מישהו לאהוב – פרק 7

יצא דווקא פרק די חמוד :)) אולי הוא קצת משעמם, אבל הוא הכרחי ביותר !! הוא מתרכז בעיקר באופק ואבישג :) אני מתה על אופק. נראה לי שהתאהבתי בה, היא קצת מזכירה לי את עצמי… את מי אתן הכי אוהבות? תענו בתגובות! קריאה מהנה 3>

פרק 7 – לא מסוגלת

אני ואופק יושבות על הדשא והיא מראה לי כל מיני תמונות של תסרוקות מגניבות שחברה שלה שלחה לה בטלפון. אני לא מקשיבה לה בכלל, רק חושבת על אוהד. עבר שבוע מאז שהמחבלים פגעו בי, ואתמול השתחררתי מן בית החולים, ובכלל לא דיברתי איתו. אני פוחדת. חלמתי על אוהד אתמול בלילה, איך אני אומרת לו תודה והוא מחייך בשעשוע ומפיל עלי אבנים וצוחק. פחדתי שהוא יסדר אותי שוב, כמו שהוא עשה בפעם הקודמת. אני יודעת שזה טיפשי, אבל עדיין.
"את בסדר?" עצרה אופק והסתכלה עלי בדאגה.
"כן." משכתי בכתפיי.
"את חיוורת. עוד לא התאוששת מן הפגיעה?" היא בדקה את מצחי.
"אני בסדר גמור, באמת." המשכתי בשלי, למרות שעיניי נצצו.
למה החיים כל כך מסובכים?
"אני לא ממש בטוחה, אבישג. את יודעת שאת יכולה לספר לי הכול, נכון?" היא אמרה בחום ולטפה את שערי. לא נרתעתי.
"אני לא ממש יכולה להסביר, אני מצטערת, אופק." מלמלתי. השפלתי את מבטי אל הדשא ועצמתי את עיניי.
"זה בסדר." היא חייכה וחבקה אותי.הרמתי את מבטי בהפתעה והתרחקתי ממנה. באמת הגזמתי. לא הייתי צריכה להתחבר ככה אל אופק. הייתי טיפשה וחשבתי רק על זה שאני רוצה חברה שאוכל לדבר אליה.
ואז לפגוע בה ולהרוס את חייה לגמרי, לחשתי לעצמי בארסיות.
"למה?" מלמלה אופק בבלבול. "חשבתי שאנחנו חברות."
"לא, אנחנו פשוט לא יכולות להיות, אני.." מלמלתי והדמעות נחנקו לי בגרון.
רק שלא יצאו עכשיו.
"אבל למה, אבישג?" היא המשיכה להסתכל עלי בבלבול ובאכזבה. "חפרתי יותר מדי על התסרוקות?"
"לא, זה לא זה. זאת לא את, אופק." קולי רעד. "בבקשה, פשוט תתרחקי."
הדמעות יצאו החוצה. לא יכולתי יותר עם זה. למה אני מקשה על עצמי ככה?
אה, כי אני רוצה להגן על האנשים שיקרים לי. אז למה זה פשוט לא מצליח לי?
למה זה צריך לקרות שוב?!
"אבישג, חברה אמיתית לא הייתה מתרחקת." קולה של אופק נשמע בטוח. "את צריכה חברה, את במצוקה ואת מקשה על עצמך סתם."
"לא, פשוט תתרחקי… אני לא רוצה לפגוע גם בך, די…" המשכתי למלמל ומשכתי באפי.
רציתי לרוץ משם אבל הרגליים שלי לא צייתו לי והן נשארו על הדשא, קפואות.
"אני מגנה עליך, תאמיני לי. פשוט תפסיקי. אני לא יכולה, לא יכולה, לא מסוגלת.." התרחקתי עוד קצת. לא מחיתי את הדמעות. כבר לא היה לי אכפת מהן. רק להתרחק, להתרחק.
"לא. את צריכה אותי, גם אם את לא יודעת את זה." אמרה אופק בקול שקט. "את צריכה מישהו שיעזור לך."
נענעתי בראשי והמשכתי לבכות. כל החומה שבניתי סביבי התרסקה. כבר לא הייתי אותה נערה עם לב אבן שמרחקת מכולם. הכול התנפץ בשנייה. איך? אבל איך בדיוק?
"אוי, אופק… את פשוט לא מבינה." משכתי באפי. היא נענע בראשה והתקרבה אלי. הפעם לא התרחקתי, כבר לא היה בי עוד כוח. היא חבקה אותי וקרבה אותי אליה. התמסרתי לחמימות. כבר לא היה לי אכפת, רק רציתי שיהיה לי מישהו שיבין אותי. ורציתי אותו קרוב, ועכשיו.
"אבישג," לחשה אופק באוזני בחמימות. "תרשי לעצמך להרגיש."

