מישהו שומר עליי – פרק אחד עשרה

פרק 11 – רכבת שדים

"הכאב הוא זמני, הכניעה היא נצחית."- לאנס ארמסטרונג

"בוקר טוב." נכנסתי לג'יפ השחור והמוכר.
"בוקר טוב, סאן-שיין." איידן בחן את פניי הפצועות ועיוות את פניו,
"את נראת נורא." הוא אמר בעצב מעושה.
"רק אתמול אמרת שאני יפהפייה גם אחרי שפוצצו אותי מכות, אתה חייב להחליט, איידן." חייכתי בשעשוע וחגרתי את עצמי בעזרת רצועת העור המחוספסת.
"עכשיו אני רואה את הסימנים הכחולים על הפרצוף שלך, אתמול הם היו אדומים, עוד נסבלים. וחוץ מזה, לא יפה לשקר לאישה פצועה." איידן ניסה לעדן את קולו המשועשע, אך לא כל כך הצליח לו.
נהמתי בזעם וגלגלתי את עיניי. הנה חזרנו למצב הרגיל.
לא עניתי לו והסטתי את מבטי אל החלון. חס וחלילה שהעיניים שלו לא ישרפו.
כעבור כמה שניות של שקט זועם מצידי הרגשתי את ידו של איידן על ירכי,
"היי, צחקתי-"
"תזיז את היד, איידן." הזהרתי אותו. הוא יותר מדי מעצבן אותי.
הוא לא הזיז את היד, להפך, הוא לחץ את ידו על ירכי ברכות עדינה, שגרמה לכמה זרמים עדינים להרעיד את כולי.
נשימתי נעתקה וכל גופי נדם.
לאחר כמה שניות שבהן התאפסתי על עצמי וניערתי מעליי את ההלם, דחפתי את ידו של איידן ממני בגסות ובחוסר אכפתיות מזוייף, למרות שכולי רעדתי מהמגע הלא כל כך מקרי הזה.
"תפסיק." אמרתי בשקט- לא יכולתי לדבר בקול, כי אז הוא היה שומע כמה אני נרגשת. למה בכלל אני נרגשת?
טוב… אולי בגלל העובדה שכמעט אף גבר לא עשה את זה לפניו? מגע כל כך אינטימי, בין… ידידים.
"אני מצטער…" איידן מלמל בחוסר נוחות ומיד הסיט את מבטו אל הכביש הכמעט וריק ממכוניות.
בשאר הנסיעה לא דיברנו. הייתי נבוכה ונסערת מדי וכל הזמן רק חשבתי על הדרך בה הרגשתי כשאיידן נגע בירכי.
"אני עוצר למלא דלק," איידן פנה עם הרכב לכיוון תחנת הדלק הקטנה שהייתה בצד הדרך.
"טוב." אמרתי בפשטות. הייתי מבינה גם אם פשוט היית נוסע לכאן מבלי לדבר איתי, אידיוט.
הוא החנה את הרכב ליד אחת ממכונות מילוי הדלק ויצא מהרכב.
הוא עשה את הפעולות הרגילות שעושים בתחנות דלק, ואז סימן לי עם היד שלו שהוא הולך לשירותים. הסטתי את מבטי אל מערכת המוסיקה וחיברתי את הכבל לחור האוזניות שבטלפון שלי, אך לפתע צלצול הטלפון שלי התחיל להתנגן.
'ג'ו מתקשר אלייך'.
בלעתי את רוקי ולפני שעניתי לשיחה הבטתי בצג עוד כמה שניות טעונות.
"הלו?" הצמדתי את הטלפון לאוזני.
"אמה, היי." קולו של ג'ו היה נשמע שמח, מעניין מה החדשות השמחות.
"היי." צחקקתי בשקט ושמתי לב שאיידן מתקרב לג'יפ.
"בואי נפגש היום." הוא אמר במהירות. הייתי מופתעת מהגישה שלו, אבל בכל זאת חייכתי חיוך קטן.
"בסדר." אמרתי בשקט. איידן נכנס לג'יפ והתניע אותו.
