מישהו שומר עליי – פרק ארבע עשרה

פרק 14 – לילה טוב

אני יודעת שזה באיחור של יום, אבל רק עכשיו ראיתי את התגובה.
אני רוצה לאחל המון המון המוןן מזל טוב לסוואגית סלינטור המדהימה, אני אוהבת אותך המון והפרק הזה מוקדש לך ❤

***
"נשיקה היא הטובה שבדרכים כדי לשתוק ולומר הכול."
– גי דה מופאסאן

"הרבה זמן לא ראיתי אותך, אמה." האישה בעלת השיער השחור והעיניים הכחולות והמעט מקומטות חייכה אלי ברכות.
"הייתי… עסוקה. אבל אני שמחה להיות פה, אפי." חייכתי חיוך קטן אל אפי, שהחזירה לי חיוך רך ומתוק.
אפי הייתה אישה בשלהיי גיל החמישים שלה- למרות שהייתה נראת הרבה פחות. היא הייתה יפיפייה- מכל הבחינות.
לאחר כמה שניות שבהן רק הבטנו אחת בשניה, אפי פתחה את פיה,
"טוב, לא באנו לכאן כדי לשתוק. מה מביא אותך אלי היום?" אפי סיכלה את רגליה והביטה בי בריכוז.
ככה זה עם אפי- את תמיד תהיי הכי מעניינת בעולם כשאת איתה.
המחשבות התרוצצו במוחי. האם כדאי שאני אספר לאפי על מה שהתרחש עם ג'ו?
"מלפני שבוע… עברתי משהו… קשה." בלעתי את רוקי, ורק מהמחשבה על ג'ו עיניי התמלאו בדמעות ארורות.
אפי לא אמרה דבר; אלא רק התבוננה בי וחיכתה שאמשיך לדבר.
"מישהו… שקרוב אלי, פגע בי." דמעה אחת נשרה במורד הלחי שלי. זהו, מכאן אין דרך חזרה.
מבטה של אפי הפך לרך יותר, והיא נשענה עכשיו בספה האישית שלה.
"הוא אנס אותי, וקילל אותי, והרביץ לי." עוד שתי דמעות נשרו מעיניי והכתימו את לחיי, שאני דיי בטוחה שהיו לבנות כסיד. בכל פעם שרק חשבתי על ג'ו, או על מה שקרה באותו הערב הנוראי הזה, הייתי מלבינה מכף רגל ועד ראש.
"אלוהים… אמה, סיפרת למישהו?" אפי נדרכה. משכתי באפי,
"השומר ראש החדש שלי, איידן. הוא היחיד שיודע. אבל… הוא לא יודע מי עשה לי את זה. רק אני יודעת מי עשה לי את זה." לחשתי בשקט. קולי רעד, לא היה לי מספיק כוח כדי לייצב אותו ולהשמע חזקה.
"זה נורא, את חייבת לספר למישהו! אם את רוצה, אני יכולה לדווח-"
"לא!" נתקפתי פאניקה. אם אפי תדווח למשטרה, ותתחיל חקירה, הכל יתפרסם וידלוף תוך שעות בודדות. אני לא מסוגלת שכל העולם ידע שנאנסתי, זה לא אמור להיות ככה.
"אני חייבת לדווח, אמה." אפי לא נשמעה מצטערת, אך אני בכל זאת הנדתי בראשי בתוקפנות.
"אסור לך לעשות את זה! אם תעשי את זה כל העולם ידע שאמה אנדרסון נאנסה, אסור שזה יקרה!" הייתי כל כך מבוהלת רק מהמחשבה שג'וליאן יגלה על כך, או כל אדם אחר בעולם הזה.
כעבור כמה שניות אפי נשמה עמוקות והנהנה,
"אני לא אדווח ולא אספר לאף אחד, כל עוד את לא רוצה." היא אמרה לבסוף.
נשיפת הקלה חמקה מפי.
אם מישהו היה מגלה על זה, לא רק שזה סביר להניח היה מוציא לי שם של בחורה הרוסה, אלא גם שכל העולם ידע ש… עברתי אונס… אני לא יכולה לחשוב על כמות הרחמים שאנשים יביעו כלפי אם הם ידעו.
***
"איך היה אצל הפסיכולוגית?" איידן חייך אלי ישר שנכנסתי אל תוך הג'יפ השחור. את האמת, איידן היה זה שגער בי ודחק בי ללכת לפסיכולוגית שלי. הוא אמנם לא יודע דבר על העבר שלי, אבל את העובדה שיש לי פסיכולוגית, ג'וליאן לא היה יכול להסתיר ממנו.
