מיוחדת- פרק 2

היא נשכבה על מיטתה, חושבת איך יהיה מחר בבית הספר.
לאט לאט עיניה נעשו כבדות, למרות השעה המוקדמת בבוקר, והיא עצמה אותך ונרדמה. היא התעוררה לקראת שעות הערב מופתעת מעצם השינה המשונה ביותר שנפלה עליה.
היא ירדה למטה במדרגות, משפשפת את עיניה והסתכלה סביבה.
הבית היה נטוש. "אמא? אבא? טרישה??" קראה תאליה ורצה חזרה למעלה. היא פתחה את הדלתות בתנופה. כלום. זה היה נראה כאילו מעולם לא הגיעו אליו. היא ירדה חזרה למטה, כשדמעות זולגות על לחייה. לא יכול להיות שהוריה נעלמו ככה. פשוט לא. הם לא יכולים להשאיר אותה לבד.
היא התיישבה על הריצפה וקברה את פניה בידיה והחלה לבכות. שקועה ברחמים עצמאים, לא הבחינה תאליה בדלת הכניסה הנפתחת בשקט, ובבחור המגודל שנכנס לבפנים. הוא ראה את תאליה בוכה באמצע החדר ודאגה כיסתה את פניו. "הם היכו מוקדם משחשבתי" מילמל הבחור וגרם לתאליה להסתובב. היא צרחה למראה הבחור הגדול עם הבגדים השחורים והארוכים ומשכת הסקי השחורה שהרים על ראשו. היא קמה בקפיצה והתרחקה אחורה.
"אל תדאגי, אני לטובתך" אמר הבחור בניסיון להרגיע אותה. היא פזלה הצידה, לעבר המטבח, וכמו שחשבה, על השיש הונח סכין. היא הסתערה עליו במהירות והחזיקה אותו מושט ומוכן לקרב.
"איפה ההורים שלי?" שאלה תאליה מתקרבת לבחור. עיניו נחו על הסכין והתרחבו בבהלה.
"זה הכל קשור א..אליו, הו.. הוא חטף אותם" גימגם הבחור. תאליה הופתעה ממידת הפחד שלו כלפי הסכין שהחזיקה.
"מיזה, אליו?" שאלה תאליה בחדות. היא ניגבה את פניה בידה והביטה בו.
"הוא.. הור.. הוריך מעולם לא סיפרו לך עליו?" שאל הבחור בהפתעה.
"על מה אתה מדבר?" שאלה תאליה, מרחקה כמה מטרים ממנו.
"זה לא טוב מה שהם עשו. הם הסתירו ממך יותר מדי דברים.." מילמל הבחור, כאילו לעצמו ואז הוסיף, "מעולם לא שאלת את עצמך למה הורייך בוחרים במקומות הנטושים ביותר? למה הם תמיד מדברים בלחש ונראה כאילו הם מפחדים ממך? למה מישל נעלמה?" תאליה הצמידה לצווארו את הסכין בבת אחת.
"איך אתה יודע איך קוראים לאחותי?!" שאלה בכעס.
"אמרתי לך כבר, אני לטובתך. עכשיו אולי תורידי את הסכין הזה, ואני יסביר לך הכל?" שאל הבחור בלחץ.
תאליה הורידה לאט, לאט את הסכין מצווארו הוא נאנח בהקלה. "זה לא אומר שאני סומכת עלייך." הוסיפה בחדות והסתכלה לתוך עיניו. הוא הינהן.
"אני הנרי" הסביר הבחור. "ובאתי בשליחותה של סופיה. אנחנו כמו מין מחתרת כזאת. הורייך היו חלק מאיתנו, עד שנחטפו. הורייך היו אלפים. שניהם. ואת ואחותך, אתן…"
הפסיקה אותו תאליה "מה? מה זאת אומרת אלפים?"