"תהיי אצלי בשמונה בערב, אני אכין סיני." הוא ניתק את השיחה ואני נשארתי שוב פעם עם איידן, לבד.
"מי זה היה?" הוא שאל בהתעניינות. גיחכתי בזלזול,
"ולמה זה עניינך?" שאלתי בהתגרות. אהבתי להציק לאיידן. לפעמים, היה פשוט כיף להתגרות בו ולעצבן אותו מעט.
"נו," איידן היה חסר סבלנות.
צחקתי בשקט וחיברתי שוב את הכבל לטלפון שלי,
"ג'ו." אמרתי ונכנסתי ליוטיוב. התחלתי לחפש שיר נחמד, אבל כל השמות פרחו מראשי.
"אה," איידן אמר ביובש.
"היום יש לנו חופש, אגב," הוא הוסיף במהירות ועיניי חשכו. יום של לבלות עם איידן?
"יום חופש?" שאלתי בחוסר הבנה.
"כן, ג'וליאן שלח לי הודעה שהיום נקח לעצמנו יום חופש." הוא אמר בחוסר אכפתיות. ג'וליאן הנחש הזה, הוא בטח רוצה שאני ואיידן נתחבר ונפסיק לשנוא אחד את השניה.
"נשמע טוב." אילצתי חיוך. לא נשמע טוב בכלל, אני לא רוצה להיות כל היום בחברתו של איידן- הוא נוראי. טוב, היה איזשהו רגע שחשבתי שהוא מדהים, אבל זה היה רגע קטן ולא משמעותי. הוא עזר לי להתגבר על רגע קשה, ובאמת הערכתי אותו על כך, וגם… הוא סיפר לי שאחותו נפטרה מסרטן לפני חצי שנה.
אבל מה שהוא אמר לי אתמול… זה היה כואב. הוא אמר לי בפנים את כנראה מה שכולם חושבים, אבל אף אחד לא מעז להגיד.
"יש לך חשק להמבורגר?" איידן שאל לפתע. צחקקתי בשקט והבטתי בו במבט מופתע,
"המבורגר בעשר בבוקר?" שאלתי בהלם. הוא משוגע? זאת פצצת קלוריות!
"אני רעב." איידן משך בכתפיו כאילו זה הדבר הכי הגיוני לעשות בעשר בבוקר- לאכול המבורגר נוטף שומן ועתיר קלוריות. אלוהים, רק מלחשוב על זה אני מזדעזעת.
"אולי במקום המבורגר נלך לאכול ארוחת בוקר באיזה בית קפה נחמד?" הצעתי רעיון יותר מתקבל על הדעת.
"גם נשמע טוב." איידן הסכים.
אוף, אני לא מאמינה שאני הולכת לאכול עם איידן ארוחת בוקר.
***
"אני אקח שוקו חם ומאפה שקדים, תודה." חייכתי אל המלצר שהביט בי בפה פעור. איידן לקח אותי לבית קפה אינטימי ושקט, שכמעט אף אחד לא מכיר, וגם יש בו תאים קטנים ומבודדים.
אני ואיידן ישבנו בתא אחד, מה שבדרך כלל זוגות שרוצים להתמזמז עושים, ואני הרגשתי נבוכה יותר ויותר מרגע לרגע.
"אוקיי, ואדוני?" הוא קשקש את ההזמנה בפנקס קטן והסיט את מבטו אל איידן, שלא היה נראה מרוצה מההתלהבות של המלצר ממני.
"ארוחת בוקר אישית, ביצת עין וקפה שחור." איידן סגר את התפריט ודחף אותו אל ידיו של המלצר המסכן, שלא הבין מה הוא עשה לא בסדר.
"כ…כן." המלצר גמגם ומיהר לברוח מהתא הקטן שהיה שייך לי ולאיידן.
"אתה לא היית נחמד אליו," החמצתי את פניי והבטתי באיידן במבט נוזף.
"הייתי מאוד נחמד, יחסית למה שהייתי צריך להיות. הוא הסתכל לך על הציצי כמו איזה סוטה מין," איידן רשף וחששתי שבעוד רגע יצא עשן מאוזניו.