הדקתי את החגורה וחייכתי חיוך קטן,
"נהדר, מה אני אגיד לך? היא ממש שמחה לשמוע על כך שנאנסתי." קולי נטף ציניות.
"אמה, מספיק. אמרנו שאנחנו לא מדברים על זה יותר, נכון?" איידן אמר בשקט. נשמתי עמוקות והנהנתי. איידן צודק, אני סתם מכניסה את עצמי לכאב ולרחמים עצמיים.
איידן התחיל לנסוע. הנסיעה עברה בשקט מוחלט, אך מדי פעם, שמתי לב שאיידן פזל לכיווני והביט בי מספר שניות.
לאחר כחמש פעמים בהן הוא פזל לעברי באופן "מקרי לחלוטין", נהמתי,
"מה, יש לי משהו על הפנים?"
איידן רק הניד בראשו וחייך חיוך קטן,
"את פשוט יפה." איידן החמיא לי. לחיי האדימו לאט לאט, והרגשתי מין כאב בטן חלש, אבל לא כאב בטן רע, אלא כאב בטן טוב- כאב בטן של התרגשות, של שמחה.
רגע… אבל למה אני מרגישה אותו?
השפלתי את מבטי אל ידיי וחייכתי חיוך ביישני,
"תודה." קולי כמעט לא נשמע.
משך הנסיעה לכיוון הבית שלי הייתה שקטה ומעט טעונה.
לבסוף איידן החנה את הג'יפ השחור לצד המדרכה והסיט את מבטו אלי, מבטו היה בוחן ואני מצאתי את עצמי מסמיקה פעם נוספת.
"אתה… אתה רוצה להכנס?" חייכתי חיוך קטן וחילצתי את עצמי מהחגורה ההדוקה.
"אני אשמח." איידן חייך אלי ברכות ושנינו יצאנו מהרכב והתחלנו להתקדם לכיוון ביתי.
כשנכנסנו לבית הדבר הראשון שעשיתי היה להתקדם לכיוון המטבח. הרתחתי את הקומקום וחזרתי בחזרה לסלון. איידן התיישב על הספה ואני חייכתי חיוך קטן,
"נראה שמישהו פה מרגיש בנוח. מה אתה רוצה לשתות? תה, קפה, צ'אי?" שאלתי במהירות. משום מה, הרגשתי טיפה לחוצה ומובכת ליד איידן.
איידן צחק וקם מהספה,
"קפה. בואי, אני אעזור לך."
התקדמנו שנינו לכיוון המטבח ואני הוצאתי את הקפה הנמס, תיונים, סוכר ושתי כוסות- אחת עשויה מחרסינה והשניה מזכוכית.
בעזרת כפית מתכת קטנה בחשתי בקפה הבוץ, ידיי רעדו מעט. ידעתי שאיידן בוחן כל תנועה קטנה שלי, זה מה שגרם לכל גופי לרעוד.
איידן מסתכל עליי.
לפתע הרגשתי יד על כתפי. קפצתי בבהלה, כל הקפה נשפך על השייש. הפנתי את מבטי אל איידן, שהיה נראה מעט מודאג.
"אמה, הכל בסדר? את נראת לא כל כך טוב…" הוא מלמל בשקט. צחקקתי גם אני בשקט ומיהרתי לנקות את הקפה החם שנשפך בעזרת מתלית.
"הכל בסדר, אני סתם…" נשמתי עמוק לפני שהמשכתי את המשפט,
"קצת לחוצה שאתה מסתכל עליי ככה." אמרתי בכנות.
שוב הרגשתי את ידו של איידן על כתפי. הוא סובב אותי אליו, והביט בי עם אותן עיניים ירוקות ומהפנטות, שגרמו לי להסמיק ולחלום בהקיץ.
"לכי לסלון, אני אנקה ואסדר כאן. מה את רוצה לשתות?" איידן היה רציני הפעם ואני חייכתי חיוך קטן,
"צ'אי, תודה." אמרתי בשקט ואז יצאתי מהמטבח. כשהגעתי לסלון, נשכבתי ישר על הספה. הייתי עייפה ברמות שלא יתוארו, אך בכל זאת הייתי שמחה שאיידן כאן, איתי.
כעבור כשתי דקות שמעתי צעדים מתקרבים לכיוון הסלון. התיישבתי וסידרתי את שיערי.