"יש לך גלידה על האף!"
"מי שמדברת. הפרצוף שלך מלא בגלידה!"
"טיפשה אחת, זאת בדיוק הנקודה! מה כיף בגלידה שלא מלכלכת כלום?!"
"את משוגעת."
"מודה באשמה."
אני ואופק פרצנו בצחוק שוב. ישבנו שתינו בגלידרייה שליד הבית שלה וליקקננו גלידה. מאז שספרתי לאופק הכול על החובות של אבא שלי והכול ולמה חסמתי אותה, היא הודיעה שמעכשיו היא תעשה הכול בשביל שלהוכיח לי שלא סתם פתחתי לה את הדרך לליבי.
היא לא כעסה כשסיפרתי לה. היא הבינה. היא ליטפה וחיבקה ותמכה. ידעתי שזה לא מגיע לי אחרי כל מה שעשיתי, אבל כל כך רציתי חיבוק ותמיכה כרגע שלא היה לי אכפת בכלל.
חזרתי להתרגש מכל דבר כמו ילדה קטנה. אופק אמרה שאנחנו חייבות לעשות חיים בשנתיים הבאות כדי לפצות על השנתיים האחרונות שהייתי מרירה וקרה ולא הרשתי לעצמי לעשות כיף בכלל.
"אנחנו הולכות לעשות חיים בשנים הבאות, אני אומרת לך!" אופק מחאה כפיים כמו ילדה קטנה וחייכה אלי. ברגע שהיא ראתה שאני לא מתרגשת חיוכה נפל.
"מה קרה?" היא שלה בדאגה. "משהו לא בסדר? אמרתי לך שגלידת הפיסטוק הזאת רק תזיק לקיבה המסכנה שלך, אני לא מבינה למה התעקשת לקנות אותה, ה-"
"לא, הגלידה לא אשמה," קטעתי אותה בקול שקט. "זה פשוט זה שאני לא אהיה פה בשנה הבאה. בטח נעבור שוב, ואז לא נתראה שוב. זאת עוד סיבה למה חסמתי את הדרך ללב שלי עד עכשיו. אני אתגעגע אבל אתגבר על זה, כי אני כבר רגילה לתחושה הזאת שאתה מאבד משהו, אבל את תכעסי ואולי תהיי עצובה ו-"
"זה לא יקרה, אבישג," הפעם הייתה זאת אופק שקטעה אותי. "את באמת חושבת שאת עד כדי כך חשובה לי?"
היא חייכה.
"איזו מרשעת." אמרתי וחייכתי חיוך קטן גם אני.
"ועכשיו ברצינות," אמרה אופק בחגיגיות. "אני לא אתן לך ללכת, אין מצב. החיים המסובכים הללו שיש לך לא מגיעים לך. את לא עשית שום דבר רע שאת צריכה להיענש ככה, אבישג. כשזה יגיע, נטפל בזה. עכשיו צריך לטפל בהווה."
לטפתי את ידה של אופק וחייכתי חיוך גדול יותר ממקודם. חברה חכמה יש לי. מזל שלא נתתי לעצמי לאבד אותה.
"את בטוחה שאני לא עושה טעות?" שאלתי אותה, עדיין מהססת.
אופק הנידה בראשה.
"וגם אם כן, הטעות הזאת היא הטעות הכי טובה שיכולת לעשות."

"תגידי, יש מצב שאת שואלת את תום איפה אוהד שהיה במסיבה שלו גר? בשבילי?" התחננתי בפניי אופק כשהגענו לבית שלי, רגע לפני שנפרדנו והיא פנתה לדרכה.
"הו-או, מישהי פה מאוהבת?" עשתה אופק קולות נרגשים.
"נו, באמת, אל תהיי תינוקת. אני צריכה להגיד לו תודה, ואת יודעת את זה. הרי אחרי הכול, הבחור המעצבן הזה הציל אותי מסכנת מוות." ניסיתי להישמע אדישה, אבל פניי האדומות הסגירו אותי. מה אני בכלל חושבת על אוהד הזה? הוא הרי סתם בחור מעצבן.
"טוב, אני אדבר עם תום על הסופר-מן הזה היום בערב, סבבה, קרציה מאוהבת?" היא חייכה בשובבות.
"סבבה. וטיפ בשבילך, תפסיקי לעקוץ, זה לא יעזור לך, לעולם לא תגיעי לרמה שלי…" צעקתי אליה כשהפנתה לי את גבה. היא הסתובבה אלי וחייכה.
"איזה מזל שיש לי אותך, הא?"