. היא בגדה בו. ג'יין בגדה בג'ו, למרות שג'ו היה שם בשבילה כל שניה קשה. הוא היה שם בהריון, בלידה, וגם בארבע שנים הכי קשות שבהן הם גידלו את סופי.
***
ג'ו, ג'יין וסופי עזבו את הבית כבר בערב. ג'ו היה היחיד שנפרד ממני- ג'יין לא רצתה להתקרב אלי, וכמובן ששמרה את סופי קרובה אליה.
כשנשמעה טריקת הדלת הגואלת, קמתי מהמיטה ויצאתי מהחדר. סוף-סוף יכולתי לגשת למטבח, ואולי לבשל לי משהו קטן לאכול.
אבל כמובן שלא היה לי שקט ליותר מדי זמן, ונשמעה לה לפתע דפיקה חזקה על הדלת.
נאנחתי ברוגז והתקדמתי לכיוונה של הדלת. פתחתי אותה, וג'וליאן עמד מולי, על פניו מבט כועס.
"למה לא סיפרת לי את הסיבה האמיתית שהחלטת לפטר את אדם?" הוא נכנס לבית בסערה. גלגלתי את עיניי וסגרתי אחריו את הדלת.
"מה זה משנה? אני לא רוצה לראות את אדם, ג'וליאן. אתה יכול למצוא לי שומר ראש אחר, בבקשה?" הבטתי בו בעיניים גדולות ותמימות.
ג'וליאן נאנח והביט בי במבט מיוסר,
"כבר התחלתי לחפש, אמה. אבל את חייבת להבין, לא כל כך קל למצוא שומר ראש טוב ואמין." הוא אמר ברצינות. חייכתי חיוך קטן,
"אין לי לאן ללכת בכל מקרה בזמן הקרוב, אל תדאג, אני אהיה בסדר." ניסיתי להרגיע את ג'וליאן, ונראה שהצלחתי מעט.
"בלי שטויות אמה, עכשיו את לא מוגנת." הוא התקדם בחזרה לכיוון הדלת. חייכתי חיוך מאולץ,
"אני יודעת לשמור על עצמי, ג'ול." קרצתי לו וג'וליאן רק צחק,
"את כמו הילדה שלי, אמה. את חשובה לי מאוד." אמר בחיוך רחב ויצא מהבית.
חייכתי לעצמי חיוך קטן ואמיתי, ודילגתי למטבח. חתכתי לעצמי סלט מגוון, ואז טיגנתי חביתה מקושקשת.
לא הייתי יותר מדי רעבה, אבל כן הייתי מעט רעבה. חביתה וסלט יספקו אותי.
לאחר שסיימתי להכין את הכל, הנחתי את הצלחת עם החביתה ואת קערת הסלט על השולחן, וגם מזלג וסכין, והתיישבתי לאכול.
***
השעה עשר בלילה, ואני רק מביטה בטלוויזיה. מפה לשם קפצו לי מחשבות לראש- אולי כדאי שאני אצא קצת מהבית? זה רק יכול להועיל, לגרום לי להתעודד קצת.
לבסוף מצאתי את עצמי מול המראה. הבטתי בבחורה בעלת השיער החום הבהיר שעמדה מולי. עיניה הירוקות והחתוליות היו אדמדמות- אני כבר לא בטוחה אם מחוסר השינה המצטבר, או שמא מהדמעות שזלגו מעינייה בשעות האחרונות.
שיערה היה קלוע לצמה לצד, ורק הפוני הארוך שלה כיסה את חצי העין הימנית שלה. היא הולבשה במכנס ג'ינס קצר וטי-שרט של להקת הביטלס, וגופה המקומר הוסתר מאחורי הסחבות.
נאנחתי בשקט והנחתי על אפי את משקפיי השמש הכהות שלי, לקחתי את התיק שלי, שהיה מונח על המיטה, ויצאתי מהחדר.
כיביתי את כל האורות בבית ויצאתי ממנו, נעלתי את הדלת ונכנסתי לרכב שלי. הוא היה דיי קטן, פשוט ונחמד, אך החלונות שלו היו אטומים, כך שלא יוכלו לראות אותי מחוץ למכונית.
אהבתי את הרכב שלי, למרות שבכלל לא נסעתי בו, וגם אם כן נסעתי בו, זה קרה רק לעיתים רחוקות.
התנעתי את הרכב ונסעתי. לא ידעתי לאן, רק נסעתי. הייתי צריכה לצאת קצת מהבית, להאוורר ולהרגע.
