מיים שקטים – פרק 9

עמית התיישב מולי תופס בלחיי
״תנשמי עמוק״ הוא אמר בקול מרגיע
הוא הלך מאחורי התיישב והשעין את גבי על חזהו שהוא נושם נשימות ארוכות יחד איתי.
״דני הכל בסדר… אני יודע שזה נראה כאילו איבדת הכל . אבל אני אוהב אותך כמו את החיים שלי ״ הוא לחש באוזני
התחלתי להרגיש רגיעה , דמעות זלגו מעיני אבל יכלתי לנשום בצורה רגילה .
אחרי חצי שעה אמא כבר אספה אותי לבית החולים עם ההיסטריה שלה , ובבית החולים הזמינו לי פסיכיאטר ששאל המון שאלות , על המוות של עדי , ועל כל האירועים שקראו לי בשנה האחרונה , הרגשתי כמו משוגעת.
״טוב דניאל , הפסיכיאטר אבחן שאת פשוט נמצאת בפוסט טראומה אחרי שנת המוות של אחיך . זה טבעי , וזה קורה בכל המשפחות השכולות . אצלך זה התפרץ בבת אחת כנראה בגלל שדחקת הכל , והנפש תקפה את הגוף״ קרא הרופא ממסמך והסביר את המצב . ״אני מאוד רוצה שתחזרי לטיפולים הפסיכולוגים״ אמר ואני גלגלתי את עיניי ״וארשום לך כדורי הרגעה במקרה והתקף כזה יחזור״
אמא שעמדה לידי מחקה בידה את הדמעות שזלגו מעייניה.
״לא סיפרת לי שנפרדתם״ היא אמרה שהרופא יצא
״מה זה משנה״ אמרתי
״דני … לכולנו קשה״ אמרה אמא ״אבל את צריכה לשתף , כדי שנדע איך את מרגישה״
״טוב אמא , את יכולה להחזיר אותי לפנימיה?״ שאלתי מתחמקת ממנה.
הגענו לפנימיה ועמית שישב בספסל שבכניסה קפץ ממקומו , התקדמתי אליו באיטיות והתחבקנו .
הרגשתי דפיקות לב של התרגשות , כאילו שרק עכשיו התאהבתי בו .
״תודה לך״ לחשתי באוזנו
הוא נשבר בקולו ואמר ״אני בחיים לא אתן שיקרה לך משהו ״
״אל תעזוב אותי כמו עדי״ אמרתי כשהדמעות שלי זולגות על חולצתו .
הרגשתי את הפעימות בחזה שלו , הוא התרגש כמוני, והנשימות שלו היו כבדות , מסגירות את הדאגה שלו .
עמדנו שם כאילו הכל מסביבנו לא חשוב , התחבקנו בשקט .
ואני הרגשתי שאני לא צריכה יותר מזה .