"את זוכרת שהיום בערב אנחנו צריכים ללכת למועדון החדש שנפתח בעיר, נכון?" איידן הניח את שתי הכוסות על השולחן והתיישב לצידי. חייכתי חיוך עייף,
"זכרתי, אבל ניסיתי לשכוח. באיזו שעה אנחנו נצא מהבית?" לקחתי את שלט הטלוויזיה מהשולחן ולחצתי על הכפתור האדום, שהדליק את מסך הטלוויזיה, וישר הספוג הצהוב והאהוב ביותר עליי קפץ למסך. איידן גיחך ואני הסמקתי במעט,
"אין סיכוי שאתה לא אוהב את בובספוג." פזלתי לכיוונו של איידן, שהיה נראה משועשע יותר מתמיד.
"תתפלאי, אבל אני לא אוהב את בובספוג."
"אל תשקר לי." תחבתי אצבע בחזהו של איידן וחייכתי חיוך משועשע. איידן הרים את גבותיו בבחינה,
"את נגעת בי כרגע?" הוא שאל בשעשוע. תחבתי את אצבעי שוב בחזהו של איידן,
"אולי." אמרתי בהתגרות וחייכתי חיוך שובב.
ידו של איידן נכרכה סביב מפרק ידי ותוך שניות אני שכבתי על הספה, ואיידן היה מעליית התחלתי לחשוש, כל גופי רעד מפחד- או שמא…?
קצה אפו של איידן נגע בקצה אפי, מה שגרם לזרמים חשמליים לזרום בי ולהעיר את כל חלקי גופי.
הירוק העמוק שבעיניו היה נראה יפה מתמיד. ידו של איידן עלתה אל הלחי שלי ועטפה את כולה בקלות.
"את כל כך יפה…" איידן לחש בשקט, לחיי האדימו במעט ואיידן גיחך בשקט,
"ואפילו יותר יפה כשאת מסמיקה." בשניות ספורות אלפי מחשבות עברו במוחי. למה אנחנו כל כך קרובים? ולמה… למה למרות מה שקרה עם ג'ו, מאיידן אני לא מפחדת? להפך… אני רוצה שאיידן יגע בי, אני רוצה את המגע שלו מתערבב עם המגע שלי.
איידן רכן לכיווני, וכל הרגשות שעד עכשיו לא הרגשתי ולא הבחנתי בהם צפו ועלו. לפתע הבנתי ששוכב מעליי הגבר הכי סקסי ומושך בעולם, ואני נשבתי בקסמיו. אני כל כך עמוק בזה, שזה כואב.
"איידן…" לחשתי את שמו, מה שהנראה היה שגורם לו עונג מסויים,
"אני צריך לעשות משהו, עכשיו, אמה. תבטיחי לי שזה לא ישנה כלום בנינו." הוא רק התקרב יותר ויותר בכל מחצית שניה שעברה.
מרוב בלבול, הנהנתי באיטיות, ואז זכיתי לזה.
זכיתי בשפתיים הרכות של איידן נצמדות לשלי ובלשון של איידן מלטפת את שפתי התחתונה.
המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה… וואו. השפתיים של איידן היו כל כך טעימות, כל כך מתוקות.
עיניי עדיין היו פקוחות בזמן שאיידן עצם את עיניו שלו. עצמתי את עיניי במהירות והתמסרתי למגע שפתיו של איידן. בניגוד למה שחשבתי שיקרה, הנשיקה הייתה עדינה ואיטית ורכה. ידו האחת של איידן הייתה מונחת על מותני וליטפה ברכות, וידו השניה הייתה על הלחי שלי והרגיעה אותי.
הרגשתי עיקצוצים מוזרים בין רגליי, אך התחושה הייתה ממכרת. לפתע לשונו של איידן הייתה על פתח שפתיי, והבנתי שאיידן רוצה לגשש בפי עם לשונו. פערתי את פי ונתתי לאיידן אישור לחקור את פי. איידן פער גם הוא את פיו, ואני שלחתי את לשוני אל פיו. הלשונות שלנו רקדו ריקוד אירוטי נעים, מלא רכות ורומנטיקה.
תוך שניה איידן התנתק משפתיי בפיתאומיות, מה שגרם לעיניי להפקח בבהלה ובחוסר הבנה. איידן פקח את עיניו והביט בי, מלחמה פנימית נראתה בעיניו. העיניים האלו שמשקפות הכל.
ואז, הוא לחש בשקט את מה שהביעו עיניו,
"זאת הייתה מעידה חד פעמית, אמה." קולו היה צרוד במעט. איידן קם ממני והתיישב לצידי על הספה. מיהרתי להתיישב גם אני ולסדר את עצמי.
מעידה חד פעמית? צביטה קטנה הורגשה בליבי, אך יותר מכל, הקול שבראשי צעק עליי-
"את ידעת שזה יקרה!".