ואז בשניה אחת ידעתי בדיוק לאן אני צריכה לנסוע.
***
ישבתי שם, על הצוק היפהפה, המשקיף לים, שעכשיו, בחושך, בקושי נראה. רק התנפצות הגלים על אבנים שבחוף נצצו לאור הכוכבים.
הרוח הקרירה בידרה את שיערי, ואני הצמדתי את ברכיי אל חזי וחיבקתי את עצמי בחוזקה. ברגעים כאלו, הרגשתי לבד. הייתי בודדה- ועכשיו יותר מתמיד. ג'יין לא תהיה שם בשבילי עכשיו, לא משנה מה יקרה לי. פגעתי בה, בג'ו, ובסופי, שעכשיו תצטרך להתמודד עם הורים כועסים וזעופים.
אבל זה נכון, ג'יין מעולם לא הייתה שם בשבילי, ברגעים הכי קשים שלי. בחיים לא חשבתי שאני אגיע למה שאני היום, בחיים לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים יאהבו אותי ויחשבו שאני יפה.
ג'ו היה שם. הוא היה כמו האח הגדול שלי. שאמא שלי התאבלה על מותו של אבי, ובין לבין שיחקה בסרטים שוברי קופות, הוא דאג שאני אוהב את עצמי. הוא דאג שאני אשב ואוכל, למרות שלא רציתי לגעת באוכל. הוא לא ידע שאני הקאתי אחר כך את כל האוכל לאסלה, אבל לבסוף הוא גילה גם את זה.
עצמתי את עיניי ונתתי לרוח ללטף את כל גופי.
ברגע אחד עיניים ירוקות נצצו במחשבתי. עיניים ירוקות ויפות, וטובות.
פקחתי את עיניי במהירות ונשכבתי על החול, שבו היו טמונות אבנים קטנות. הבטתי בשמיים השחורים, שרק הכוכבים נצצו בהם והפיקו קסם.
הבחור בעל העיניים הירוקות, שאת שמו לא ידעתי, הופיע לפתע מול עיניי, בשמיים.
השיער השחור והמעט ארוך שלו עדיין מבולגן על ראשו, זיפים עדיין מעטרים את צידיי לחיו.
הפנים שלו נחקקו בזכרוני לעד. לא מפני שהוא נהג ברכות כלפי, אלא בגלל היופי הבלתי מוסבר שלו. היו לו פנים גבריות, קשוחות ומעט מחוספסות.
הוא בטח היה ילד יפה מאוד, ובטח גם נער מתפרפר.
מעניין בן כמה הוא.
כעבור עוד כמה שניות של מחשבות, ניערתי את ראשי וצחקקתי בשקט.
רעש הגלים המתנפצים על החוף מילא אותי וגרם לי לרוגע בלתי מוסבר. עצמתי את עיניי שוב ונתתי לעצמי להסחף לתוך חלומות מתוקים. עוד דבר שאהבתי במקום הזה, שהוא תמיד היה נטוש. לא ראיתי כאן איש אחד, אף פעם. אני מניחה שלכל אחד יש את המקום הסודי שלו.
וזה המקום שלי.
***
סגרתי אחרי את דלת המכונית שלי ונשענתי במושב המרופד. עצמתי את עיניי ונאנחתי בשקט. לא רציתי לחזור לבית, לא רציתי לחזור לעצבות ולדיכאון.
לפתע הטלפון שלי צלצל וקטע את כל הרוגע שהייתי שרויה בו. נהמתי ברוגז ותחבתי את ידי לתוך התיק שלי. גיששתי אחר הטלפון המעצבן שלי, וכשמצאתי אותו, הוצאתי אותו מהתיק במהירות, החלקתי את אצבעי על מסך המגע והצמדתי את הטלפון לאוזני. אפילו לא הספקתי לראות מי מתקשר אלי.
"אמה." שמעתי את אותו הקול המוכר מדי. אדם. בלעתי את רוקי באיטיות ופתחתי את פי, שפתיי רעדו,
"מה, אדם?" ניסיתי להשוות לקולי רוגע ואדישות, אך אני מניחה שנכשלתי, מפני שקולי היה קטן ובקושי נשמע.
"אני מצטער." קולו היה עמוק. הדמעות כבר עלו בעיניי, אך אני, כהרגלי, הרמתי את ידי ושיפשפתי את שתי עיניי הדומעות בחוזקה.
"לא, אני מצטערת, עשיתי טעות." פלטתי במהירות. כן, סיפרתי את האמת- אבל לא סיפרתי אותה בדרך הנכונה. עשיתי טעות שסיפרתי את הכל בכעס.