הנרי נאנח והסיר את מסיכת הסקי שלו. שיערו היה שחור וארוך והוא הסיט אותו מאוזניו. במקום הקימור הרגיל של האוזניים, הן היו שפיציות. אבל ממש. תאליה פלטה צרחה קטנה. היא הרימה את ידהלעבר אוזניו וחשה את אורכן וחודן.
עיניה נפערו בבהלה והיא שלחה את ידה במהירות לאוזניה שלה. הן היו רגילות לגמרי.
"לא נכון. אנחנו לא אלפים. אתה רואה? האוזניים שלי רגילות" אמרה תאליה במהירות.
"עם היית נותנת לי לסיים, היית מבינה שאת ואחותך אתן הילדות הראשונות בהיסטוריה ששני הוריהן אלפים. זה אומר שיש לכן כוח מיוחד. שאין אותו לאף אחד אחר בעולם." אמר הנרי. תאליה הביטה בו בשתיקה.
"למה אנחנו היחידות שככה?" שאלה לאחר כמה דקות.
"כי אלפיות מתות ברגע הלידה של התינוק. אין לנו מושג איך אמא שלך עשתה את זה. ועוד פעמיים. זה התעלומה הכי גדולה שהייתה לנו אי פעם. הייתה לנו סבירות של אימוץ, אבל כשמישל נעלמה.. ידענו שזה לא צירוף מקרים." אמר הנרי.
"לא יכול להיות. זה לא יכול להיות אמיתי." אמרה תאליה וחבטה בראשה עם ידה. הסכין עדיין הייתה בידה השניה.
"עכשיו הם מצאו את הורייך והם מחפשים אותך. הם יודעים שאת תירצי למצוא אותם בכל מחירו זה הפתיון. יש לך כוחות שלא יאמנו. כוחות שמיוחדים רק לך. את מבינה למה חשוב לשמור עלייך מוחבאת? למה זה חשוב שהם לעולם לא ימצאו אותך?" שאל הנרי.
"מיזה הם?" שאלה תאליה בחוסר אונים.
"אני.. לא יכול להגיד לך.." אמר הנרי בשקט. היא הסתכלה בפניו וראתה כמה קשה לו להסתיר דבר כזה ממנה.
"למה?" שאלה תאליה.
הוא שתק. לבסוף הוא פצה את פיו, "את צריכה לבוא איתי." אמר והחל ללכת לעבר דלת הכניסה.
"מה גורם לך לחשוב שאני יבוא אחרייך?" אמרה תאליה במהירות. הוא עצר והסתובב אליה בחדות.
"את תיצטרכי פשוט לבטוח בי. אני הכיוון היחידי שנשאר לך בכדי לראות את הורייך שוב." אמר הנרי בחדות. תאליה הבחינה בשינוי המופגן בהתנהגותו. היא הביטה בו, ואז בביתה, ובסכין שבידה.
"אני מסכימה, אבל תן לי לקחת משהו אחד" אמרה תאליה באיטיות.
הנרי הנהן ויצא החוצה. תאליה רצה למעלה לחדרה ופתחה את הדלת. היא הביטה בו ואז הכניסה את התמונה שעמדה על אדן חלונה, ובה רואים את הוריה, אותה, ואת מישל. מחייכים וצוחקים ביום הולדת 11 של מישל. שנה לפני שהיא נעלמה. היא חיבקה את התמונה ואז תחבה אותה בתוך מעיל. את המעיל היא קיפלה והניחה על המיטה. היא פתחה במהירות את המגירה העליונה שלה והוציאה משם קופסא אדומה קטנה. היא פתחה אותה ובפנים הייתה סכין קטנה, באורך של יד, מעוטרת בעיטורי זהב ובקישוטים אדומים וכחולים. היא דחפה את הקופסא לתוך המעיל, הרימה אותו ורצה למטה. היא יצאה החוצה והתיישבה בכירכרה מעץ רתומה לסוס. היא סידרה את שמלתה והביטה קדימה, להנרי.
"נצטרך לסדר אותך קצת עד שנגיע לסופיה.." אמר הנרי ומשך במושכות. הסוס החל לדהור.