איידן לא יסתכל על מישהי כמוני… וחוץ מזה, הוא השומר ראש שלי, זה לא הגיוני שנהיה ביחד.
"זה לא יקרה שוב." איידן אמר, אך בכל זאת, יכולתי לשמוע בקולו מעט אכזבה ועצב.
פזלתי לכיוונו וראיתי שהוא נועץ את מבטו ברצפה.
"טוב." לחשתי בשקט ואילצתי חיוך. הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לבכות. לא הייתי צריכה להכניס את עצמי לכל זה, זאת הייתה טעות, טעות נוראית.
"אני הולך, אמה. תהיי מוכנה בתשע וחצי." איידן קם מהספה ויצא מהבית בלי להגיד מילה נוספת.
בלעתי את רוקי והפנתי את מבטי חזרה אל הספוג הצהוב שצחק בקולי קולות ובאותו הרגע כל כך עצבן אותי.
***
השעה הייתה תשע וחצי, ואני הייתי מוכנה. עמדתי מול המראה, ואני חייבת להודות- הרגשתי יפה. לבשתי שמלת טורקיז נטולת כתפיות שהגיעה עד ברכיי והייתה מכווצת בחזה ונשפכת מטה.
עיניי הירוקות עוטרו בשני קווי אייליינר דקים וריסיי הארוכים נמרחו במסקרה שקופה.
שפתיי היו מרוחות באודם אדום קלאסי ויפה, ואהבתי את המראה העדין הזה, הוא החמיא לי.
לפתע צלצול טלפון קטע את מחשבותיי. מיהרתי לכיוון הסלון וראיתי שאיידן מתקשר. פרפרים ריחפו בבטני בהתרגשות ולא חדלו להתעופף בבטני גם כשעניתי לשיחה,
"אני בחוץ, תצאי." קולו של איידן היה רציני ושקול.
ניתקתי את השיחה ויצאתי במהירות מהבית. צעדתי בשביל הגישה ולבסוף הגעתי לג'יפ השחור, בתוכו חיכה לי איידן.
נכנסתי לג'יפ וחגרתי את עצמי במהירות, לא העזתי להסתכל לכיוונו של איידן. פחדתי שאם אסתכל לכיוון שלו, הפרפרים שבבטני יצאו מהבטן שלי, יפרצו החוצה.
"אמה-"
"איידן, אפשר לנסוע?" אמרתי במהירות, עדיין לא מביטה בו. שמעתי את איידן נאנח, ולאחר מכן התחיל לנסוע לכיוון המועדון.
***
המועדון היה חשוך. איידן היה קרוב אלי, ידו הייתה כרוכה סביב מפרק ידי, והוא שמר שאף אחד לא יתקרב אלי. טוב, אנשים לא בדיוק זיהו אותי בחושך הזה, שהדבר היחיד שהאיר אותו מדי פעם היו אורות צבעוניים.
"בואי נלך לבר." איידן לחש לאוזני, ולמרות רעש המוסיקה החזקה, יכולתי לשמוע אותו בבירור.
אני ואיידן התיישבנו על הבר. אני התיישבתי לצד איידן, ומצידי השני ישב בחור בלונדיני שאת פניו לא הצלחתי לראות בחשיכה.
מצידו השני של איידן ישבה בחורה, שגם בחשיכה יכולתי לראות שיש לה שדיים ענקיים.
למה יש לי תחושה שהלילה הזה הולך להיות נוראי?
"מה תרצי לשתות?" הברמן צעק לעברי, כדי לגבור על המוסיקה החזקה.
"מים, תודה." אמרתי וחייכתי חיוך קטן. לא אהבתי לשתות אלכוהול במועדונים, זאת הזמנה לצרות.
"ואתה?" הברמן פנה לאיידן.
איידן מלמל איזה שם של משקה אלכוהולי שלא הכרתי, ותוך שניות ספורות הכוס מים שלי והמשקה האלכוהולי של איידן הונחו על הבר.
עברו כמה דקות. איידן שתה שני משקאות ואני שתיתי באיטיות את כוס המים שלי.
ראיתי איך לאט לאט איידן מתחיך להשתכר, וכבר ידעתי שאני הולכת לסחוב אותו על הגב ולנהוג במקומו.
אז אני השומרת ראש כאן, הא?
איידן והבחורה שישבה לידו התחילו לדבר, ואני הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי.
"היי," קראתי לברמן.
הוא חייך אלי וקרץ לי,
"התחרטת, יפייפיה?" קולו היה פלרטטני. חייכתי אליו בחזרה והנהנתי,
"תביא לי את המשקה הכי חזק שיש לך באוסף." ביקשתי ממנו בחיוך מתוק.