אבל מה שלא הניח לי אפילו לרגע שזה לא שהם רק שכבו, ולא הייתה לזה משמעות. הם מאוהבים. הם אוהבים אחד את השניה, ואני שמתי לב לכך בכל שניה שראיתי אותם ביחד, אך בכל זאת עצמתי עיניים והדחקתי את הרגשות שלי. אני מניחה שג'ו עשה את אותו הדבר, כי לא סתם הוא צבר שנאה כל כך גדולה כלפי אדם.
ועוד לפני שנתתי לאדם לדבר, המשכתי לומר בקול רועד,
"אבל אני חושבת שאתה וג'יין חתיכת אנוכיים מגעילים. אתה לא מכיר את ג'ו, אתה לא מכיר אותו. אני מכירה אותו. הוא עשה למען ג'יין הכל. אדם, יש להם ילדה ביחד, אתה מבין את זה?" יפחה אחת נפלטה מפי.
"לא שולטים ברגשות, אמה. אני נשבע לך, אם הייתי יכול, לא הייתי מתאהב בג'יין, אבל זה פשוט בלתי אפשרי-"
"זה כן אפשרי, אדם!" צעקתי בזעם. החמצתי את פניי, למרות שידעתי שאף אחד לא יכול באמת לראות אותי, לראות כמה אני כועסת על אדם וג'יין.
"יכולת להתרחק, יכולת להעלם, יכולת לעשות משהו כדי לא להרוס את המשפחה הזאת!" אני לא יודעת למה אני כל כך כועסת על אדם. גם ג'יין שותפה לתסבוכת הזאת, וכמו שאני מכירה את ג'יין, היא יותר קשורה לתסבוכת הזאת מאשר אדם. אדם הוא הגון, אני באמת לא יודעת מה הביא אותו לגרום לכך שמשפחה תתפרק.
"אני אוהב אותה יותר מדי, אמה. את יותר מכולם, אמורה להבין את זה." קולו היה שקט. נתתי לדמעות שקטות לזלוג במורד לחיי.
"למה? כי אני עדיין לא באמת אהבתי מישהו יותר מהכל, ולא נפגעתי באמת, אז אתה חושב שאני מאמינה בלבבות ובחדי קרן ובסופים טובים?" קולי רעד.
"אמה-"
"אז לא, אני לא מבינה, אדם. אם זה מה שאהבה עושה- מפרקת משפחות, אני לא רוצה לאהוב." אמרתי בשקט וניתקתי את השיחה.
הדמעות זלגו המורד לחיי, כופפתי את גופי והשענתי את ראשי על ההגה.
משפט אחד הדהד בראשי שוב ושוב.
החיים בזבל.
***
אז כן, בסוף חזרתי הביתה. ולא סתם נכנסתי למיטה- אלא הלכתי למקרר האלוהול שלי, הוצאתי ממנו את הוויסקי הכי משובח שלי, נשכבתי על הספה, ושתיתי, ישירות מהבקבוק.
לא היה אכפת לי שמחר בבוקר סביר להניח שג'וליאן יתקשר ויגיד לי ששומר הראש שלי כבר מחכה לי בחוץ, כדי לקחת אותי לאן שלא שזה לא יהיה.
הצמדתי את הפיה לשפתיי ולגמתי ארוכות מהנוזל הזהבהב. לא היה אכפת לי יותר משום דבר. רק רציתי לישון לילה אחד כמו בן-אדם נורמלי. רציתי לעצום עיניים ולהרדם, ולא לחשוב על הבוקר, בו אני אתברך עם ברכת הנגואבר משמחת.
הדמעות הכתימו את לחיי, ולפתע שמעתי את הטלפון מצלצל. לא עניתי. מי מתקשר אלי בשעה כל כך מאוחרת?
גיהקתי וצחקקתי בטירוף.
הרגשתי משוחררת, ואחרי הרבה זמן, הרגשתי שמחה. חיי התהילה הביאו לי המון אושר לחיים, לפחות בהתחלה. אבל כרגע? כל מה שאני רוצה זה ללכת ברחוב, ושלא יקפצו עליי מיליון מעריצים וצלמי פפארצי.
כל מה שבאמת רציתי, זה להנות מבלי צורך שישמרו עליי כל הזמן. כל מה שבאמת רציתי זה חיים של אישה נורמלית. אמנם לא מועדונים, אבל כן לונה-פארקים, קניונים, חנויות בגדים.
לאן הכל נעלם?
התהילה לקחה את הכל.
