מישהו לאהוב – פרק 9

פרק 9 – משהו לא בסדר

משהו לא בסדר. אני מרגישה את זה.
משהו לא טוב קורה. והכול בגללו.
מה האוהד הזה עשה לי? מה הוא גרם לי?
אני לא יודעת אם לכעוס, אם לשמוח.
הוא עורר בלב שלי רגשות זרים, ומכיוון שרק לא מזמן חזרתי והרשתי לעצמי להרגיש,
זה חדש לי. זה מרתיע אותי.
אני מנסה להתנהג כאילו הכול בסדר, להסתיר את הכול מאופק,
אבל משהו בי משתנה. הלב שלי בוגד בי. אני לא מפסיקה לחשוב על אוהד.
הוא משגע אותי.
לא ראיתי אותו מאז הנשיקה. נעלם כאילו לא היה. אני ממש מקווה שהוא סתם איזו פנטזיה שלי, איזה שטות שהמצאתי לעצמי.
אין כזה דבר אהבה. אין כזה דבר בן שבאמת אוהב אותך.
אני לא מסוגלת לבטוח באף אחד חוץ מבאופק. אני אפילו לא בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון שסיכנתי אותה ופתחתי את ליבי בפניה. זה לא יגמר בטוב, אני מרגישה בזה.
אבל אני גם מרגישה משהו מוזר לאהוד.
ואולי אני לא יודעת מזה, אבל מה שכן, אני בטוחה שאני לא רוצה להרגיש את זה.
"ארוחת ערב!" אני שומעת את אמא צועקת מלמטה, אבל לא אכפת לי. אני לא רעבה.
"אני לא רעבה, אני אוכל אחרי זה." אני צועקת בחזרה ולא מחכה לתשובה.
אני רוצה לראות שוב את אוהד, אבל פוחדת מזה. אני רוצה להבין מה הולך לי בלב.
אבל איך אעשה פתאום סדר בהכול?
ופתאום אני מחליטה שאין זמן לחכות. אני רוצה להיפגש עם אוהד. אולי הוא ידע להגיד לי מה אני מרגישה. אז אני נועלת נעליים והולכת לפארק. משום מה יש לי הרגשה שאראה אותו שם.
אני מגיעה לפארק, אבל אין שם אף אחד. שממה. אני מתיישבת על הדשא ומחכה.
מאיפה אני כל כך בטוחה שהוא יגיע?
"אז החלטת לחזור." אני שומעת קול מוכר מאחורי וקופצת בבהלה. אני מסתובבת.
אוהד עומד מולו, ידיו שקועות בכיסיי מכנסיו והוא מחייך.
"לאן?" אני שואלת בולבלת.
"לפגוש אותי." הוא מנענע בראשו ומתיישב לצידי. "אני מבין שעוד לא התאוששת מן הנשיקה."
"אהה…" אני לא יודעת מה להגיד. "אתה צריך לעשות משהו עם הישירות הזאת שלך, היא מבלבלת אנשים."
הוא מחייך חיוך גדול יותר. מה הוא רוצה, לא היה לי משהו אחר להגיד!
"באתי לפה כדי שתגיד לי מה אני בדיוק מרגישה, אם עוד לא הבנת. אני לא מחפשת עוד נשיקות, אני בכלל לא מאמינה באהבה." אני נוחרת בבוז.
"ומאיפה את יודעת שאני לא אהיה זה שיוכיח לך שאהבה זה משהו ששווה להלחם עליו?" הוא קורץ לי.
"לא אחד טוב, יצא לך נדוש מדי." אני מבקרת אותו בציניות. הוא צוחק. אני מוכנה להקשיב לצחוק הזה כל היום.
"נראה לי… שאני אוהבת אותך." אני מנענענת בראשי. "אבל פשוט אסור לי."
"אסור לך מה?" הוא נראה מבולבל.
"לאהוב." אני מסבירה. ופתאום אני מבינה מה אני מרגישה. אני אוהבת את הבחור השחצן הזה שמולי. אני אוהבת אותו.
"למה את חושבת ככה לעזאזל? יש לך זכות בחירה חופשית לגמרי." הוא מצתדק.
"אתה פשוט לא מבין. אני לא יכולה לאהוב אותך." העיניים שלי נוצצות מרב תסכול. למה זה שוב קורה לי? למה אני חייבת להסתבך ככה?
"תאמיני שאת יכולה, אם את באמת רוצה." הוא אומר ומתקרב אלי.
אני שותקת.
הוא מתקרב עוד יותר, עד שהשפתיים שלו נוגעות בשפתיי. והוא מנשק אותי. שוב.
ולמרות שאני לא מרגישה מוכנה, זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות כרגע.
ואני פשוט מנשקת אותו בחזרה.

-כעבור שבוע-
אני ואוהד חברים עכשיו. בני זוג. יוצאים ביחד.
אולי זה קרה מהר מדי, אבל זה מרגיש לי נכון. זה מרגיש טוב.
סיפרתי לאופק הכול, על הפגישה בפארק, על הנשיקה, על הכול.
היא שמחה בשבילי אבל מבקשת שלא אהיה פזיזה, שאזהר ושלא אמהר.
אני מנסה להרגיע אותה, אבל היא עדיין נסערת. אני לא מבינה למה.
"הוא לא מתאים לך, הוא לא מי שאת חושבת שהוא, אבישג." היא טוענת, אבל אני סתם חושבת שהיא מקנאה, שלי יש חבר ושלה אין. אני יודעת שאני ילדותית, אבל אני לא מוצאת עוד סיבה שהיא תגיד לי את זה. אולי היא באמת דואגת לי? אבל אין לה על מה. אני לא תינוקת. אני יודעת להסתדר בעצמי.
אומנם אני עדיין לא הכי בטוחה בקשר שלי ושל אוהד, אבל אני לא ממהרת לשום מקום. הזמן יגיד את שלו.
וגם אם זה יקח זמן, אני אמצא את המקום שלי.