מישהו לאהוב – פרק 8

פרק 8 – נשיקה

עמדתי מול בית גדול עם מפרסת קטנה וגדר שבימיה הטובים כנראה הייתה לבנה. נשמתי עמוק. כן, זה חייב להיות הבית. אין מצב שאופק שיקרה לי. דפקתי על הדלת. ומה אם זאת טעות? למה אני בכלל פה? שתקתי. ידעתי שאני חייבת לעשות את זה גם אם אני לא רוצה. אמא גם שכנעה אותי ללכת ולעשות את זה, היא אמרה שאני חייבת ושזה ברור מעליו. התחרטתי שספרתי לה.
"לא ידעתי שאני עד כדי כך מושך!" פתח לי אוהד את הדלת וחייך בשעשוע.
"שלום גם לך." אמרתי בקרירות. רציתי כבר ללכת. בואו נסיים עם זה וזהו.
"באתי להגיד תודה ולא יותר, אז אל תתלהב." ניסיתי להוריד את החיוך המעצבן שנמרח לו על הפנים, ללא הצלחה.
"תודה על מה?" הוא שיחק את עצמו מבולבל, למרות שידעתי שהוא סתם מנסה לעצבן אותי.
"על זה שעזרת לי שם בנחל." משכתי בכתפיי וניסיתי להשמע אדישה. סירבתי להגיד שהוא הציל אותי או משהו, שלא יתפוס גובה יותר מדי.
"אה, זה היה כלום. כאילו שאם הייתי רואה מישהו אחר במקומך לא הייתי מציל אותו! הרי השם השני שלי זה שלום." הוא הרים את ידו באוויר לאות ביטול. כשהוא אמר שגם אם זה היה מישהו אחר הוא היה מציל אותו בכל מקרה, כי אין בנאדם עם לב שיראה בן אדם פגוע ולא יעזור לו, הרגשתי צביטה חזקה בלב. למה זה מפריע לי שקלטתי שזה לא שאני מיוחדת ושהוא הציל אותי כי הוא לא היה מוכן לתת לי למות אלא שהוא פשוט כמו כל בנאדם אחר שהיה עושה בדיוק אותו דבר גם בלי להכיר אותי בכלל? אני בקושי מכירה אותו. והוא עוד עבד עלי. הוא בחור מעצבן ושובב, למה הוא לא יוצא לי מהראש?
"טוב, אז ביי." התכוונתי ללכת, כשאוהד תפס בזרועי וגרם לי להסתובב אליו חזרה בשאלה. זרם עבר בגופי מן הנגיעה שלו. אוף. מה יש לי?!
"רגע," הוא אמר וחייך חיוך קונדסי. "מגיע לי בקשה. אחרי הכול, אני הצלתי אותך."
"אוקי." מתתי כבר לזוז משם שלא שמתי לב למה שאני אומרת. "מה אתה רוצה?"
"אהמ… בואו נחשוב…" הוא עשה את עצמו חושב והחיוך שלו סרב לרדת. מעצבן אחד.
"נשיקה." הוא אמר ואני רציתי שהאדמה תבלע אותי.

"אין מצב שבעולם!" אמרתי בגועל. "אין סיכוי, לא, ממש לא…"
"הצלתי אותך, אחרי הכול." הוא לא וויתר.
"משהו אחר, די. זה קשה מדי." התחננתי. "אני ממש לא הולכת לעשות את זה."
"קדימה," הוא דירבן אותי והחיוך שלו עדיין לא ירד. נשמתי עמוק. איך אני מסוגלת לעשות את זה? הלב שלי פעם בחוזקה כשהתקרבתי אל אוהד עוד יותר. עכשיו המרחק ביננו היה מרחק של אצבע אחת. הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי וחייך תוך כדי. השפתיים שלו נגעו בשלי. הן היו רכות ועדינות, מפתות. התמסרתי. הרגשתי את הלב שלי פועם חזק יותר. פחדתי שאוהד שומע. אוהד חייך עוד יותר בסיפוק. אולי הוא שמע?
לא יודעת למה, הרגשתי טוב כשהתנתקנו. הוא נתן לי הרגשה של ביטחון, אוהד הזה. אבל אני לא שוכחת לו את מה שהוא עשה. והוא בטח מביא מישהי הבייתה כל יום, מתחיל עם בנות כל הזמן ואף פעם לא באמת בונה קשר רציני. אין בו בכלל טיפה של רצינות. אז למה אני מתנהגת מוזר לידו?
"ביי." אמרתי וניסיתי להישמע רגועה. "ולא להתראות."
והלכתי במהירות. לא היה אכפת לי מן החיוך שלו או מן העיניים שלי שידעתי שהן נעוצות בגבי כשהסתובבתי. פשוט רציתי ללכת הבייתה ולנקות את הראש.
להסיר את האוהד הזה מן הראש שלי, אם זה בכלל אפשרי.

