מיומנה של רוז- פרק ראשון (ניסיון)

יום ראשון, 18 בדצמבר

אני כותבת ביומן הזה, השייך לי ואך ורק לי, כי זה המקום היחיד בו יש לי פרטיות. זה המקום היחיד בו אני יכולה לפרוק את מחשבותיי מבלי שאף אחד יכניס את אפו, יתערב לי ויביע דעה.
את הכל אני חולקת. שום דבר הוא לא שלי בלעדית. אני חולקת את הספרים שלי, את המיטה שלי, את האוכל שעל הצלחת שלי; וכשהייתי צעירה יותר, אפילו את הצעצועים שקיבלתי במתנה. אלו כמה חסרונות כשאת גרה בבית מחסה.
בהתחלה השתגעתי מזה. שנאתי את העובדה שעוד אנשים- עוד ילדים בגילי ואף קטנים ממני- ייגעו לי בדברים וישחקו בהם. שעוד ילדים ינברו לי בצלחת וייקחו לי משהו שרציתי לאכול. עוד ילדים שייגעו לי בספרים (ובצורה מכעיסה ביותר, אם לא מחרפנת, גם יהרסו לי אותם. מי לעזאזל מקפל את הפינות של הדפים או ייגע בדפים בידיים מלוכלכות?!)
בכיתי כמה פעמים. הסתגרתי בחדר לבדי- אותו אני בעצם חולקת- ולא נתתי לאף אחד להיכנס פנימה.
מידי פעם זה עדיין משגע אותי, אני מודה, אבל בצורה פחותה יותר. התבגרתי. אני חיה כאן כבר עשר שנים. מתרגלים לדברים האלה. ולמרות הכל, הייתי רוצה את המרחב שלי ואת הדברים שלי- שיהיו אך ורק שלי.
אני חולקת חדר קטן עם עוד שלוש בנות. אנליז, שנמצאת במיטה העליונה של מיטת הקומותיים. אנחנו חברות הכי טובות מאז שהגעתי הנה. היא הייתה פה כל חייה, ואילו אני הגעתי בגיל שבע, אחרי שהוריי החליטו לנטוש אותי.
מירנדה נמצאת במיטה השנייה יחד עם כריסטין. הן לא החברות הכי טובות, או חברות בכלל. אבל הן מסתדרות אחת עם השנייה וזה מה שחשוב.
בחדר הסמוך לנו נמצאים עוד שני חדרים. מצד שמאל נמצאות עוד בנות בגילינו, ובצד ימים נמצאות הילדות הקטנות יותר, בסביבות הגיל בו אני הגעתי הנה. הן מתוקות ואחראיות, מעט שובבות אבל הכי הן קורעות את ליבי.
אני לא הולכת להודות בזה בפני אף אחד. רק כאן. הן מזכירות לי את עצמי. גם אותן הוריהן נטשו. גם הן מרגישות כיצד זה להרגיש עזובה. לא רצויה. כשאני שומעת את בכיין בלילות, ליבי מתכווץ בכאב וגם לי יש חשק לבכות לאות הזדהות. אני מבינה אותן. אני כל כך מבינה.
אולי עברתי כבר את שלב הבכי, אבל עדיין יש לי געגוע חזק לחיי הקודמים, המושלמים כביכול, לפני עשר שנים. להוריי, על אף הנטישה, ולמה שהיה פעם.
כן. גם בגיל 17 יש לי חרדת נטישה. אני לא יודעת אם זה ברמה פחותה יותר או שזה החמיר, אבל בכל פעם שאני חושבת על מה שהיה בעבר ואז על היום שבו נעזבתי, או על ההווה- על היום בו אנליז תעזוב אותי ולעולם לא תחזור- אני מרגישה מחנק בגרון, וכאב בחזה. המחשבות שלי לא צלולות וקשה לי להתרכז במה שאני עושה. לפעמים כואבת לי הבטן, לפעמים הראש קצת מסתחרר לי, ואני מרגישה מדוכאת.
יש לי סיבה מוצדקת לכך. אנחנו נמצאים בבית המחסה עד אשר משפחת אומנה מתעניינת בנו, או (בגילאים צעירים יותר) זוגות ומשפחות מעוניינות לאמץ אותנו. התהליך ארוך ומייגע, עם מספר רב של פגישות עם עובדים סוציאלים, פגישות חוזרות ונשנות עם המשפחות עצמן (בין אם זה פיקניק, טיול לכמה ימים, דיסנילנד…).
