מיוחדת פרק 1
פרק ראשון
אוי אלוהים, אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה יותר. הלב שלי פועם כל כך מהר, הרגליים שלי כואבות רצח ואני מרגישה כאילו אין מספיק חמצן על כדור הארץ שיגרום לי לנשום כמו שצריך.
וואו. אני כל כך לא בכושר.
היום זה היום הראשון בשיעור ספורט (תקולל) מאז שהשנה התחילה אחרי חופשה שלמה של לשבת על התחת הגדול שלי, להיות בפלאפון או לראות טלוויזיה – הרי לכם התוצאות.
אמילי רצה לידי ואפשר לראות שהיא סובלת בערך כמוני. תראו, אמילי ואני, יש לנו מבנה גוף שונה מאוד – אני קצת שמנמונת והיא היא רזה ונמוכה – אבל עדיין, שתינו שונאות ספורט באופן שווה (ובכנות, מי לא?)
"עוד שש דקות!" אני שומעת את גב' מורגן, המורה לספורט, צועקת.
אני אתאר לכם את איך שזה נראה –
עשרים בנות רצות מסביב למגרש קטן, כולן מזיעות את הנשמה, מייחלות שהסיוט הזה כבר יגמר. ואז, המורה שלהן לספורט צועקת להן את הדבר הגרוע בותר שאתה יכול לשמוע בסיטואציה שכזאת – יש עוד פאקינג שש דקות! ברצינות, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. כנראה לבכות.
כאילו, אולי זאת רק אני, אבל יש לי הרגשה רצינית שגב' מורגן מנסה להרוג אותי כאן ועכשיו. במחשבה שנייה, למות בטח יהיה יותר טוב מזה.
"שש?!" אני שומעת את אמילי מתנשפת לידי.
"את יודעת שכן!" גב' מורגן אומרת כשאנחנו עוברות לידה. הכלבה.
***
"אני לא מאמינה שזה סוף סוף נגמר!" אמילי אומרת ומרימה את ידיה.
"טוב, לכול הדברים הטובים יש סוף. ולמזלנו, גם לרעים." אני אומרת.
"זה היה כל כך קל!" אני שומעת את נטליה אומרת לידנו. היא הבחורה הכי אתלטית שתראו, אבל גם הכי יהירה. בואו נמעיט במילים ונגיד שאני לא הכי מחבבת אותה.
"היי! גב' מורגן, זה היה הרבה יותר מדי קל; היית צריכה להוסיף עוד חמש דקות לפחות!" היא צועקת לכיוונה של גב' מורגן, שרק מסתכלת עליה בהערצה.
"כל מה שרק ביקשתי זה שהבחורה הזאת תסתום את הפה שלה לפעמים." אני אומרת לאמילי, שנראית עצבנית בערך כמוני.
"הו, לא אכפת לי לעשות את זה בשבילה. ותראי את גב' מורגן, היא קונה את כל השטויות שלה ואפילו לא מבקשת עודף." אמילי אומרת. לפעמים אני פשוט אוהבת אותה, אתם יודעים?
"רוצה ללכת לחדר הלבשה? אני מזיעה כמו היפופוטם!" אמילי אומרת.
"את יודעת שהיפופוטם לא מזיע, נכון?" אני אומרת. היא מסתכלת עליי במבט של 'סתמי-ת'פה-את-יודעת-למה-אני-מתכוונת', ואני מחייכת.
"הקיצר, את באה?" היא שואלת.
"בטח, גם אני מזיעה כמו היפופוטם." אני עונה, ואחר כך מסתכלת עליה, "רק שהם בכלל לא מזיעים."
"אוי, תסתמי."
כשאנחנו הולכות לחדר ההלבשה, אני עוצרת את אמילי. "וואו, אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך צמאה. ברצינות, אני מרגישה כאילו יש לי חול בפה!" אני אומרת ופונה את הברזייה – הפה שלי יבש כמו מדבר סהרה.
בדיוק באותו הרגע שבו אני עומדת להחזיר את הפה שלי למצבו הנורמלי שוב, ואולי אפילו לשכוח קצת מהריצה הנוראית שהייתה לנו הרגע, אני שומעת את אמילי אומרת מאחורי – "אוי לא, אמה לא!"
נו, מה עכשיו? אני באמת צריכה לשתות עכשיו, להרגיש את המים הקרים ניתזים על הלשון היבשה שלי… אה….
"מה?" אני שואלת בכעס. היא מפריעה לי להשקות את פי.
"זה כאילו הדבר הכי דוחה שאת יכולה לעשות בבית ספר הזה, אל תעשי את הטעות הזאת!" היא צועקת עליי שוב. אני מסתכלת שוב על הברזייה, היא מלאה במסטיקים ישנים ועוד כמה דברים מגעילים. אולי לא כדאי באמת לשתות משם… אבל מדבר סהרה צריך מים!
