מיומנה של רוז- פרק שני

יום רביעי, 21 לדצמבר

החלטתי לעבוד שעות נוספות בחופשת החורף. חשבתי אולי אתן לעצמי מנוחה (לפחות לכמה ימים, כי אני עובדת אחרי הלימודים בכל יום) אבל אני כבר לא יכולה להישאר בבית הזה עוד רגע אחד. וגם אזמרלדה, שאני בטוחה במאה אחוז שהיא הבת של השטן, לא עזרה בהרבה.
הלכתי לדבר איתה בבוקר שלמחרת. עיני הנץ השחורות שלה בחנו אותי בזלזול, עולות ויורדות על פני גופי- סורקות אותי מכף רגל ועד ראש בזמן שדיברתי אליה בשיא הנימוס והנחמדות שיכולתי. כשסיימתי להתלונן בפניה, היא שילבה את ידיה וטופפה בציפורניה הארוכות המשוחות בלק אדום על זרועה.
"אין לי מה לעזור לך, מיס ברנן. את צריכה להתמודד עם זה בעצמך. את נערה מספיק גדולה בשביל זה," אמרה וכששרבבה את שפתיה בחמיצות, נוצרו עוד יותר קמטים בפניה המקומטות גם ככה. בגיל, היא לא הייתה מאוד זקנה. סביבות חמישים. אבל מי שלא מכיר אותה, יכול לחשוב שהיא מעל לשבעים.
ולא, שאף אחד לא יעז לדבר איתה על גילה. אחד הבנים ניסה פעם אחת לצחוק איתה על זה, והיא הענישה אותו חמורות. מאז הוא לא פוצה את פיו לידה ועושה את מה שהיא אומרת לו כמו ילד טוב.
התרתחתי כשאמרה זאת. אז מה אם אני גדולה. יש לה תפקיד בבית הזה והוא לשמור על הסדר והכללים. נראה שהיא שונאת אותי, כי לילדים אחרים היא עוזרת ומענישה כשצריך.
אבל בעצם, למה ציפיתי?
"לא חשבתי שתגידי אחרת," מלמלתי לעצמי והסתובבתי חזרה במסדרון. "חתיכת שטן…"
"סליחה?" היא קראה מאחורי. "מיס ברנן, חזרי הנה מיד!"
כמעט הוצאתי לה אצבע משולשת, אבל התאפקתי בשביל שלא אקורקע בחדר. במקום זאת פשוט המשכתי בדרכי ויצאתי מבית המחסה. משם הלכתי לעבודה וביקשתי מהמנהל, ג'רארד, אם יש לו משהו בשבילי. הוא היה מספיק נחמד בשביל לבטל מישהי ולקחת אותי במקום. אמרתי לו שאני גם יכולה למשך כל החורף, מתי שרק ירצה.
הלוואי והוא היה מנהל משק הבית שלנו. הוא יודע לנהל. הוא יודע איך לגשת לבני אדם ואיך לשמור על סדר וללכת לפי הכללים הכתובים. העבודה במסעדה לא הייתה מושלמת, אבל הוא אחד מהסיבות למה אני כן אוהבת לעבוד שם.
באותו היום עבדתי עד הסגירה. הייתי מותשת אבל מרוצה מעצמי. העבודה העבירה לי את הזמן ונתנה לי מנוחה- אולי לא פיזית, אבל נפשית. את אנליז פגשתי מאוחר יותר בערב ושוחחנו עד שעת לילה מאוחרת מאוד.
"שמעת איך אזמרלדה הייתה עצבנית כל היום?" שאלה בזמן ששיחקה משהו בפלאפון שלה. זה הפלאפון עליו עבדה ימים כלילות בקיץ שעבר.
"נראה לי זה בגללי," אמרתי וכבשתי חיוך. "סיפרתי לה על מה שהיה אתמול בחדר שלנו אבל בכלל לא היה לה אכפת והיא אמרה שאני צריכה להתמודד עם זה בעצמי. ממש התעצבנתי עליה, וכמו שאת מכירה אותי, היה לי קשה להתאפק מלומר משהו בחזרה אז…"
אנליז צחקקה. "מגיע לה. היא לא עשתה לך משהו כשחזרת מהעבודה?"
"הצלחתי להתחמק ממנה איכשהו. בינתיים. היא בטח תיתן לי מטלות לעשות בבית, אבל היא יכולה לחלום," אמרתי ונתתי לעצמי לחייך חיוך שובבי. "יש לי עבודה כל השבוע והיא לא תוכל לקרקע אותי לבית הזה גם אם תרצה. הפרט הקטנטן שטוב בה הוא מוסר עבודה."