פתחתי את עיניי והזזתי את ידיי. לא הצלחתי להיזכר איפה אני. הרמתי את עיניי לתקרה והסתובבתי הצידה. שכבתי במיטה שלי. השמיכה הייתה מונחת על הרצפה והסדינים היו מבולגנים. הכריות היו מפוזרות בכל מקום על הרצפה, כי לי יש הרבה מהן, והארון היה פתוח לרווחה, ומבולגן בתוכו מאד. הדלת הייתה נעולה. פתחתי אותה ומצמתי בעיניי. חזרתי למיטה. נשכבתי עליה ושפשפתי את עיניי בידיי. התחלתי להיזכר. אתמול כשחזרתי מן אוהד הבייתה, ניסיתי בכל הכוח לנקות את הראש שלי מן הנשיקה, אז ראיתי מרתונים של התוכניות הכי אהובות עלי בטלוויזיה, אכלתי גלידה עד שכאב לי הראש, סיימתי את הספר המשעמם שסבתא קנתה לי ליום הולדת והלכתי לסיבוב ריצה קצר שוב. לא אכלתי מן ארוחת הערב, פשוט נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת וזרקתי את עצמי על המיטה.
אמא נכנסה לדלת ושאלה אם אני בסדר ואם הפגישה עם הבחור שהציל אותי הייתה בסדר.
"אתמול כשחזרת התנהגת מוזר מאד, כמעט שהתקשרתי לאבא." היא משכה בכתפיה והסתכלה עלי בדאגה. היא שמה את ידה על מצחי.
"יש לך חום, את נשארת במיטה היום, גברתי, וכדי שכשאני חוזרת לפה עם מדחום ותה את תספרי לי מה קרה אתמול שאת ככה עכשיו." אמא הורתה לי ויצאה מן החדר. נאנחתי. אולי זה יעשה לי טוב, יום אחד בבית. רחוק מבית הספר, רחוק מן אוהד ומן השכונה החדשה. תהיתי מה לעשות עכשיו. לא היה לי כוח לזוז, אבל מצד שני לשכב במיטה בלי מעשה נשמע לי אופציה נוראה גם כן. החלטתי ללכת להתקלח. לנער את הלכלוך מעלי. הודעתי לאמא שאני נכנסת להתקלח ונכנסתי לאמבטיה. פתחתי את המים ונכנסתי. המים החמים עטפו אותי, משכיחים ממני את כל אירועי אמש. הידיים שלי לטפו את פניי. סיימתי והתזתי על עצמי בושם בריח לבנדר. שמתי טישרט אדומה, טרנינג אפור וטייץ שחור. משכתי את שפתיי בשפתון בטעם אפרסק והסתכלתי על עצמי במראה. עיגולים שחורים שכנראה החליטו להופיע להם באמצע הלילה שכנו מתחת לעיניי, גוון פניי היה לבן ואפילו עם הבושם והשפתון נראתי עייפה וממרמורמרת. חזרתי לשכב במיטה בייאוש. הדלקתי טלוויזיה. בובספוג. תמיד אהבתי בובספוג, זה הזכיר לי את השנים המתוקות שהיו לי כשהייתי ילדה קטנה, אבל עכשיו לא היה לי סבלנות לספוג הצהוב ולחבריו. סגרתי את הטלוויזיה והבטתי אל הדלת. אמא בדיוק נכנסה, ביד אחת היא מחזיקה כוס תה מהבילה ובידה השנייה היא מחזיקה את המדחום הלבן שלנו. היא התקרבה אלי והורתה עלי לפתוח את הפה ולהרים את הלשון. היא הניחה את המדחום מתחת ללשון שלי וחכתה. השעון צפצף.
"ארבעים ושמונה נקודה ארבע." היא הנידה בכובד ראש, הניחה את כוס התה בידי ומלמלה שהיא הולכת להביא אקומול. מלמלתי שהראש כואב לי. היא נשקה למצחי והלכה. אמא לא מאמינה שאם מנשקים מישהו חולה זה מעביר חיידקים, לפחות לא כשהחולים הם בני המשפחה שלה. תמיד חשבתי שזה בגלל שהיא פשוט אוהבת לחבק ולנשק.
רעדתי, צמרמורת עברה בי. תראה מה עשית לי עכשיו, אוהד! רציתי לצרוח. ואולי זה בגלל כל הגלידה מאתמול. הראש פעם לי, בבטן הופיעו פרפרים והתחילו לעשות סלטות ושמיניות. העולם הסתחרר מולי ושקעתי בשינה עמוקה. לא רציתי לשמוע יותר או לחשוב יותר. לא היה אכפת לי שאמא עכשיו הופכת את הבית כדי למצוא לי אקומול בלי לדעת שבכלל נרדמתי, לא חשבתי על זה כרגע. עיניי נעצמו.
וחיוך עלה על פניי סוף סוף.