מיים שקטים – פרק 2

שבוע שאני ועמית לא מדברים , כמו שתי זרים . וזה קשה , כי יש לנו את אותם החברים , אותם נעלי טבע וסנדלי שורש , אותם מבטים חטופים שאנחנו רואים משהו שמזכיר את הצחוקים רק של שנינו.
״אז מה סגרת אחי״ שאל יונתן את עמית בארוחת הערב כשהחלו לדבר על צבא
הוא כחכח בגרונו״דובדבן אחי״
אני התחלתי להעמיס כפות על כפות של קוסקוס בפי
״יפה אחי יפה ״ אמר יונתן
נועה הסתכלה עלי בהלם , במבט של – איך לא העזת לספר לי
ולי לא היה יותר מדי עצבים לסצנות ומבטים.
״אני אלך להביא מיים״ אמרתי בורחת משם.
״הכל בסדר איתך?״איזה אחד שעמד לידי שאל , אפשר היה להבין את השאלה שלו . יכלתי להרגיש בלחיים הבוערות שלי.
״כן…״ מלמלתי בלי להביט בו
״קחי את צריכה את זה״ הוא הגיש לי כוס מיים
הבטתי בו , היה לו עגיל באוזן והוא לא היה לבוש כמו כל ילדי הפנימייה החקלאית , הוא היה שונה , בהגדרה שלנו ״ערס״
״תודה״ חייכתי אליו חיוך מתנשא אם להודות בכנות
״איתי״ הוא הציג את עצמו
״נעים מאוד״ מלמלתי ״דניאל״ , מציגה את עצמי גם והתרחקתי משם.
נכנסתי לחדר עוצמת את עיני , מדמיינת את עדי מולי מחייך חיוך ענק כמו תמיד ואומר לי ״יהיה בסדר אחות , למה את כזו כבדה?״
איך תמיד כשחזר הביתה אחרי חודשים שלא ראינו אותו , יכלתי לראות עיגולים שחורים מתחת להעיניים , מסגירים את חוסר השינה שלו , אבל הוא בכל זאת ישב איתנו ושיחק איתנו מונפול כל לילה .
וכל פעם לפני פעילות מבצעית , אמא קיבלה שיחת טלפון כאילו אחרונה מעדי , שבה הוא אמר לה רק שלושה מילים ״אני אוהב אתכם״ והיא ואבא היו נשברים וכל הלילה מקווים שהילד שלהם יחזור הביתה .
ההורים שלי אולי חזקים , אני לא .
אני לא אוכל לעמוד בזה , לשמוע כל יומיים שיחת טלפון של ״אני אוהב אותך״ וניתוק , לשבת במיטה ולכסוס ציפורניים כי אני אדע שכרגע הוא נמצא בפעילות חשאית .
הבטתי בתמונה שנועה הדביקה מעל מיטתי
שלי ושל דידי, היא אוהבת לסדר ולעצב את החדר לתלות תמונות מעל המיטות שלנו של אנשים יקרים לנו .
ליטפתי את פניו המחייכות של עדי ״עדידי….אני מתגעגעת ״ לחשתי מנגבת את הדמעות