מיוחדת פרק 2

פרק 2

טוב, היום זה היום השביעי מאז שספירת הסבל (הידוע גם בכינויו – בית ספר) החלה. עד כה, הוא עומד בציפיות הנמוכות בגבורה.
מסתבר שהמורים שמלמדים אותי השנה לא יכלו להיות גרועים יותר. המורה שלי למתמטיקה, גברת מילר, היא כנראה הבן הכי משעמם במדינה (חוץ מגברת ניזרי, המורה שלי למדעים אגב, שהיא האדם הכי משעמם בעולם כולו), על המורה שלי לספורט כבר שמעתם והרשימה רק ממשיכה וממשיכה… יש רק נקודת אור אחת בכל הדבר הזה, מר אדאמס, המורה שלי לספרות – הוא המורה הכי מגניב שקיים.
כרגע, אני בדרכי לשעתיים שלמות שלא יגמרו בחיים המונחות על ידי גברת ניזרי. יאיי.
"היי! אתן איתי?" סאם שואלת ומנופפת בידה מול הפנים שלי ושל אמילי. אופס, אני מניחה שקצת חלמתי.
"מה, מה אמרת?" אני שואלת ומנענעת את ראשי. סאם מסתכלת עליי עם הבעה כועסת.
סאם היא החברה השלישית ב'חבורה' שלנו. היא גבוה ובלונדינית, יש לה זוג עיניים חומות (מה לעשות, אי אפשר לקבל את הכל בחיים. *תקוללי בר רפאלי!*) והיא לובשת משקפיים.
"למה אני בכלל טורחת לפתוח את הפה?" היא מרימה את ידיה לשמיים בתסכול ומנענעת את ראשה.
"היי! אני הקשבתי, אל תמעיטי בערכי!" אמילי צועקת.
"יופי אמילי, בואי קדימה ותאשימי את החברה המסכנה שלך. מאוד בוגר." אני אומרת ואז שואלת, "מה אמרת? מצטערת קצת חלמתי בהקיץ."
"ההתנצלות מתקבלת." אומרת סאם עם סנטר פונה למעלה. "בדיוק אמרתי שיש לנו ילד חדש בשכבה, והוא כאילו – וואו."
אני יודעת על מי היא מדברת. זה הילד הזה שהציץ לחדרי ההלבשה של הבנות. אני חייבת להודות שהרושם הראשוני שלי ממנו הוא שהוא מניאק – ואני די בטוחה שאני צודקת.
"איך קוראים לו?" אמילי שואלת. האמת שגם אני התעניינתי.
"דניאל, אבל כולם קוראים לו דן. אתן לא חושבות שהשם הזה פשוט צורח 'סקסי'?" היא אומרת עם חיוך דבילי על הפרצוף. הדברים שמדליקים אותה תאמינו לי…
"טוב, אולי הוא נראה טוב, אבל אתמול אני ואמילי ראינו אותו מציץ לחדרי ההלבשה של הבנות! אני לא מחבבת אותו…" אני אומרת בביטחון, אבל אמילי מסתכלת עליי עם פרצוף יודע.
"נו באמת אמה, הוא לא עשה שום דבר לא בסדר. הוא רק עמד שם וחיכה לחבר המגעיל שלו. הוא אפילו משך אותו משם אחר כך!" היא אומרת. למה היא מגינה עליו ככה? היא לא יכולה לראות איך הוא רק מלהסתכל עליו?
"תעשי לי טובה, אמילי, לא שמעת איך הוא מדבר? הבחור לגמרי מלא בעצמו!" אני אומרת. לפעמים אמילי יכול להיות מעצבנת. אני יודעת שאני כנראה חושבת את זה רק בגלל שהיא פשוט לא מסכימה איתי, אבל איך היא יכולה להיות כל כך עיוורת! כל מה שהיא רואה בו זה רק כמה חתיך הוא.
"מה אתן עושות? אפשר להצטרף?" אני שומעת קול רק מאחוריי. זאת ג'ס, החלק הרביעי והאחרון ב'חבורה' שלנו. היא הבחורה הכי חמודה שפגשתם. הקול שלה שקט, והיא כל כך ביישנית, לקח לנו הרבה זמן לצרף אותה לחבורה שלנו – אבל הנה אנחנו כאן.
"בדיוק דיברנו על הילד החדש בבית הספר, אבל לא משנה." סאם אומרת ואנחנו עוזבות את הנושא.
כשאנחנו מגיעות לשיעור מדעים, כל ארבעתנו מחליפות מבטים, הבחור החדש איתנו בכיתת מדעים. לעזאזל.
***
אני מסתכל בשעון בתוך התיק שלי. 8:43. זה אומר שיש עוד שתי דקות עד שהשיעור ייגמר והשיעור השני יתחיל. עוד שתי דקות ואני בחצי.