צחקקתי בשעשוע. איידן לא רוצה שיסתכלו לי על השדיים, הא?
"לי אין בעיה שהוא הסתכל לי על השדיים." אמרתי בחוסר אכפתיות, אישוניו של איידן התרחבו בחוסר הבנה.
"לא אכפת לך?" איידן הביט בי כאילו השתגעתי. טוב, זה כן הפריע לי, קצת, אבל רציתי לעצבן את איידן כמה שיותר- זה מגיע לו.
"לא." אמרתי ברוגע וניסיתי לדכא את הצחוק שגעש בתוכי ואיים להתפרץ החוצה בקולניות.
"טוב, אז לי אכפת, בתור השומר ראש שלך, פעם הבאה שהוא יסתכל לך על השדיים ויחשוב איך הוא היה רוצה לגעת בהם, אני אתן לו אגרוף ישר לפרצוף." איידן החמיץ את פניו בזמן שאני האדמתי ודמיתי לעגבניה בשלה וטובה.
אלוהים, אין לו צנזורה על הפה.
הייתי כל כך נבוכה, שהרגשתי שלא רק לחיי מאדימות, אלא שגם אוזניי עולות באש ונהפכות לכל כך אדומות, שאני דיי בטוחה שמישהו שלא היה יודע שאני נבוכה היה חושב שנשרפתי בשמש.
חיוך משועשע עלה על פניו של איידן, אותו החיוך הצדדי והסקסי הזה, שבקושי חושף שיניים.
"יפה לך אדום, הולם אותך." איידן כמובן השתעשע עם המחשבה שהוא הצליח לגרום לי להיות נבוכה כל כך.
"תודה, איידן." ניסיתי להשאר רגועה ולא להתעצבן ולהסמיק אפילו יותר.
לפתע עיניו של איידן התרככו והוא הביט בי בחיבה,
"יפה לך כל דבר."
***
"אני יודע לאן נלך עכשיו," איידן ואני נכנסנו לג'יפ ואני חגרתי את עצמי.
"לאן?" היה לי מעט מצב רוח טוב. בהמשך הארוחה איידן היה נחמד, דיברנו על דברים רנדומליים ולא כל כך חשובים, אבל העקיצות שעקצנו אחד את השניה היו מצחיקות ומשעשעות.
"פארק שעשועים." עיניו של איידן הבזיקו באושר.
"כן!" צווחתי ברצון וכמעט נפלתי מכיסא הבד הנוח.
איידן צחק והניד בראשו כמשועשע,
"את מיוחדת, אמה." המחמאה נפלטה מבין שפתיו בטבעיות. זה לא היה טבעי רק לו, גם אני הרגשתי כאילו זה הגיוני וטבעי שהוא מחמיא לי, כאילו זה מה שאמור להיות כל הזמן. אלו היו מחמאות קטנות ואמיתיות, שהגיעו ברגעים הכי לא צפויים.
***
"רכבת הרים," אמרתי במהירות בזמן שעמדנו באמצע הפארק, המומים מכמה שהוא גדול.
"לא, קודם רכבת שדים." איידן חייך חיוך שובב, ואני בלעתי את רוקי. אף פעם לא אהבתי רכבות שדים, הרגשתי כאילו כל השדים שעוטפים אותי מדי לילה, כל אלו, נמצאים שם ומחכים רק לרגע שאני אהיה טיפה חלשה, או שאעצום את עיניי לשניה.
לא רציתי לריב עם איידן, כי ידעתי שהוא במילא ינצח בקרב, אז רק עניתי "כן" חלוש והתקדמתי אחריו לכיוון רכבת השדים.
לאחר תור קצר, שלא הבחינו בי מפני שהייתי עם משקפי שמש וכובע מצחיה, אני ואיידן התיישבנו באחד הקרונות. איידן היה מחוייך בזמן שאני רעדתי כמו משוגעת מרוב פחד.
