מיים שקטים – פרק 8

אספתי את התלתלים שלי לקוקו גבוה ומתוח והחלטתי לצאת לריצה , לפרוק אגרסיות .
שמתי אוזניות והתחלתי להקיף את הפנימיה הגדולה , והמחשבות התחילו לרוץ במוחי.
כל המעשים שעשיתי לאחרונה , הסיגריות , הריב עם נועה , זה שהצבתי לעמית אולטימטום .
הרגשתי מועקה , מועקה אחת ענקית שמתכווצת לכדור בגרון .
אין לי מושג למה כל זה קרה , למה הרחקתי 2 אנשים טובים , שבאמת אכפת להם ממני.
ולמה עשנתי את הסיגריה הזו , טוב מהסיגריה פחות אכפת לי , בואו נודה באמת כולם נוגעים בזה בגיל הזה.
הרגשתי איך ככל שאני חושבת על הפרידה מעמית ככה הגוף רוצה לרוץ יותר , כאילו שהריצה מפיגה את הכאב .
עברו יומיים מהריב עם נועה ואנחנו לא מדברות יותר מדי , עמית מתקרב לילדה השביעסטית יותר ויותר ואני מרגישה בכל פעם שאני רואה אותם יחד כמה הפסדתי וכמה היא הרוויחה , כמה נותרתי בלי כלום ורציתי הכל .
פתאום גם הבנתי שלא בכיתי בכלל מאז שעמית החליט שגמרנו , הרגשתי את המועקה יוצאת מתוך הפה ומתוך העיניים , נעצרתי מוציאה את האוזניות ומתחילה להקיא שהדמעות זורמות תוך כדי …
״דני!!״ שמעתי את הקול של נועה צווח ״הכל בסדר?״ היא רצתה לעברי
אני המשכתי להקיא עוד ועוד
״אני…״ צרחתי כשמרגישה את המועקה חוסמת את הגרון ״אני , אני , אני״ נתקפתי בחרדה , התחלתי להרגיש מחנק מכך שלר הצלחתי להוציא מילה .
״אני … עדי״ פלטתי פתאום בלי שום מחשבה , השם של עדי פשוט יצא לי
״מה עדי … דני את בסדר?״ שאלה נועה כשהיא מחייגת למישהו בפלאפון ״עמית תבוא מהר , זו דני … קורא לה משהו היא מקיאה , לא מצליחה לדבר״ צרחה נועה לפלאפון … אני לא הצלחתי לנשום , הרגשתי איך הכל מתפרץ בבת אחת…