"שקט! אני לא יכול ללמד ככה! הבא שידבר יצא מהכיתה!" גברת ניזרי צועקת בפעם המי-יודע-כמה השיעור. אני ממש מרחמת עליה, רוב התלמידים פה לא רואים אותה ממטר. כל הצעקות שלה לא עוזרות בכלום, כולם ממשיכים לדבר. במיוחד דן הזה, שנראה שפשוט לא מסוגל להפסיק לדבר לכל הבנות בחדר.
"זהו זה! אני סיימתי!" גברת ניזרי אומרת וזורקת על הטוש שלה על השולחן בעצבנות. עכשיו אני מפחדת, וכך גם שאר הכיתה. "כולם לקום, עכשיו!"
כל הכיתה בשקט, וכל מה ששומעים זה רק הקולות של הכיסאות נדחפים על הרצפה כשכולם קמים ממקומם.
"אני רוצה שכולכם תצאו לי מהכיתה. אנחנו הולכים להחליף מקומות." היא עוצרת לשנייה ואז ממשיכה, "ככה זה ילך – אני אקרא לכל אחד מכם ואשים אותו במקום ישיבה אותי אני אבחר, ובלי שום ויכוחים, אתם תשבו במקומותיכם, בדיוק איפה שאמרתי, ברור?" היא מצביעה על כולנו ואנחנו יוצאים מהכיתה בשקט.
"אוף. ממש רציתי שתהיי השותפה למעבדה שלי השנה." ג'ס אומרת ואני מהנהנת בהסכמה.
"אני יודעת. היא ממש השתגעה שם, נכון?" אני שואלת אותה. רוב הזמן גברת ניזרי מדברת בקול ישנוני ורגוע, אז זה די חדש.
"אני רק מקווה שהיא לא תשים ליד מישהו ש, את יודעת…" ג'ס אומרת. הו, הלוואי ואמילי וסאם גם היו איתנו באותה הכיתה, ככה הסיכויים שאני אשב ליד מישהו שאני מחבבת גדולים יותר. אבל הן לא, ואין דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה חוץ מלהתפלל לאלוהים.
"אני יודעת! שנה שעברה ג'וני היה השותף שלי למעבדה וכל מה שהוא עשה היה כל הזמן להציץ לי בפתקים ובמבחנים כדי להעתיק." אני אומרת. הו, אני זוכרת את התקופה שישבתי ליד ג'וני, הוא היה כזה מעצבן! כל פעם שהתכתבתי עם ג'ס בשיעורים, הוא תמיד הציץ וזה היה ממש מטריד.
לאט לאט, אנשים מתחילים להתפנות מהמסדרון לתוך הכיתה, ואחרי כמה דקות אני שומעת את גברת ניזרי קוראת בקולי גם כן.
"אמה, בואי הנה חמודה."
אני צועדת לקראתה בלחץ. מי יודע ליד מי היא תשים אותי?
אנחנו נכנסות לכיתה והיא מצביעה לכיוון המקום שבו רציתי הכי פחות לשבת. ליד דן, הבחור החדש.
"תקשיבי, אני יודעת שהוא אחד קשה, אבל אני סומכת עליך פה אוקיי? תגרמי להיות שקט כמוך." גברת ניזרי אומרת ואני מתחלחלת. זה לא מספיק שאני צריכה לשבת לידו, אני גם צריכה לשמור שהוא יהיה בשקט? אני לא מאמינה…
כאילו, כן, אני ילדה שקטה, למה אני צריכה להיות בעונש בגלל זה?
לוקחת את הזמן, אני לוקחת את הדברים שלי מהמקום הקודם ושמה אותם ליד דן. הוא מסתכל עליי בחיוך קטן ויהיר. נהדר.
"תראו, תראו מי יושבת לידי." הוא אומר ואני רק רוצה להרביץ לפנים הקטנות והיפות שלו.
"התענוג הוא כולו שלך." אני אומרת ומתיישבת לידו, מרגישה ממש לא בנוח.
"אני דן, השותף למעבדה ה'סופר-חתיך' שלך." הוא מחייך חיוך גדול לעברי. אלוהים, הוא באמת כרגע קרא לעצמו 'סופר-חתיך'? כאילו, כמה אהבה לעצמך אתה צריך כדי שתוכל לומר את זה?
"אמה." אני אומרת ביובש.
ישנן כמה דקות של שתיקה מביכה, אבל אז הוא מדבר, "אני רק רציתי לומר סליחה על כל הקטע עם החדר הלבשה וזה. הבחור הזה הוא הבן של חבר של אבא שלי ואיכשהו הוא הצליח לגרור אותי לשם."
אוקיי. לזה לא ציפיתי.
"אמ… זה בסדר, אני מניחה? רק אל תעשה את זה שוב, זה די דוחה." אני אומרת והוא מחייך אליי.
"אז אנחנו בסדר?" הוא שואל.
"אני מניחה."
"טוב, כי אני ממש גרוע במדעים ואני צריך מישהו שאפשר להעתיק ממנו." הוא אומר.
המעצבן הזה! למה יש לי הרגשה שזאת אותה חווית ג'וני מחדש, ואולי אפילו יותר גרוע?