"היי, את בסדר?" לפתע ידו של איידן הונחה על זרועי, והנחתי שהוא הבחין ברעד ובאימה שהתחוללה בי. להכנס לרכבת שדים היה כמו להכנס לתוך חלום בלהות, כל השדים שלי מקיפים אותי, ואין לי לאן לברוח.
"אני… אני לא אוהבת כל כך רכבות שדים." אמרתי בחרדה. ידו של איידן גיששה אחר ידי, והוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי, במין מחווה אבירית.
"אני כאן, זה יהיה קצר, אני מבטיח." איידן הצמיד אותי אליו, ולרגע, אולי לרגע קטן ובודד, עברו בי שוב אותם זרמים חשמליים. הם גרמו לגופי לרעוד אפילו יותר, ואחיזתו של איידן בי התהדקה.
הקרון התחיל לנוע באיטיות אל תוך החשיכה, שעטפה אותי וגרמה לדמעות בלתי רצוניות לעלות בעיניי. שנאתי חושך כל כך עמוק.
לפתע מכשפה קפצה עליי ועל איידן, ואיידן צחק מעט ורק חיבק אותי קרוב יותר אליו. הנחתי את ראשי על חזהו, והרגשתי שזה קטע אינטימי מדי בשביל דוגמנית ושומר הראש שלה.
"אני מפחדת." לחשתי ועצמתי את עיניי בחוזקה. במקום השדים של רכבת השדים, ראיתי מולי אסלה מלאה בקיא, ואותי מעולפת על הרצפה, לצד האסלה.
"אני כאן." איידן חיבק אותי בחוזקה.
שפתיו של איידן התקרבו אל אוזני,
"את יודעת, היילי, אחותי, תמיד הייתה אומרת שאת צנועה כל כך, למרות שאת מפורסמת ברמה עולמית. היא אהבה את הצניעות שלך, היא ראתה אותך בראיונות והעריצה אותך." הוא לחש בשקט, והרגשתי את גופי נרפה. הוא מספר לי על אחותו…?
"תמיד אמרתי שאת עם אגו בשמיים וסנובית, אבל היילי הייתה מגנה עלייך," הוא צחק בשקט והרגשתי את ידו שאחזה בידי מתהדקת.
"היא הייתה ילדה מדהימה, אני בטוחה בכך." לחשתי בשקט, ועצב כבד נפל עליי. זה לא פייר שאחותו נפטרה מסרטן, זה לא הוגן.
מחשבתי נדדה אל אבא.
זה גם לא פייר שאבא מת.
"כן." איידן לחש בשקט, ולפתע הרגשתי את שפתיו נושקות ללחי שלי.
"אני מצטער על אתמול, אני באמת צריך ללמוד לשלוט בזין שלי." הוא גחך וקם באיטיות ממושב הקרון. רק באותו הרגע שמתי לב שכבר הגענו ליציאה ושאור השמש עטפה אותנו אליה.
ידינו עדיין היו משולבות. קמתי גם אני באיטיות ממושב הקרון ודילגתי בחזרה אל הקרקע הבטוחה.
ברגע בו עמדתי על הקרקע, איידן משך אותי לחיבוק מפתיע. לחיי האדימו, אך חיבקתי אותו בחזרה ברכות.
למרות כל הטעויות והמילים שאיידן אמר אתמול, הרגשתי בטוחה איתו. הרגשתי שיש לי על מי לסמוך.
"הכל בסדר." לחשתי בשקט. באותו הרגע, באמת הכל היה בסדר.
"רוצה ללכת לרכבת הרים?" איידן ניתק את זרועותיו ממני וחייך חיוך שובב. צעדתי צעד אחורה והבטתי בו במבט בוחן,
"בוא נתערב שאני אגיע לפנייך." אמרתי באומץ. איידן הביט בי במבט סקפטי,
"אני חושב שאת לא מבינה מול מי את מתמודדת." איידן שילב את זרועותיו.
חייכתי חיוך רחב,
"אני חושבת שאתה הוא זה שלא מבין עם מי אתה מתמודד." אמרתי והתחלתי לרוץ בכל כוחי לכיוון רכבת ההרים שראיתי ממרחק.
