מחרימי הרגשות – פרק 8

בוקר. הבוקר הגיע, והשמש עלתה והתחילה לחמם.
קרני האור נשברו דרך התריסים של החלון בסלון של הבית שלי, ונכנסו לי היישר לתוך העין, רגע לפני שהשעון המעורר העיר אותי.
מצחיק. בדרך כלל אני מתעורר יחסית מהר, אבל דווקא כשהיה לי יום לימודים פשוט לא רציתי לקום בבוקר.
באי-חשק מובהק הלכתי לחדר המקלחת בשביל לצחצח שיניים, ואחר כך הכנתי לעצמי קפה וישבתי ליד השולחן.
תליתי את התיק על הכתף וירדתי מהבניין שלנו בשביל לסוע באוטו שלי לבית הספר.
הרדיו ניגן איזה שיר עכשווי ששנאתי כבר מהתו הראשון.
פקקים.
כמה שאני שנאתי את הפקקים האלו. תופפתי עם האצבעות שלי על ההגה.
לרגע אחד הרגשתי מה שמכונה "צרות של מבוגרים". האם אספיק להגיע בזמן למקום העבודה שלי, או תשלום חשבון גז. זה לא שעכשיו לא הייתי צריך לשלם, עכשיו גם הייתי צריך ללמוד מחדש.
האוזנייה שלי שוב רטטה, אז הלבשתי אותה על האוזן.
"כן?" שאלתי.
"אלדר, שמע, בהצלחה ביום השני שלך, אבל שמע, יש לנו בעיה."
"כן?" שאלתי.
"אנחנו חושבים שלא נצליח להחזיר אותך אחרי שכל זה ייגמר חזרה לגיל 28, כלומר, שאתה עכשיו בן 15 לכל דבר." אמר ריצ'רד.
"זאת לא בעיה כזאת גדולה." אמרתי.
"אז זהו, שהנה הבעיה הרצינית. תעודת זהות."
"מה איתה?" שאלתי בחשש.
ריצ'רד הנפיק לי תעודת זהות מזוייפת לגיל 16 כבר לפני כן. אחזתי בה בחוזקה.
"אז זהו, שייתכן שהיא לא תספיק." אמר ריצ'רד. "אנחנו צריכים להוציא לך אחת אמיתית."
"עזוב את זה." אמרתי. "ראית את החשבונות שאני צריך לשלם בדירה שלי?"
"מה איתם?" הוא שאל.
"אני כבר לא עובד, מה איתם?" שאלתי.
"אתה כן. אנחנו נותנים לך משכורת על כל יום שאתה לומד." אמר ריצ'רד.
"כמה?" שאלתי.
"340 שקלים ליום." אמר ריצ'רד.
"360." אמרתי.
"לא, 340." הוא אמר.
"355?" שאלתי.
"לא." אמר ריצ'רד בתקיפות.
"אז אולי תעלה לי את זה ל – 345 כולל כסף לאוכל בקפיטריה?" שאלתי.
"לא." אמר ריצ'רד.
"ואם אני אהיה כל כך עצוב מהשכר הנמוך עד כדי כך שאני אטעה בטעות בהערכה שלי, ואז אני לא אצליח לבצע את העבודה?" שאלתי.
"טוב נו. 350, וזהו." אמר ריצ'רד.
ואז שמעתי אותו ממלמל "והוא גם רוצה חלקה על הירח."
"וויתרתי כבר על חלקה על הירח, מה אני אעשה שם?" שאלתי.
"תיכף את אני אשלח אותך לירח לגור שם." אמר ריצ'רד.
"מאיפה יהיה לך את הכסף לזה? אתה גם צריך לתת לי העלאה במשכורת." אמרתי.
"יש לך מזל שאני בוס בדחן."
"ברור." אמרתי, מחייך.
"אני רוצה שעד סוף השבוע תיתן לי דיווח ראשוני לגבי ההתנהלות בבית הספר. מה הנערים חושבים." אמר ריצ'רד בקול רציני להפליא.
"ומה יהיה השלב הבא?" שאלתי.
"אז נתחיל למחוק מהם את הרגשות, ונראה איך הם מתנהלים." אמר. "אם ילך טוב, נוכל למחוק את הרגשות של כל הנערים, ומאוחר יותר גם של כל בני האדם."
"אתה לא חושב שאתם קופצים מעל הפופיק שלכם?" שאלתי.
"למה הכוונה?" הוא שאל בעצבנות.
"הכוונה היא, אתם באמת מאמינים שאתם תצליחו לעשות את זה?"
"למה שלא נצליח?" שאל ריצ'רד.
"מה שתרצה." אמרתי. "בכל מקרה, אני בדרך ליום השני שלי."
"בהצלחה." הוא אמר וניתק.
החזרתי את האוזנייה לכיס, והמשכתי לנהוג לבית הספר.