אנליז צעירה ממני בשנתיים, והיא אחת מבין קבוצת הילדים המבוקשים. הרבה זוגות רוצים לאמץ אותה לחיק משפחותיהם. הרבה גם רוצים לעזור לה לגדול בבית טוב יותר, במשפחה אומנת אמידה.
ואילו אני… לא. אני מהילדים המנודים האלה שאף אחד לא רוצה. אני לא יודעת למה. זה לא שאני עושה בכוונה. לפעמים קצת קשה לי להתנהג יפה בפגישות, בזה אני מודה. אז עשר שנים עברו, ורק שלוש משפחות התעניינו בי- אבל לא להרבה זמן. בפגישה השנייה והשלישית הם כבר אמרו לעובדת סוציאלית שהם לא מעוניינים. לי אמרו זאת בנימה עדינה יותר, כזאת שהייתי רוצה לירוק לעובדת סוציאלית בפרצוף.
על כל פנים, זה לא שאני לא רוצה לטובתה של אנליז. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת בחייה, שהיא תגדל ותתפתח, תעסוק במה שהיא אוהבת ותבנה לעצמה משפחה טובה יותר.
אבל אני לא מפסיקה לחשוב מה יהיה איתי. אם יאמצו אותה-לא. כשיאמצו אותה, אני אשאר כאן לבד. אין לי עוד חברים טובים מלבדה. אני לא מאוד מסתדרת עם הרבה אנשים, וקשה לי להיפתח לעוד ועוד ילדים המצטרפים לשירותינו, ולהיפרד מאלה שעוזבים אותנו. גם ככה אף אחד לא רוצה אותי, ואז מה אם בעוד שנה אהיה בת שמונה-עשרה? עדיין אגור כאן עד שנשמתי תצא. אין לי לאן ללכת ללא השכלה טובה, ללא כסף טוב בצד…
בסופו של דבר אעוף מכאן. הבטחתי לעצמי שלא אשאר כאן לנצח. הבטחתי לעצמי שיום אחד יהיה לי בית משלי, עם חפצים אישיים שלי, עם זמן פרטי לעצמי. בית שיהיה כולו לרשותי. לבד. גם כאשר יהיה לי בעל עדיין יהיו לי זמנים בהם אהיה רק עם עצמי. לא אוותר על זה לעולם.
ואם לא יאמצו את אנליז (רק אם. הלוואי ויאמצו אותה) אני מבטיחה שאקח אותה תחת חסותי. יהיה לה טוב איתי עד שהיא תתבסס ותעבור לגור בבית משלה. היא יותר מחברה טובה. היא כמו אחות בשבילי.
*
אתמול עבדתי במשמרת ערב. אני עובדת כמלצרית במסעדת הנץ, שנמצא כעשרים דקות נסיעה מבית המחסה. שם, אני לא רוז המסכנה שאף אחד לא רוצה אותה. שם אני פשוט רוז, רק רוז. אף אחד לא יודע שאני מבאה מבית המחסה של העיר. שם פיתחתי לעצמי זהות מעט בדויה, ולאף אחד לא אכפת.
אני אוהבת את העבודה שלי שם. משלמים לי משכורת מעולה, אני עובדת בשעות נוחות אחרי בית הספר וזה מעביר לי את הזמן (אותו אני ממש לא רוצה לבזבז בשיעמום בבית המחסה).
על כל פנים, מה שאני רוצה לספר זה שבאותו ערב, קיבלתי פתק מאחד הסועדים שם. הוא נראה כבן גילי, אולי גדול ממני באיזה שנה- שנתיים, עם חיוך מקסים ושיער שחור קצוץ. עיניו, בצבע ירוק בקבוקי ובזוויות כאלה שכמעט נראו כאילו הוא גנב אותן מזאב. הוא נראה טוב, אני מודה, ואני חושבת שהוא שלח אליי יותר מידי מבטים כשעבדתי.