תוך שניות ספורות איידן כבר רץ לצידי,
"איטית," הוא אמר, ונראה שהוא בכלל לא התאמץ להשיג אותי. נהמתי והגברתי את קצב ריצתי. אני אגיע לפניו, לא משנה מה.
"זאת אמה אנדרסון!" לפתע שמעתי צעקה נשית מרוגשת.
תוך שניות ספורות עשרות אנשים חסמו אותי מכל הכיוונים, ומחצו אותי. כולם צרחו שהם אוהבים אותי, בזמן שאני הרגשתי שהם רק רוצים להרוג אותי.
מרוב הלחץ אנשים החלו לדחוף אחד את השני, ואני הרגשתי במצוקה. שנאתי לפגוש יותר מדי מעריצים באיזור אחד, זה גרם לי להרגיש מאויימת, ובדרך כלל מהר מאוד היו מגיעות הדחיפות.
"אמה הזונה!" לפתע דמעתי צרחה נשית וקודרת. התמודדתי עם הרבה שנאה, באמת, אבל אני לא חושבת שאיי פעם אני אוכל להתרגל אליה.
"אמה!" לפתע שמעתי את קולו של איידן.
ראיתי אותו נאבק בכמה גברים. רצתי לכיוונו והוא כרך את ידו סביב זרועי ומשך אותי מההמולה.
"בואי," רצנו שנינו לכיוון החניה. תוך שניות ספורות כבר ראינו את הג'יפ.
"כנסי לג'יפ, מהר," איידן פתח לי את הדלת ואני נכנסתי לתוך הג'יפ השחור, שתמיד היה מקום המפלט שלי מכל האנשים שרק רצו חתימה, אבל אותי הבהילו למוות.
"את בסדר?" איידן נכנס לג'יפ גם הוא ובחן אותי בבהלה.
"כואב לך משהו? אמרו לך משהו?" איידן הניח את ידיו על לחיי והביט בי בדאגה. בחיים לא ראיתי אותו ככה, כל כך… מבוהל.
"אני… אני בסדר." אמרתי בשקט וחייכתי חיוך קטן ומאולץ. שמחתי שהוא דואג לי, אבל הרגשתי שהוא יותר נבהל ממני, אז גם אני דאגתי לו.
"אתה בסדר?" רק עכשיו שמתי לב שהעין שלו הייתה אדומה במעט.
"אלוהים…" מלמלתי בשקט ונגעתי במקום האדום והנפוח. איידן התכווץ מעט, אך חייך חיוך קטן,
"זה שום דבר. אני שמח שאת בסדר, אמה." ידיו נשמטו מצידיי פניי והוא התניע את הרכב והתחיל לנסוע.
השענתי את ראשי על החלון והבטתי בדרך. אמנם זה היה יום מעייף, אבל הרבה זמן לא נהנתי ככה, כמו שנהנתי היום.
***
הצצתי בשעון שבטלפון שלי. השעה הייתה חמש אחר הצהריים.
"לאן עכשיו?" חייכתי חיוך קטן וניסיתי להוציא את איידן מהמחשבות בהן הוא שקע.
"אני מחזיר אותך הביתה." הוא אמר ביובש. מה יש לו? הוא שוב חזר להיות איידן הקר והיבש, שלא אכפת לו משום דבר?
"טוב." אמרתי גם אני בקור. שנינו יכולים לשחק במשחק הזה.
כעבור כמה דקות איידן החנה את הג'יפ לצד הבית שלי.
ביי." ניתקתי את החגורה ופתחתי את הדלת.
"אמה-" יצאתי מהג'יפ וטרקתי את הדלת. נמאס לי מהמצבי רוח המשתנים שלו. צעדתי לכיוון הבית וברגע שנכנסתי מדלת הכניסה, קרסתי על הספה בעייפות. זה באמת היה יום מעייף.