"כנראה. אז מה, לא נעשה כלום לסיום החופשה? את תשאירי אותי כאן לבד?" היא הסירה את מבטה מהפלאפון והביטה בי בעיניי כלבלב- אחד מכלי הנשק החזקים שלה.
"את לא לבד," אמרתי ומרפקתי את זרועה. "חוץ מזה, אני לא הולכת לעבוד כל יום כל היום. במידה והמשפחה החדשה שלך לא תגיע בימים הקרובים כמובטח, פשוט תגידי לי."
"גם אם הם כן יגיעו זה לא אומר שאני הולכת להישאר איתם כל הזמן. יש לנו את סוף השבוע בכדי להיפגש, רוז," אמרה וחייכה. "בעצם… למה שלא תבואי איתנו? משפחת ג'פרי מדהימה. אולי הם יסכימו שאביא איתי חברה לטיול."
נעתי באי נוחות במיטתי. "לא… זה בסדר. את צריכה להיפגש איתם לבד." לא הייתי רוצה להיות מעמסה עליה, או דבר לא רצוי בעיני משפחת ג'פרי. משפחת ג'פרי הם זוג צעיר עם ילד כבן חמש שכבר שבועות נפגשים עם אנליז. הם מאוד רוצים אותה והם רוצים להיות בשבילה משפחת אומנה טובה, כפי שמגיע לה. שמעתי עליהם רבות מפיה ונשמע שהם בדיוק בשבילה. אולי בחודשים הקרובים יסיימו את כל התהליכים הדרושים ויאשרו להם את אנליז. היא מאוד רוצה את זה, ואני רוצה זאת בשבילה. אני אהיה מאושרת אם תמצא לעצמה בית חם וטוב כמו אצל המשפחה הזו. שמעתי שהם אפילו משפחה אמידה ומבוססת, ככה שיש לה עתיד טוב.
"טוב, אז סוף השבוע עדיין בתוקף," אמרה ועטפה את ידי בכף ידה החמה. "לקניון מתאים לך?"
"יש לי רעיון יותר טוב מהקניון. בסוף השבוע אמור לצאת הסרט החדש שמבוסס על הספר ההוא שקראנו, תחת צללים אפלים. נלך להקרנת הבכורה בשבת בקולנוע שבעיר ואחרי כן נצא להסתובב שם עד שישעמם לנו." אבל אנחנו תמיד מוצאות מה לעשות בעיר. "אבל רק אם יש לך כוח לנסיעה של שעה, אם לא יותר."
היא הנהנה. "זה יהיה כיף."
מזמן לא יצא לנו לצאת לעיר הגדולה, שם הכל קורה, ולא כאן בדוניאל, עיירה קטנה ומרוחקת. שני אוטובוסים ושעה ומשהו של נסיעה לא יהרסו לנו את היציאה המהנה הזו.
*
עדכון- השעה 21:00 אחרי פגישה במשרד של אזמרלדה
עד היום אזמרלדה לא הצליחה לתפוס אותי. הצלחתי להתחמק ממנה על ידי עבודה מרובה ויציאה ארוכה לספרייה של העיירה- שם יכולתי לשבת שעות בשקט וברוגע, עד שנמאס לי וחזרתי הביתה.
היום עבדתי במשמרת בוקר, ומיד לאחר שאכלתי משהו על חשבונו של ג'רארד ("לאות תודה על העבודה המסורה שלך, רוז") הייתי בספריה עד שעת הסגירה. אנליז עזבה אותי לטיול עד יום שישי בבוקר עם משפחת ג'פרי, ככה שהייתי דיי לבדי.
כשחזרתי לבית המחסה, ממש בפתח הדלת עמדה אזמרלדה בידיים על המותניים ובפנים רציניות מאוד. היא לבשה שמלה אדומה מקטיפה שהגיעה לה עד לברכיים, והישבן שלה בלט כמו בלון מאחוריה (אני עוד לא מסוגלת להבין איך היא מצליחה לקחת אותו לכל מקום). שיערה השחור היה אסוף בפקעת הדוקה לראשה- הדוק עד כדי כך שנראה כאילו עוד רגע והשיער שלה ייקרע מהקרקפת.
עצרתי בתחתית גרם המדרגות, תיקי תלוי באלכסון על גופי. בלעתי את רוקי וחיכיתי שהיא תתפרץ עליי, כי דיי בטוח שהיא שמעה מה שאמרתי לה לפני כמה ימים, וכל הבריחות שלי ממנה לא בהכרח עזרו לי. הרי בסופו של דבר הם היו מוכרחים להיפסק ואני הייתי חייבת לקבל את מה שמגיע לי. באותו הרגע שבו נעצנו מבטים זו בזו, עדיין לא מדברות, הבנתי עד כמה אני כבר מתה לחזור ללימודים.