על הפתק היה כתוב: 'היי, את נראית לי אחלה בנאדם. אם את מעוניינת, אפשר לצאת לאנשהו אם בא לך, עליי' ואז סמיילי קורץ ומספר הפלאפון שלו. הייתי המומה, כי אף אחד לא התחיל איתי ככה אף פעם, ובמיוחד לא הזמין אותי לצאת איתו.
הבעיה היחידה הייתה שאיבדתי את הפתק כמה דקות אחרי כן. יופי, רוז, פשוט יופי.
זה היה מכתב מקסים וחמוד. אולי לא הייתי נענית על המקום, אבל לפחות הייתי יכולה לשמור אותו ולהראות לאנליז ולראות מה אפשר לעשות לגבי זה. אבל לא. לא מצאתי אותו בשום מקום, וזה ביאס אותי לגמרי.
כתבתי לאנליז הודעה וסיפרתי לה על הפתק. היא כתבה לי מיד בחזרה: "את רצינית?! את כזו נעל, רוז."
"אני יודעת  "
"תמשיכי לחפש."
"חיפשתי בכל מקום! והבחור הלך כבר מזמן ואני… אוך אני טיפשה."
"זה כל כך אופייני לך." היא שלחה לי סמיילי קורץ החורץ את לשונו, ועוד כל מיני סמיילים טיפשיים שקצת עודדו אותי להמשך המשמרת. לא מצאתי את הפתק בסופו של דבר, אבל לא יכולתי לעשות משהו לגבי זה. חזרתי לבית המחסה באחת עשרה בלילה, וראיתי שאנליז עדיין ערה. היא קראה את אחד הספרים שלי (שלפחות היה ברשות שלי, כי סמכתי עליה שהיא לא תהרוס אותו) תחת מנורת לילה. כשראתה אותי נכנסת ומתלבשת, היא אמרה בשקט "אז מה, מצאת את הפתק?"
"לא," אמרתי באנחה והתיישבתי על מיטתי בכבדות, לבושה בפיג'מה הפרחונית שלי.
היא טפחה על ראשי. "טוב, נו. לא חשבתי אחרת. קיוויתי בשבילך שתמצאי אבל כמו שאני מכירה אותך…"
"את מזה לא הוגנת, את יודעת את זה?"
"סתם, אני צוחקת," אמרה וכיבתה את מנורת הלילה שלה, והניחה את הספר שלי מתחת לכר שלה. "מחר נצא לבלות ולשכוח שזה קרה, מוסכם?"
"בסדר, לילה טוב."
*
אנחנו בעוד כמה דקות יוצאות לקניון. אני מקווה להתמיד עם היומן הזה, רק כדי שיהיו לי עדויות לעתיד בו אהיה עשירה ואחיה בבית משלי, ואראה שמהמקום הכי נמוך, עליתי גבוה והצלחתי להשיג את מטרתי.

עדכון- 22:00 בלילה, אחרי היציאה לקניון.

היציאה לקניון הייתה מהנה ושחררה אותי קצת אחרי יום ארוך בבית המחסה בו לא עשיתי כלום חוץ מלקרוא. אבל לא היה שקט לרגע. מצד אחד הבנות הצעירות מהעבר האחר של הקיר, רבות וצועקות כמו משוגעות, ומצד אחר הפן של כריסטין עבד שעות נוספות. לא מספיק שהיא עשתה לעצמה החלקה, לשיער שגם ככה חלק בטבעיות, היא החליטה לשאול כל בת בבית המחסה מי רוצה שהיא תחליק לה את השיער. כאן אנחנו ארבעים בנות והיא עשתה לרבע לפחות. כן, יחסית זה הרבה ולי זה שיגע את השכל.
אבל העולם החליט שזה לא מפיק בשביל למוטט אותי סופית והחליט שהבנות הצעירות ייכנסו דווקא לחדר שלנו ויעשו בלאגן.
הן נגעו לי בספרים והרסו אותם עוד יותר ממה שהם כבר עכשיו הרוסים.
הן בלגנו לי את המיטה ונראה לי גם גנבו לי צמיד.
אני כל כך עצבנית עכשיו שקשה לי לכתוב. זאת כזו חוצפה מצדן, אבל למנהלת משק הבית, אזמרלדה, בטח לא יזיז. אני בכל זאת אלך לדבר איתה, כי הן העלו לי את הסעיף.
את הסעיף!!!!!!!!!