"אוף, לעזאזל אמילי, למה פקחת את עיני?!" אני אומרת ומסתובבת להסתכל עליה.
אני. לא. מאמינה.
אמילי שותה מבקבוק קר ממש מולי!
"אני לא מאמינה עלייך! תני לי קצת!" אני מסתערת עליה.
"סליחה… בדיוק גמרתי אותו." היא אומרת עם פנים עצובות. אני לא מאמינה לחרא הזה.
"את יודעת, זה כל כך כיף כשיש לך חברה שאת יכולה לסמוך עליה!" אני אומרת בציניות.
"את יודעת, לפעמים אני מקנאה בך, לך יש אותי ולי יש רק… אותך."
היא לא אמרה את זה הרגע.
"חתיכת מניאקית – תתכונני למות!" אני אומרת, לוקחת את הבקבוק הריק ומתחילה לחבוט בו עליה.
זה לא לוקח הרבה זמן עד שאני רואה בחור מציץ לחדרי ההלבשה של הבנות, ולידו עומד אחד הבחורים הכי חתיכים שראיתי מימי, משועמם.
"אני לא מאמינה!" אני לוחשת לעצמי ומתחילה ללכת לכיוון הבנים בזעם.
"מה קרה?" אמילי שואלת לידי. אני מצביעה לכיוון שני הבנים והיא מהנהנת.
אני הולכת מהר מתמיד בדרכי לצעוק על הבנים האלה.
"מה נראה לכם שאתם עושים?!" אני צועקת לכיוונם, ושניהם מסתכלים עליי.
"תרגעי מאמי." החתיך אומר לי ואני מסתכלת עליו בשוק.
"אתה לא תגיד לי להירגע, סוטים! איך אתם מעיזים להציץ ככה?" אני צועקת עוד קצת.
"תקשיבי, א) אנחנו לא מציצים, הוא מציץ. ו-ב) את מורה או משהו? כי את נשמעת ככה." החתיך אומר. טוב, כמה חבל שעם כזה גוף יפה יש לו אישיות כזאת רקובה.
"טוב, א) אם אני מורה, אז אתה ילד בן ארבע. אתה ברצינות מאשים את החבר שלך ויוצא מאשמה? וואו. ו-ב) ברגע שאני נכנסת לשם, כדאי לך להיות במקום רחוק רחוק מפה."
"רגע אחד, את נכנסת לשם? טוב, אני מניח שאחנו ממש חייבים ללכת, אני לא רוצה לראות את זה." הוא אומר ומתחיל לגרור את החבר שלו הרחק משם. איזה בנאדם מגעיל!
"את מאמינה לזה?" אני שואלת את אמילי בהלם.
"טוב, להיות כנה – זה באמת היה נראה כאילו הוא רק חיכה לחבר הסוטה שלו שיסיים את מה שהוא עושה. ואגב, ראית איך הוא נראה? כאילו, וואו. מי זה?" היא אומרת בחיוך.
"לא יודעת, אבל נכון שהוא חתיך? בכל מקרה, זה לא אומר כלום אם הוא אידיוט." אני אומרת ומסיימת את השיחה עליו, המילים שלו פשוט נתקעו לי בראש. זה היה די מעליב מה שהוא אמר לי, אני בטוחה שהוא לא היה אומר את זה לנטליה או משהו. הוא אמר את זה כי אני שמנמונת.
'פשוט תשכחי מזה, הוא מטומטם. את חתיכה. את נראית טוב. הוא לא יודע כלום אוקיי? זה כמו בשיר של מייגן טריינור – יש לי את הבאס (base) ואם הוא לא בקטע, הוא יכול פשוט ללכת לדרכו.'
אני לא פגועה.
הוא דפוק וזה כל מה שהוא. ממש לא אכפת לי מה הוא חושב.
נכון?
אוי די! אני נראית מעולה ואם הוא לא יכול לראות את זה אז הוא עיוור לגמרי.
אני לא פגועה.
אני לא פגועה בכלל.
תגובות (4)
כתיבה נהדרת! תמשיכי!
תודה! אם יהיה לי זמן אמשיך מחר:)
אחלה סיפור תגידי,למה את לא ממשיכה עם הסיפור נערת המדרגה?
תודה:)
אני אגיד לך את האמת, הייתי קצת במחסום כתיבה בזמן האחרון והדבר היחיד שפתח אותו היה הסיפור הזה… בכל מקרה, מקווה שתאהבי גם את זה, אולי אני גם אנסה להמשיך את נערת המדרגה:)