היא הביאה לי אושר לתקופת זמן מסויימת, אך כשהתקופה הזאת הסתיימה לה, הכל נהפך לקשה.
ללכת ברחוב זה קשה.
לקנות קפה זה קשה.
להנות מהרגעים הכי פשוטים בחיים גם נהפך להיות קשה.
כשחושבים על זה, התהילה יותר לקחה מאשר נתנה.
הדמעות לא חדלו להכתים את שתי לחיי. הזמן עצר מלכת, ולא היה לי לאן לברוח. אפילו תחת השפעה אלכוהולית בקושי והצלחתי להרדם.
מזל ששתיתי יותר מהרגיל, כי אם לא הייתי עושה את זה, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להרדם.
***
"אלוהים, הילדה לגמרי הרגה את עצמה!"
"זה הכל בגלל השני דפוקים האלו-"
"היי, תדבר יפה על ג'יין!"
מערבולת של קולות גרמה לי לכאב ראש נוראי.
"אתם מוכנים לסתום?" גנחתי בכאב ופקחתי את עיניי. תחילה הסתנוורתי מעט, אך כשהתרגלתי לאור הבהיר ששרר בסלון ביתי יכולתי להביט בשני הגברים שהיוו משפחה עבורי.
"ג'ו, ג'וליאן. מה אתם עושים פה?" מלמלתי בשקט והתיישבתי באיטיות בספה- מה שהיה מעשה לא חכם, וגרם לראשי לפעום בכאב.
"באנו לגרום לך לקום. השעה כבר אחת בצהריים, מה נסגר איתך? את אף-פעם לא ישנה כל כך הרבה." ג'וליאן נזף בי, ג'ו גם היה נראה כועס לידו.
"לא ענית לטלפונים. מה נסגר, אמה? מה את ככה?" ג'ו אמר בשקט, ואז התיישב לצידי על הספה, קרוב. גלגלתי את עיניי,
"הכל בסדר, ג'ו. אל תדאג. מה שלום סופי?" חייכתי חיוך קטן. התגעגעתי אל סופי הקטנה, ועבר לו רק יום אחד בודד.
"היא בסדר, אצל ג'יין." ג'ו החמיץ את פניו. ידעתי כמה ג'ו אוהב ומחובר לסופי, הוא אוהב אותה יותר מהכל. הוא אבא כל כך טוב, שזה מדהים.
"אנחנו דואגים לך, אמה. מה קורה? את יודעת שאת אמורה לפגוש היום את שומר הראש החדש שלך," קולו גל ג'וליאן היה רך באופן מחשיד.
"כן, אני יודעת. זה רק שומר ראש, אני לא צריכה חבר נפש. כבר ראינו מה יצא מזה," נחרתי בבוז וגלגלתי את עיניי.
השניים שתקו ולא הגיבו, ואני הפרתי את השקט,
"בכל מקרה, מתי אני אמורה לפגוש את הנסיך על הסוס הלבן שלי?" אמרתי בציניות. ג'ו חייך חיוך משועשע וג'וליאן רק ענה לי ברצינות,
"בעוד שעה וחצי הוא יבוא לאסוף אותך, יש לך היום צילומים." ג'ו קם מהספה, ואני הבנתי שהם עומדים לעזוב אותי לנפשי.
סוף-סוף. אני מתה לקחת כבר אדוויל.
"תהיי מוכנה." ג'וליאן המשיך לדבר. ג'ו הצמיד את שפתיו למצחי ונשק לו ברכות. לאחר שניתק את שפתיו, חייך אלי חיוך קלוש,
"תשמרי על עצמך, אמה."
***
היי בנות! כפי שאתן רואות, הסיפור הזה מתקדם באיטיות. אני רוצה לקחת את הסיפור הזה לאט לאט, לא למהר, אני רוצה שהפעם הכל יהיה מדוייק ונכון. אני כבר אומרת- יכול להיות שהסיפור הזה יהיה ארוך יותר מהאחרים, או לפחות זאת השאיפה שלי, להגיע לחמישים פרקים.
אני מניחה שגם הכתיבה שלו תהיה ארוכה, ושלא יעלו המון פרקים בכל שבוע. אני אנסה לעלות שני פרקים בשבוע, אני רק מקווה שיצא לי, כי אני באמת צריכה ללמוד בחצי השני של החופש- אני מתחילה בית ספר חדש, שהוא גם תיכון.
כיתה ט' נורא משפיעה על הכל, ואני צריכה לתת בראש.
(זה בית ספר שהוא מכיתה ט' עד כיתה י'ב).
אוהבת המון 3>