הברמן היסס לכמה שניות, אך אחר כך הנהן והניח על הבר כעבור שניות בודדות משקה בצבע בורדו, לפי מה שהצלחתי לראות לפני שגמעתי אותו בשקיקה.
"עוד," סימנתי לברמן, והוא הביא משקה נוסף. אני חושבת שכשהייתי במשקה השלישי שלי, איידן נעלם עם הבחורה שישבה איתו. הכעס ביעבע בי, וגם העלבון והאכזבה, וגם העצב. הדמעות עמדו בעיניי והדבר הבא שעשיתי היה ללחוש לברמן שאני מחכה לו בשירותים.
***
http://m.youtube.com/watch?v=dqt8Z1k0oWQ

"אלוהים, אמה אנדרסון." הברמן היה נראה המום. הוא היה בחור בעל שיער שטני מלוכלך ועיניים חומות.
חייכתי חיוך קטן ומעדתי. הברמן ייצב אותי ואז מיהר להצמיד את שפתיו לשפתיי.
הנשיקה הזאת הייתה מגושמת ולא נעימה, ובמהירות מכנסיו ירדו ממנו, וכך גם תחתוניי.
הוא הפשיל את שמלתי וחדר לתוכי.
הדמעות עמדו בעיניי.
זה לא היה טוב, זה היה כואב.
כעבור כדקה, הברמן, שאפילו את שמו לא ידעתי, גמר. הוא הרים את מכנסיו, סידר את עצמו ויצא מתא השירותים, משאיר אותי מבוהלת ודומעת.
החלקתי במורד קיר העץ וקברתי את ראשי בין ידיי ודמעתי.
למה עשיתי את זה? כדי להחזיר לאיידן? הוא, סביר להניח, נהנה. אני לא.
אוף, אני כל כך ילדותית.
הפעם השניה שלי הייתה אמנם טובה יותר מהפעם הראשונה, הכל יותר טוב מאונס מזדיין, אבל… היא גם הייתה כל כך גרועה. הברמן הזה היה מגושם ומכני.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
"אמה, את שם?" זה היה קולו של איידן. חרדה תקפה אותי. אני לא יכולה שאיידן יראה שבכיתי!
"כ…כן." גמגמתי וקמתי במהירות מהרצפה.
השחלתי את תחתוניי בחזרה למקומן וסידרתי את השמלה שלי.
ניגבתי את דמעותיי המלוחות ופתחתי את דלת התא.
הבטתי איידן; סימני שפתון היו על שפתיו ועל לחיו ונראה היה שהוא עדיין שיכור.
"אמה." איידן התקרב לכיווני ולפתע ידו עטפה את הלחי שלי.
"בכית? קרה משהו?" איידן שאל בדאגה.
חייכתי חיוך קטן ומאולץ.
הנחתי את אצבעי על הלחי של איידן וניקיתי ממנה את השפתון הורדרד.
איידן ניגב את לחיי שמשום מה עדיין היו מעט רטובות וראיתי שעיניו שלו התמלאו בעצב.
"אפשר ללכת הביתה?" צחקקתי בשקט ומשכתי באפי.
איידן הנהן ושנינו יצאנו מהשירותים.
ידו של איידן לפתע נאחזה בידי שלי, ושנינו יצאנו מהמועדון, שאנחנו אוחזים ידיים.
"יש כאן מלונית. קרובה, עדיף שנלך לישון שם ולא ננהג עכשיו." אמרתי בשקט. בכל זאת, שנינו היינו שיכורים.
"שתית?" איידן שאל בהפתעה.
חייכתי חיוך קטן,
"קצת."
***
איידן הוריד את חולצתו ומכנסיו ונשאר בבוקסר לבן וצמוד. לחיי האדימו במבוכה, לא הייתי רגילה לראות את איידן ככה.
הוא נשכב במיטה ואז הביט בי בחיוך משועשע,
"את יכולה ללבוש את החולצה שלי, אם את רוצה." וכך עשיתי. לאחר שלשבתי את חולצתו השחורה של איידן, נכנסתי למיטה וישנתי בצד השני של המיטה.
המבוכה עטפה אותי. טוב, היא לא היחידה שעטפה אותי, גם זרועותיו של איידן עטפו אותי והוא קירב אותי אליו.
"אני מצטער." הנחתי את ראשי על חזהו ועצמתי את עיניי.
"הכל בסדר." לחשתי בשקט.
איידן שתל נשיקה במצחי.
"לילה טוב, אמה."
וכך ישנו כל הלילה, מחובקים.