מיים שקטים – פרק 10

נכנסתי הביתה לסופש עם פנים נפולות , פתאום נתקלתי בחבורת גברים יושבים בסלון הבית , כל החברים של עדי מהצבא ישבו וצחקו בניהם כשאמא ואבא יושבים יחד איתם.
״אחי זוכר שהוא היה מתפרק אחרי שהוא היה מדבר עם דניאל״ שמעתי את אחד החברים שלו שישב עם גב לכניסת הבית אומר.
כחכחתי בגרוני ״היי…״
כולם הביטו בי במבוכה
״דניאל״ שמעתי לפתע בהתלהבות , לירון החבר הכי טוב שהיה לעדי קם לעברי.
הוא הדבר שהיה הכי קרוב לעדי בכל מהלך השירות הצבאי , הם הכירו בטירונות ונהיו החברים הכי טובים.
עדי היה הולך אליו המון ולירון היה הולך אליו המון .
״לירי…״ לחשתי מתקרבת אליו , טחבתי את ראשי בתוך זרועותיו החסונות , והוא חיבק בשתיקה .
״הכל בסדר איתך?״ הוא שאל בשקט וכולם המשיכו להביט בנו
״כן…״ אמרתי לא סגורה על עצמי.
״אני רוצה שנלך לאכול איפה שהוא היום״הוא אמר ״שנדבר קצת״
הנהנתי לחיוב בראשי מסמיקה .
לירון תמיד היה חבר טוב גם שלי , ברגע הראשון כבר שעדי הכיר את לירון לכל המשפחה היתה כימיה .
״אני הולכת לחדר״ מלמלתי לכולם ונכנסתי לחדרי.
נזרקתי על המיטה , העברתי ידיים על פני , דמעות התחילו לזלוג על פני .
נזכרתי בשיחה האחרונה עם עמית
״אני אוהב אותך , ותמיד תמיד אהיה שם בשבילך . אבל זה כבר לא זה , איבדנו את זה שתינו ואנחנו רק פוגעים אחד בשני. ״
הבטתי בו , התחבקנו ומשם זה נגמר.
אחרי מקלחת מרעננת יצאתי לסלון והתיישבתי עם כל החברים שלי עדי שסיפרו חוויות מהצבא , הם נוהגים לבקר מדי כמה חודשים ולהשלים איתנו פערים .
״את מוכנה?״לירון הניח את ידו על הברך שלי .
״כמה דקות״ אמרתי
התלבשתי והתארגנתי ויצאנו .
״מה עם עמית?״ שאל לירון תוך כדי הנהיגה
גלגלתי את עיני לחלון
״נפרדתם?״הוא הרים את גבותיו
״כן , בדיוק היום זה הפך לממש רשמי״ אמרתי
״למה?״ הוא שאל
״אני לא יכולה להגיד לך בדיוק לאן הוא הולך להתגייס , אבל זרוק ניחוש מספיק טוב שנראה לך שיגרום לנו להפרד״ אמרתי
״וואלה?״ הוא אמר בהתפלאות וידעתי שהוא הבין איפה עמית סגר .
״כן , הוא תמיד רצה את זה , עוד שעדי היה בחיים הם היו יושבים ומדברים על זה שעות״ אמרתי
״אז למה נפרדתם ?״ הוא שאל
״כי הוא הבטיח לי לירון ״ אמרתי ״הבטיח לי שלא יתגייס לשם״
״את לא יכולה למנוע ממנו , דבר כזה חזק ממך״ הוא אמר מביט במראת הרכב ופונה לכיוון הקניון
״אוי לירון תעשה לי טובה״ אמרתי
״תקשיבי , בשביל להיות מסתערב אתה צריך להיות כל כך משוגע , זה צריך לזרום בכל העורקים . לא כל אחד מתקבל לכזה דבר״ הוא אמר וחנה את האוטו .
״טוב״ אמרתי ביובש.
נכנסנו לקניון והתיישבנו בבית קפה
״שמעתי שהיה לך התקף חרדה קטנטן״הוא חייך
״לא יאמן איך האישה הזו אוהבת להפיץ דברים״ אמרתי , כמובן שהתכוונתי לאמא שלי .