אבל ידעתי, לא משנה כמה אני עייפה, אין סיכוי שאני ארדם עכשיו. במקום לשכב בספה וסתם להרהר בכל מיני דברים לא חשובים, קמתי ממנה וצעדתי לכיוון חדר המקלחת. פשטתי את בגדיי, הסרתי את התחבושת מבטני, ונכנסתי תחת זרם המים החמים. הייתי צריכה להרגע קצת מכל היום המשוגע הזה.
***
עמדתי מול דלת הבית של ג'ו. השעה הייתה שמונה ועשרה, ודפקתי על הדלת בשקט. כעבור כמה שניות ג'ו פתח את הדלת, חיוך רחב ומאושר מרוח על שפתיו.
"אמה." הוא חיבק אותי אליו. לחיי האדימו מעט וחיבקתי אותו בחזרה.
לפתע הרחתי ממנו ריח אלכוהול חזק.
"ג'ו, שתית?" שאלתי בבהלה.
"קצת," הוא צחק בשכרות והתנדנד מעט.
"ג'ו…" מלמלתי בשקט וסגרתי את דלת הכניסה.
"בוא נשכיב אותך במיטה," משכתי אותו לכיוון המדרגות.
"חכי שניה." הוא אמר וקירב אותי אליו. הבטתי בו בשאלה, ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו על כמה שאנחנו קרובים, ג'ו הטיח את שפתיו על שפתיי באגרסביות והצמיד אותי לקיר.
זאת הייתה נשיקה שונה מכל נשיקה אחרת שחוויתי- נשיקה כוחנית ולא כל כך נעימה, וגם טעם מר של אלכוהול עבר לפי.
דחפתי את ג'ו ממני,
"ג'ו, מספיק-"
"לא!" ג'ו צחק בשכרות וגהק.
"מהיום הראשון שנפרדתי מג'יין רציתי לזיין אותך במיטה שלי, אמה." ג'ו הניח את ידיו על מותניי, וזה לא היה מגע נעים וחמים, זה היה מגע כוחני וכואב. פאניקה תקפה אותי. זה לא… ג'ו. הדמעות עיקצצו בעיניי.
"ג'ו, דיי, אתה מכאיב לי." אמרתי בשקט וניסיתי להדוף אותו ממני, אך הוא הצמיד אותי אל הקיר והחל לנשק את צווארי.
"לא, הלילה אני אזיין אותך, אמה. את מבינה את זה?" הוא אמר וקבר את ידו בשיערי.
"אני לא רוצה." הדמעות זלגו על לחיי ופחד התגנב לתוכי. זה לא ג'ו שאני מכירה, ג'ו שאני מכירה בחיים לא היה מתנהג ככה.
הוא משך אותי משיערי אל החדר שלו וזרק אותי על המיטה בכוח. ניסיתי לקום מהמיטה, אך לפתע ידו סטרה ללחי שלי. קפאתי.
"את תקשיבי לי!" הוא צעק בכעס.
ג'ו הפשיט אותי מבגדיי מבלי להסס, ואני ניסיתי להתנגד, אך עוד סטירה תקפה אותי וזעזעה אותי.
כשהוא ליטף את גופי העירום, כבר לא התנגדתי. הייתי אדישה, נכנסתי לבועה של הלם ושל כאב.
כשהוא חדר לתוכי בכוח וגרם לכל גופי להתעוות מרוב כאב, בכיתי.
וכשהוא גמר ונרדם, קמתי, לבשתי את הבגדים שלי ויצאתי מהבית שלו.
***
נכנסתי לבית שלי והלכתי לחדר שלי. קרסתי על המיטה ובהיתי בתקרה. הדמעה הראשונה נשרה מהעין הימנית שלי, אחריה נשרו עוד אלפי דמעות. כל הלילה שכבתי ובהיתי בתקרה, לא ייבבתי, לא צרחתי. רק הדמעות צנחו אחת אחרי השניה על לחיי. כאב לי, ולא רק באיבר המין. הלב שלי נתלש מהמקום, הוא לעולם לא יחזור לשם. הלב שלי נשבר והוא לעולם לא יהפוך לשלם.
ג'ו, הגבר שהכי סמכתי עליו בעולם, בזמן שהיה שיכור, אנס אותי והרביץ לי.
ג'ו.