"מיס ברנן," אמרה ברשמיות והניחה את ידיה מאחורי גבה. התכוננתי לצעקות ולעונשים שאני הולכת לקבל. כבר הכנתי את העיניים שלי להיעצם ואת אוזניי להזדקר כמו חתלתולה כאשר היא אמרה, "בואי אחרי למשרד המנהל."
באותו הרגע חשבתי, המנהל וויטמור? למה? מה לעזאזל עשיתי שמגיע לי שיחה עם המנהל? מעולם לא נקראתי אליו מכיוון שמגיעים לשם רק אם עשית משהו חמור בבית המחסה, ואין לי ספק שלמלמל מילה שלא בהכרח קללה (תלוי באוזניי מי זה נשמע) אני אלך ישירות לשימוע. ושימוע הוא הרבה יותר חמור מעונשיה של אזמרלדה. לפעמים, במקרים חמורים, ילדים יכולים למצוא את עצמם שוב מחוסרי בית. ולמרות שאני שונאת את המקום הזה, אין ספק שאני צריכה אותו עד שאתבסס ואעבור לגור לדירה משל עצמי.
בלעתי שוב את רוקי ונכנסתי אחרי אזמרלדה לתוך בית המחסה ובין המסדרונות עד שהגענו למשרדו הפתוח למחצה של המנהל וויטמור. זקפתי את גבי ושיננתי בראשי כמה משפטי פתיחה להגנתי אחרי הנזיפה שאקבל.
אבל הקטע הוא שכשנכנסתי למשרד, המנהל וויטמור חייך, ומולו ישב עוד מישהו. לא יכולתי להינזף ליד מישהו, ובייחוד כשהמנהל מחייך.
"רוזי," פתח ואמר המנהל וקם ממושבו. "הגעת בדיוק בזמן. תכירי בבקשה את אלכסנדר ג'פרסון."
האדם שישב מולו הסתובב לעברי וחייך. היה לו שיער חום מאפיר ועיניים שוקולדיות. הוא לבש חליפה שחורה שנראתה מאוד רשמית וסימנה לי אותו כאיש עסקים של משהו חשוב. הוא הניח את תיקו החום על הרצפה וקם ממקומו.
"נעים להכיר, רוז. את יכולה לקרוא לי אלכס," אמר והושיט את ידו ללחיצה. מצמצתי כמה פעמים כמו סתומה ולקח לי רגע עד שלחצתי את ידו. עדיין הייתי מבולבלת אז פניתי למנהל וויטמור.
"מצטערת אני פשוט לא ממש קולטת את מה שקורה…" אמרתי וחייכתי בהתנצלות לעבר שניהם.
"אוה, כן, כן. אלכס מעוניין להיפגש איתך בזמן הקרוב. הוא שוקל אימוץ ובחר דווקא אותך, מהשכבה הבוגרת של בית המחסה," השיב המנהל וויטמור, עדיין מחויך. הייתי קצת בהלם, אני חייבת להודות. אפילו מרוגשת במקצת. עברו חמש שנים מאז שמשפחה כלשהי התעניינה בי. דווקא בי.
קול אחר בראשי אמר לא להתרגש מזה. הרי שלושת המשפחות הקודמות דחו אותי, אז למה שדווקא אלכסנדר הזה ייקח אותי? זאת רק ההתחלה. כשהוא יבין מי אני בהמשך הפגישות… הוא יברח כמוכל השאר.
המחשבה הזו הורידה לי את הרוח מהמפרשים. השפלתי את ראשי והנהנתי לאישור.
אלכס הניח את ידו על כתפי וגרם לי להרים את ראשי לעברו. "אני אשמח להיפגש איתך מחר, אחר הצהריים. מר וויטמור כבר יודיע לך את הפרטים. זה בסדר?"
"כ-כן." לא רציתי כל כך לענות אבל לא הייתה לי ממש ברירה. זו הייתה גסות רוח להשאיר את דבריו ללא תגובה כלשהי.
אחרי שהלך, חשבתי שאזמרלדה כן תעניש אותי אבל היא רק הביטה בי כמה דקות ארוכות והלכה לדרכה. נשארתי עוד כמה דקות במשרדו של המנהל וויטמור והבטתי מחוץ לחלונו הפתוח. ראיתי שהוא בוחן את פניי ומנסה להוציא ממני תגובה כלשהי.
זה הצליח לו כי שאלתי, "למה דווקא אני?"
"למה לא? את לא חושבת שמגיע לך?" הוא ענה בשאלה. משכתי בכתפיי. "טוב, את זה תצטרכי לגלות בפגישותייך עם אלכס."