״דני״ הוא הניח את ידו על ידי דבר שגרם לי למבוכה ״הפעם הראשונה שהיה לי התקף חרדה אחרי המוות של עדי , היתה באמצע מסלול בצפון , כשטיילנו כל החבר׳ה של הצבא , לא מצאנו את הנחל , ועדי היה בדרך כלל זה שמציל את החבורת טמבלים ובסוף מצליח לנווט נכון , התחלתי להשתגע בגלל הנחל המזדיין הזה , התחלתי לקלל את כולם, לצרוח , לא נשמתי,הרגשתי כאילו העולם נפל לי מהידיים ״ הוא אמר ביריה אחת ולאחר מכן נשם עמוק .
הדמעות עמדו לי ממש בעיניים .
״אל תעשה לי את זה״ אמרתי מורידה את ראשי.
הוא הרים את פניי עם האמה שלו ״דנידין אני אומר לך את זה כדי שתביני, שכולם עברו ועוברים את זה . את כולם זה תופס ברגעים לא קשורים לכולם , כולם מתגעגעים אליו , הוא היה האור של כולנו״
הדמעות התחילו לזלוג , לירון קם מהכיסא , התנמך לכיווני וחיבק אותי.
״מתי אתה משתחרר ״ שאלתי בדרך חזרה הביתה
״עוד חודשיים״ אמר בולע רוק ״אני ועדי תכננו לעשות טיול אחרי שחרור לחודשיים לתאילנד , אני מתכוון לעשות אותו״
״אני באה איתך״ אמרתי בנחישות
הוא הביט בי בהלם ״את רצינית?״
״כן, זה יהיה טיול הנצחה״ אמרתי ״חוץ מזה שהתגעגעתי להיות איתך״
״בואי נוסעים לים״ הוא אמר וסובב את ההגה בדיוק בפניה האחרונה לביתי לכיוון ההפוך .
״את נכנסת ?״ הוא שאל כשישבתי על החולות
״השתגעת ?המיים קפואים בטח״ אמרתי
״נו בואי פחדנית״ הוא אמר והוריד את החולצה .
לא יכלתי להישאר אדישה לגופו החסון , הוא היה רחב כתפיים עם זרועות חסונות , לא מעוצב מדי , נראה כמו גוף שעבר הרבה , על הזרוע הימנית שלו היתה צלקת פס ארוכה . ועל הזרוע השמאלית קעקוע קטן עם המילה ״אחי״ .
״מה זה?״ הצבעתי על הקעקוע
״עשיתי את זה שעה אחרי הלוויה של עדי״ הוא אמר והוריד את ראשו .
״טוב אתה בא למים ?״ אמרתי מורידה את הסנדלים שלבשתי ורצתי לכיוון המים עם הבגדים.
״ואיי איזה מים טובים״ הוא אמר אחרי שיצאנו .
״אתה פשוט משוגע , המים קפואים .״ אמרתי רועדת .
הוא התקרב אלי במרחק נשימה , היה נראה כאילו עומד לנשק אותי הוא גירד בראשו ואז חיבק אותי.
הרגשנו משהו שנינו , כי לשנינו הלב פעם יותר מתמיד , אבל לא דיברתי על זה , חיכיתי שהוא יזום .
״את נהיית בוגרת ״ הוא אמר כשהגענו לביתי מתחת לבניין ״וגם התייפת״
״אתה נשארת אותו אחד שאהבתי תמיד״ חייכתי אליו חיוך חמים.
״את מרגישה שונה כזה כמוני?״הוא אמר וגירד את ראשו במבוכה .
הנהנתי לחיוב
״מה עושים עם זה?״ הוא שאל מצחקק .
צחקקתי גם אני ,
״מה את צוחקת?תעני״ הוא אמר ״אני מרגיש מטומטם שאשכרה אני מרגיש משהו לאחות של החבר הכי טוב שלי שהיא גם ילדונת״
״אני לא ילדונת לירון אני ביב׳״ אמרתי בפנים נטרליות
״ילדונת״ הוא חזר על עצמו ״אני מת עלייך״
התקרבתי אליו מלטפת את הזיפים שעל פניו,הוא הוריד את ידי וחיבק אותי.
״אני צריך קודם ללכת לבקר את עדי בבית הקברות , לבקש אישור ״ הוא אמר כשעטף אותי בזרועותיו.
הרגשתי כל כך נוח בזרעותיו , הרגשתי בנוח איתו , אולי בגלל ששתינו יודעים מי זה עדי , ושתינו יודעים מה זה אבל .
הרגשתי פתאום נורמלית , שזה בסדר לבכות ולהתגעגע , שהוא מבין .